ילידת תל אביב. גרה בהרצליה.
קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות.
אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים.
בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה.
מורה ליוגה.
מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/
מבחר פרסומים
אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן
אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן
"הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה.
"הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה
"זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי
פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.
הים של סבינה
הציור מכליל, 1999, מתצפית המשקיפה לבית שבנו סבינה ואהרון, מול הים.
אז, כליל הייתה הרפסודה שלי, ואני הייתי רובינזון קרוזה הזקנה.
מאז, חזרתי בזמן
ואני כאן
אוי סבינה. לעולם לא אשכח את הרוקט החריף הענק שאהרון גידל בגינה שלכם. וזו היתה הפעם הראשונה שאכלתי את זה, איתכם, בפורץ", מול פס הים הכחול ורוד של שקיעה…
מה שנפלא איריס הוא שהיצור באמצע יכול להיות ציפור ענקית מעלילות סינבד
וגם דינוזאור וגם לויתן – כתם רורשך פיוטי המעורר את הנפש לגלות את עצמה בהשלכות. כליל עצמה היא בעיניי מן בקעת ים שהתייבש בירח ויש בה דבר מה מאיים וקשה.
מרגיש מין עצב שרובץ שם, או תנוחת שלווה שלא מרגישה בקרבתו של הגל הענק בים שמאיים על הפסטורליה, הצבעים הרכים יוצרים איזו אשליה,
זה מה שהנפש קולטת בשעה זו
אהבתי את הנוף הרוחש תנועה. גם היבשתי-ימי וגם הימי-יבשתי. יחד עם הטקסט מרגישים את הבית הניצב מאחורי העין הרואה את הנוף, ניצב ולא מתנגד, בידיעת העולם שהוא תנועה מתמדת.
צייר מראה לנו לפעמים נופים פנימיים שאנחנו מרגישים ולא יודעים להביע.
בודאי איריס, עדיף פסטורליה על שדה קרב, ועדיפה האשליה שבאמנות המרוממת את הנפש על אשליות במציאות.
האם הכל אשליה? זו סוגייה פילוסופית עמוקה, בחיים הממשיים לא הכל אשלייה.
אני מתבונן שוב בציור היפה שלך: האם הים שם פסטורלי? אני רואה בו נד מים עומד כמעט כמו גל צונאמי. מי שראה לוויתן נח על החוף, התפעל מאד. אבל לוויתן מחוץ למים הוא לוויתן מת, ואין בכך פסטורליה. זה השרה עלי עצב, כי הייתה התעלמות מהמשמעות של לוויתן על החוף והתפעלות מוצדקת מהאשלייה הציורית שיצרת. אני לא יודע למה מוטי כתב על כליל שיש בה משהו מאיים וקשה, אבל אני מרגיש שמתחת לשלוות הנוף משהו שם מעורר אי שקט. אבל זו כרגע מראת הנפש שלי וכנראה שאני במיעוט בתחושתי לציור.
וואו מוישלה, איזו תגובה מושקעת.
אשליות, קרב, מציאות, לוייתנים
אזמה… אז מה יותר טוב, כדי להירגע ולהתקרקע קצת, מפשטידת לוקשן עם ברינזה ופלפל שחור (קוגל רומני) שעשיתי זה עתה?
איריס, ים שירה ומסתתר שם לויתן.
שמת לב?!
שולמית, עכלית על משהו! את הרכס הזה רואים כמה מאנשי כליל האמונים על תורות סיניות של קריאת נוף — כבעל חיים. השכן שלי טוען שהוא גר בגבות של היצור הזה.
שולמית, בהתחלה בא ליוויתן, אבל האמת שהוא רק היה המבשר. קרישנה (כחול הגוף) הופיע ב 2000 וגנב את ליבי.
כמה יפה. וזוג העצים הנחמדים האלה בצד שמאל למטה.
מתאים לים של סבינה.
תודה עדה, אכן סבינה ואהרון זוג עצים עתיקים. נהדרים.
רובינזון קרוזה!
כמה עדינות
בצרפתית אומרים רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹאֵה
שני חיוכים לשירה (ולווייתן אחד, משורר )
יפים העצים הקטנים הזוחלים על הרכס. ויפה גם הלוויתן המסתתר של שולמית.
זהר, בכליל מסתתרים הרבה דברים.
את נותנת תוקף לתקופה שלמה, תודה.
אוי סבינה. לעולם לא אשכח את הרוקט החריף הענק שאהרון גידל בגינה שלכם. וזו היתה הפעם הראשונה שאכלתי את זה, איתכם, בפורץ", מול פס הים הכחול ורוד של שקיעה…
ציור יפהפה, איזה נוף עם עומק, מכל הבחינות.
וטוב שעלית על רפסודה, רובינזון, וניצלת !
לוסי, אני עדיין על רפסודה. וזה דווקא כיף נורא.
הזכיר לי דווקא יותר את הזקן והים, מובי-דיק וכולי, יש שם מין גל לשון ים, שהזכיר לי לוויתן. יפה ועדין.
כן איציק, כולם כאן חוגגים על הלוויתן ואין ספק שהוא ראוי לחגיגה. אם כולנו נרכב עליו, נגיע רחוק
יפה עדין טרי וחריף כמו רוקט שנקטף וכולו כליל הטעם והיופי.
מירי, איזו תגובה יפה ופיוטית. תודה
אח, איזה ים!!!
איזה ים, יעלה…טנקס
מה שנפלא איריס הוא שהיצור באמצע יכול להיות ציפור ענקית מעלילות סינבד
וגם דינוזאור וגם לויתן – כתם רורשך פיוטי המעורר את הנפש לגלות את עצמה בהשלכות. כליל עצמה היא בעיניי מן בקעת ים שהתייבש בירח ויש בה דבר מה מאיים וקשה.
מוטי, כתמי רורשך בכל וריאציותיהם מופיעים הרבה בציורי. אבחנה יפה. מזמינה אותך להציץ בעבודת הסחלב (שני פוסטים קודמים).
אסתכל.תודה.
הייתי רוצה לשים אותה בקיר בחדר השינה.
אומי,
הירושלמי או התל אביבי?
הצבעים פועלים טוב יותר ממזגן.
כליל-יופי.
שחרמריו ידידי
שמחה למזג לך את הקיץ
איזו תגובה מרעננת!
איריס, איזה יופי של ים, וכל הכחולים. ואהבתי לא פחות את "כליל הייתה הרפסודה שלי, ואני הייתי רובינזון קרוזה הזקנה", שיכול להיות שיר.
תודה מירה. ברוכה הבאה. אבקרך בקרוב, גם בנוטס…
מויש
מעורר את הדמיון
איריס, כמה נפלא לראות את קו הים הכחול הקריר, אני מרגישה אותו ממש על העור שלי
חני
גם לך שמחתי לקרר את הקיץ
מרגיש מין עצב שרובץ שם, או תנוחת שלווה שלא מרגישה בקרבתו של הגל הענק בים שמאיים על הפסטורליה, הצבעים הרכים יוצרים איזו אשליה,
זה מה שהנפש קולטת בשעה זו
אהבתי את הנוף הרוחש תנועה. גם היבשתי-ימי וגם הימי-יבשתי. יחד עם הטקסט מרגישים את הבית הניצב מאחורי העין הרואה את הנוף, ניצב ולא מתנגד, בידיעת העולם שהוא תנועה מתמדת.
צייר מראה לנו לפעמים נופים פנימיים שאנחנו מרגישים ולא יודעים להביע.
תודה.
תודה נינה
הכל אשלייה, לא? ואין כמו הפסטורליה. עדיף למשל אשלייה בפסטורליה מאשר אשלייה בשדה הקרב
ה"הכל אשלייה", תגובה למוישלה
בודאי איריס, עדיף פסטורליה על שדה קרב, ועדיפה האשליה שבאמנות המרוממת את הנפש על אשליות במציאות.
האם הכל אשליה? זו סוגייה פילוסופית עמוקה, בחיים הממשיים לא הכל אשלייה.
אני מתבונן שוב בציור היפה שלך: האם הים שם פסטורלי? אני רואה בו נד מים עומד כמעט כמו גל צונאמי. מי שראה לוויתן נח על החוף, התפעל מאד. אבל לוויתן מחוץ למים הוא לוויתן מת, ואין בכך פסטורליה. זה השרה עלי עצב, כי הייתה התעלמות מהמשמעות של לוויתן על החוף והתפעלות מוצדקת מהאשלייה הציורית שיצרת. אני לא יודע למה מוטי כתב על כליל שיש בה משהו מאיים וקשה, אבל אני מרגיש שמתחת לשלוות הנוף משהו שם מעורר אי שקט. אבל זו כרגע מראת הנפש שלי וכנראה שאני במיעוט בתחושתי לציור.
וואו מוישלה, איזו תגובה מושקעת.
אשליות, קרב, מציאות, לוייתנים
אזמה… אז מה יותר טוב, כדי להירגע ולהתקרקע קצת, מפשטידת לוקשן עם ברינזה ופלפל שחור (קוגל רומני) שעשיתי זה עתה?
אז מה הכל לוקשן,
הייתי אוכל ברצון:)
מחכה לpepene
מוּרָט
כמובן