בספר ההדרכה היה כתוב: "זרנשטי, עיר סחופת רוחות". אהבתי את המילה "סחופה" ויצאנו בדרך רצופת בורות בוץ, כארבעה ק"מ מבראן, כפר לינתנו. משני צידי דרך העפר השתרעו שדות אפורים ירוקים עם כתמי שמש סתווית, ובסופה ראינו טורי בתי שיכון, בנייה סוציאליסטית מנוכרת בנוף פסטוראלי ודרך העפר נעשתה לכביש עלוב וצר.
עצרנו במכולת הראשונה, המגאזין, לקנות קולה, אך פתאום עיניי נמשכו למדף עליו עמדו צנצנות פלסטיק עם קרם ורוד. היה זה שרבט. השרבט האבוד של ילדותי. לא יכולתי לחכות. תחבתי אצבעי לתוך צנצנת הפלסטיק וטעמתי מלוא הלשון. מתיקות עתיקה התפשטה בגרוני, הרעידה את צינורות הזיכרון שלי. אבא היה מביא בכל יום שישי, מהחנות של יצחק שבשכונת מונטיפיורי, ביחד עם השינקן והחלה, שרבט. היה זה קרם מתוק בצבע ורוד חזק בריח שושנים. כל כך הייתי תאבה לורוד הצמיג המתוק הזה, עד שהיו נאלצים להחביא ממני את הצנצנת שמא אזלול את כולה באחת.
כשגדלתי הפכה המילה שרבט לסורבט, מין מעדן פירות קר. לא היה לזה שום קשר לאותה מתיקות שהטריפה את ילדותי. שילמתי חמישה ליי על הצנצנת הקטנה וכיליתי בה את תאוותי. שרבט שרבט שרבט. הוורוד נהפך למנטרה של תשוקה שהובילה אותנו ברחובות זרנשטי העלובים. חיפשתי חנות שאוכל לקנות בה מחברת ציור ומצאתי כמה דפי קרטון עלובים בחנות בגדים מעופשת ואז עלינו על ההר כדי לספוג את המראות.
ישבנו על ההר מול העיר "סחופת הרוחות". הרים כחולים מימיננו והרים משוננים משמאלנו. מתחתינו השתרעו שדות צהובים, כתומים, אפרפרים. משאית אדומה נסעה בשביל העפר הלוך ושוב ורוח סתווית קלה נשבה על פרחי הסתיו הבודדים,
בצבע השרבט שדבק בגרוני.
מול שמי הכסף המלאים בתפרחות עננים, פרשנו מזרן תכלת ובהינו כל אחד בשלו.
בינינו ריחפה רוחה של סבתי, מלמוליה, דמעותיה, סודותיה, בדידותה, ואני, כמו שתואר בספר הפכתי בעצמי לרוח, אי שם בלב הקרפטים.
תמונות מזרנשאי ואקוורל שצוייר על גבעה משקיפה לזרנשטי:
המכולת:
התצפית:
האקוורל, הרוח והגעגוע:
שרבט ודמעות. היום זה יום שתי השורות האחרונות.
שרבט ודמעות, שולמית, איזו כותרת פיוטית
יפהפה, איריס. טיילתי ונסחפתי יחד אתך.כמה התרגשתי כשטעמתי ב"פיצה מטר", המקום היחיד שמוצאו מאורוגואי ("אל גאוצ"ו" אם אינני טועה ארגנטינאים), קינוח בשם "צ"חה" chaja
אחרי כ 20 שנה. אבל לעומת זאת כשהביאו לי מאורוגואי, על פי בקשתי, עוגה שהתגעגתי לטעמה – הייתה אכזבה. כי הזכרון מתעתע או כי הקונדיטור השתגע?
אני שמחה שאצלך הייתה הנאה צרופה וסוחפת.
האקוורל מביעה מה שהצילומים לא יכולים: ה"סחופה", הרוחות והגעגוע שמעכשיו יהיה קשה יותר, לא?
סליחה על ההתפרצות,זכרונות וגעגוע עושים לי את זה…
לוסי, לא השתפכת כלל, אני ממש מחכה שתכתבי משהו על ילדותך באורוגוואי. ולגבי השרבט, האמת שהיה לזה טעם לא משהו, אפילו מאכזב, אבל בגלל שכל כך השתוקקתי אז אכלתי ואכלתי…
יופי של אקוורל!
איריס תודה שהחזרת גם לי את טעם ילדותי הוירטואלי. השרבט הורוד של השכנים. כפית וכוס מים נכון?
אח הרומנים היקרים מסימטת הרכבת חיפה…
ממש גרוי של חוש הטעם והצבע הוורוד
וורוד במיוחד. הספור והאקוורל מקסימים. זה מאקכל של ילדות שהתגעגעתי אליו עשרים וכמה שנים. קרא לו "כרייט". הוקא נראה כמו גוש של פודרה מאובנת בצבשע חרדל . וכשסוף סוף הביאו לי חתיכה ממנו מטהרן בירת פרס, הטעם היה נורא בעיני
והצטערתי על השחזור הזה.
אמירה, הטעם האכן היה מאכזב אבל ההשתוקקות הגדולה כיסתה על הטעם והאושר הורוד התחלק לאט לאט בגרון ועינג
מירי, נכון, כפית וכוס מים. ממש הזכרת לי.
אוי כמה שאני מתגעגעת כבר..
איריס, נפלא! הצילומים האקוורל הסיפורים… מעורר את בלוטות הזכרון לטווח ארוך של ילדותי בשכונה של רומנים, ואת בלוטות הזכרון הקצר של פסיטבל שירה לפני שנתיים.
ביום הכיפורים. היו הילדים ממתינים עם מגש של כוסות מים וכפיות שרטב למתפללים לכשיצאו מבית הכנסת שבקצה הרחוב (זכרון קדושים / גבעת עליה)
סבינה, איזה זכרון יפה הבאת. שנים חשבתי שבכלל המצאתי את השרבט, בדיתי אותו מלבי, אך מציאתו ברומניה חיזקה מאד זכרון זה ואחרים
מרתק ומכשף כרגיל.
ומה זה בדיוק הקרם הזה? למה הוא מיועד? לציפוי עוגות? זה סוכר וצבע מאכל? או שזה משהו קפוא? כי הערבים קוראים שרבט למיץ מתןק קפוא.
יעלה, את השרבט אוכלים בכפית. הוא בטמפרטורת החדר, קצת צמיגי ומאד מאד מתוק. צריך מים אחרי זה. הוא לא שימש לממרחים אלאל לעונג בלבד
אח שרבט, שרבט, איריס, את כותבת באופן כזה שניתן ממש להרגיש את הקציפה נימוחה בפה, והגעגוע אליו, ממש מסע לגילוי בלוטות הטעם האבודות.
ואשרבט זיכרון: אני זוכר את טעמו, לדודי הייתה מסעדה רומנית ביפו, והיו להם גם כאלה צנצנות, ובכל חופשה, שרבטו אותי הדודים בחגיגת טעמים.
והאקוורל נפלא, לא יודע אם אלה תעתועי רורשך, אבל אני רואה ממש דמות בחלק הכהה וההרים נראים כגוף.
נ.ב. בעניין השיכון, ודאי התכוונת לבנייה מהתקופה הקומוניסטית.
מוישלה, הנוף צוייר מול זרנשטי, העיירה הקטנה בה מצאתי את השרבט. מהאחו המנוקד בסתווניות בצבע שרבט רואים את הבתים והנוף סביב וזה יופיו של אקוורל, כל כתם יכול לרמוז על משהו באסוציאציה חופשית של המתבונן. ודמויות, או רוחות (רפאים) אכן הסתובבו שם, ואולי מכחולי קלט אותם. מי יודע.
איריס ומתוק השרבט בקרפטים !
איזה תיאור חושני. גם אני זוכרת כפית עם תלולית ורודה על צלוחית זכוכית וכוס מים לצדה.
ממה עשוי השרבט הזה ? בטוח אפשר למצוא את זה עכשיו בארץ עם גל העובדים הזרים.
נראה לי ששרבט כזה עם איזה כותרת חביבה מ"ויאצה נואסטרה" או "פקלה" יכול לסדר אחה"צ נחמד. לא ?
ריקי, העלית חיוך על שפתיי.
ומתיקות
🙂
הרסת אותי, איזה סיפור מרגש איריס. ממלא את הפה במתיקות. ויופי של אקוורל.
תודה סיגל. נראה לי שבחיפה, עיר הרומנים, אולי עוד אפשר למצוא כזה שרבט במכולת ישנה. ואת חיפאית לא?
מרחיבה את הלב איריס. כמה יופי.
שירתי
שמחתי להרחיב את לבך
🙂
איריסי
תמונת העיר מדהימה בעיני, מעוררת בי געגוע למקום כזה, נראה כל כך שקט ונעים, והנוף הנשקף מופלא.
מאוד מרגש מסע השורשים שלך, החיבור לסבתך. עולים בי עכשיו דימויי סבתך הנפלאים. הנחת סוד מרתק בשורות האחרונות. מחכה לפוסטים הבאים שלך.
תודה סמדרי
כתיבה, צילום, ציור – טריו נפלא !!!
תודה תמר
כתוב ניפלא איריס, מעורר לטעום את הורוד ורוד הזה… לא סתם אומרים שורוד הוא צבע התמימות, הילדות.
תודה אורה. אכן ורוד מתוק ילדות
עוד תמהיל שובה-לב, איריסי, של מילים, אקוורלים וצילומים.
ורוח הגעגוע שורה בכל עם טעם שרבט.
רומניה עושה לך טוב, איריס.
וגם לי.
שרבטי לי שרבט.
מריו
השרבט בדרך
והשרבוט-
בקרוב
🙂
והרוח
כבר כאן