בננות - בלוגים / / חייל הבדיל והאהבה הטוטאלית
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

חייל הבדיל והאהבה הטוטאלית

 






* * *

אמש, בנדוד עלי שנתי ובעקבות פירוק ואריזת ספרייתי (הכוללת גם את ספרי ילדותי) מצאתי את הספר המופלא הזה, ספר שליווה את ילדותי לילות רבים, "אגדות אנדרסן" בהוצאת מסדה, עם ציורים מאת מַרַגָ'ה בתרגום ימימה טשרנוביץ.

הרהורים שונים צפו ועלו בין כיבוי להדלקת נורת הלילה, עד שעלה האור מעצמו, עם שחר מנחם.

אחת המחשבות שהסתובבה בחדרי בין האריזות לבין תעלות הביוב ההזויים שאליהם זרמו חייל הבדיל, העכברוש ופיילים מיותרים שהטלתי לתוך אשפת הסייבר המנצנצת במחשב הנייד שלי, היתה על אהבה טוטאלית, אהבה בכל תנאי, אהבה החורגת מגבולות המציאות היומיומית.

האם היא קיימת?

או שמא רק ביצירות האמנות הגדולות, העל זמניות?

הרקדנית הנאמנה הממתינה לאין קץ לאהובה שיסיים את תהליכי ההתבגרות שלו, דרך ייסורים קשה ורבת אימה, מטילה עצמה לאש המכלה (ביחד איתו) אך גם מטהרת אותם, ובעזרת חסד הקוסמת מאחדת אותם באופן שאינו ניתן יותר להפרדה. תמציתם, כשני גופים טרם התאחדו, נותרת כסמל חומרי מהמציאות הזאת: לב ופרח, שהם כסנה שאיננו אוכל.

אולי אנחנו זקוקים לסמלים ולמופתים הללו כדי לזכור שיש מה שמעבר, מה שגדול מהחיים האלה, ושווה מאד לא לוותר, ויחד עם הפחד והייסורים לדעת שאם אמת בלבנו, אמת עמוקה ורצינית וכנה, תתגלה הקוסמת ותשחרר אותנו מכבלי המציאות המוגבלת הזו.

 

 

49 תגובות

  1. תודה על החייאת עוד זכרון משותף ומצמרר. זה עוד ספר שהייתי מוכנה לשלם הרבה בשביל שיהיה לי אותו שוב.
    ודווקא אני מתגעגעת אל הסיפור על האחים שהיו לברבורים, ואחותם טוותה להם גלימות להצילם.
    אבל רגע! נדמה לי ששם יש גם את הצפרדעים שהופכות לפרגים באמבטיה – אנא בדקי – האין זו שלגיה?

    • איריס קובליו

      ענת יקרה
      נכון, הפרגים ושלגיה בספר הזה. איך לא זכרתי. עכשיו דפדפתי בו ומצאתי וגם את הברבורים.
      אכן ספר מצמרר ואני חושבת שהשגתי את הספר הזה במהדורה מחודשת (הספר הפיזי של ילדותי אבד) ותנסי בהוצאת מסדה (נראה לי שיתייחסו אליך יותר ברצינות כבעלת הוצאה לאור…) או דרך איתמר ספרים.

      • אני לא מאמינה, יש לי אותו! כנראה מצאתי אותו ביד שניה מזמן והוא הסתתר בין עוד כמה ענתיקות משוחזרות.
        אני רק רגע רוצה ליישר פה קו עם כולם ולהגיד איזה יופי את כותבת.
        בכל אופן – זאתי עם הפרגים היא גם זאתי עם הברבורים ושמה עליזה.

  2. חייל הבדיל סיפור קצת מפחיד, אבל מילותייך את יפות ומרגשות.

    • איריס קובליו

      תודה לי. הסיפור מפחיד וקוסם כאחד. כילדה הוקסמתי מדברים מסויימים והתעלמתי ממה שאני דווקא מאד פוחדת היום. הייתי תמימה וראייתי היתה חלומית ומתכשפת בקלות.

  3. יוסי וקסמן

    איריס יקרה שלי, איזה איזה יופי. גם לי היה הספר הזה וכה אהבתי אותו. הזכיר לי את אבי שהוא נכה צה"ל וללא יד… ובאשר לאהבה, אני חושב שאין אהבה כזו בעולם. האהבה האמיתית היא הידיעה וההבנה שאין כזו אהבה, ושצריך לדעת להתפשר, כי רק כך אפשר להמשיך, וגם ללמוד לאהוב קצת יותר…

    • יופי של אגדה, ויפים דבריך, איריס ,הנלווים אליה ,אכן יודעות האגדות לבטא את משאלות הלב וגעגועיו. את הקסמים האמיתיים נצטרך לעשות בעצמנו ביגיעה גדולה

      • איריס קובליו

        חנה יקרה,
        אכן הרבה עבודה יש לנו לעשות בעצמנו, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו, וזו עבודה קשה ביותר , אבל
        לשחרור האמיתי, לרגע האחד בו מתרחשת "הקפיצה", אני מאמינה שצריך חסד, והקוסמת הזו היא החסד.
        אני מאמינה בהרבה מאמצים, אבל אם נצליח או לא בסופו של דבר, זו החלטה שבאה ממקור אחר, וגם אם המקור הוא בתוכי, עדיין הוא לא תלוי לחלוטין רק במעשים ורק בכוונות, שהם בהחלט רצויים, אבל
        – – – – – –
        הקוסמת
        הקוסמת
        ומי לא צריך קוסמת
        🙂

    • איריס קובליו

      יוסי יקירי
      אולי אין אהבה כזאת
      אבל אני לא אתפשר!!!!!!!

      (ועל "לאהוב יותר", נדבר בהזדמנות אחרת)

  4. אהבתם של ז'אן אבוטראן ואמדאו מודליאני עולה בי כאסוציאציה…
    לפחות כפי שמצטיירת בסרט מ-2004.

    יופי של פוסט. ריח וטעם של ילדות. של רגש טהור.

    • איריס קובליו

      תודה נוני ועכשיו עוררת בי את החשק לראות את הסרט הזה. אקחהו מחר

  5. איריס, ממש התרגשתי לשוב ולקרוא את 'חייל הבדיל' ולראות שוב את ציוריו המקסימים והאלמותייים של מרג'ה.
    היית מאמינה שכילדה קטנה היו לי כל(!) הספרים בסדרה הזאת? אגדות מקסימות (למרות שכבוגרת אני כמובן רואה את תוכן חלקם בעין אחרת, ביקורתית וכמובן פמיניסטית יותר)והציורים הנהדרים של מרג'ה בהחלט היו ליווי תרבותי שהשאיר עלי חותם גדול. עד היום. וכמה כיף היה לי להיזכר בכל זה באמצעות חייל הבדיל שהבאת אליונ לאחר ליל נדודי שינה…

    • איריס קובליו

      עדנה יקרה, אני שמחה לעורר את זכרונותיך. גם לי היו כל ספרי הסדרה. עכשיו יש ברשותי שלושה. הציורים של מרג'ה השפיעו רבות על תפיסתי האמנותית. אני ממש רואה קשר בין ציורי לציוריו. אני הייתי יכולה להסתכל שעות על ציור אחד ולהפליג ולהזדהות טוטאלית. בפוסט שהבאתי יש ציור אחד שלא העלתי. זה הציור (על כל הדף) של האחות המרושעת. לא רק הקוסם היה מרושע אלא גם האחות הגדולה. על זה אולי אכתוב בהמשך.
      ולגבי הפמיניזם, אוי, אין פמניזם באגדות השוביניסטיות האלה, אבל זה גם סוד קסמם, וגם על זה אולי אכתוב בהמשך

  6. הי איריס, מקסים הסיפור, ולמרות שלא זכרתי את תוכנו, זכרתי מאוד את התמונות ושמחה שבזכותך קראתי אותו בעיניי היום.
    לשאלתך לגבי אהבות גדולות, אז אני חושבת שאני מכירה כאלה שבהן אוהבים עד אין קץ, ומאפשרים לאחר לעבור את כל הסערות שבים בתקווה שהאהוב "יתבגר" וישוב אבל קשה לי להאמין שזה נקרא אהבה.
    אולי כי אינני מסוגלת לחוש באופן כזה כלפי האחר, כיוון שבזמן ש"הוא" סוער לו על גלים מדוע זה כי אשב ואחכה? לדעתי, אדם האוהב את עצמו ידע לשחרר את אהובו אך למעלה מכך יאהב את עצמו וללא פחד שילך ולים משלו, ויסער על גליו האחרים עד ליום שבו יפגשו ויראו…אם אכן אהבה היא זו שהייתה ונחוותה ביניהם, אז הם ישמחו להיות ביחד במפגש המחודש, בזמן האחר. ואם הם התבגרו וכל אחד כבר נמצא במקומות אחרים (כמו שזה הגיוני הכי, בעיניי), אז גם זה מצויין.
    כל דבר אחר שנשמע כמו אהבה, נשמע לי יותר כמו חולשה, הצמדות ואולי אפילו פחד. (למרות שיתכן שזו באמת גדלות של רקדנית שאיננה נזקקת למסעות משלה ויש לה שלווה ובאמת עוצמות לא מוכרות, שמתוכן היא תמתין עד אין קץ…ואם זה קיים…אני יכולה רק לומר: וואוו).

    • איריס קובליו

      סיגל, אהבתי את מה שכתבת בסוגריים בסוף, למרות שמבחינה עכשווית, או אם תרצי לקרוא לזה פמיניסטית, אני גם נוטה להסכים עם כל מה שכתבת,
      הניתוח שלך את המצב הוא פסיכולוגי. אבל האגדות הללו הן מעבר לפסיכולוגיה. לפעמים הם "מיסטיקה צרופה" למרות שאני לא ממש אוהבת להשתמש במילה מיסטיקה אלא יותר מסתוריות. הנביעה שלהן מסתורית. היא נובעת ממעמקי נפשו של האדם שהסופר כה מיטיב להכיר דרך יכולתו ליצור.
      בתור קוראת (ולא בתור אישה בתוך החיים כאן ועכשיו) אני מעדיפה את הטוהר ואצילות הנפש של הרקדנית, את סבלנותה וכנות אהבתה, את נחישותה והטוטאליות שלה.
      החיים?
      וואו, כמו שאת אומרת. אולי אין דבר כזה. אבל הייתי רוצה…

  7. הרקדנית זו אני, תלויה בין שמיים וארץ, חייל הבדיל שלי הולך ונשרף, אם לא אקפוץ אולי לא אזכה לחסד, אם אשרף אולי אזכה, להבת השריפה תאחז ותבעיר את הכל – חסד מול חסד והלב בלב הלהבה

  8. חייל בדיל

    נמאס לי מהאנדרסן הזה, לא רק שנתן לי רגל אחת, הוא עוד מטלטל אותי במסע נורא, וכל פעם אני נשרף מחדש. נכון שבסוף הרקדנית/קופצת או נופלת אחרי לאש ויש בזה איזו נחמה. תחשבו על זה, כל פעם שאתם פותחים את הספר הזה, אני עובר את מסלול הייסורים ונשרף מחדש וזה די מעצבן שאתם נהנים מזה, גם אם זה מעלה אצלכם שאלות כל כך רציניות. גם המשורר הלאומי שלכם, ביאליק נדמה לי, כתב: נפשי נשרפה בלהבה, אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה? לפחות אצל ביאליק נפשו נשרפה, אבל הלו, כאן זה אני, חייל הבדיל רגל אחת זוכרים, למה אני תמיד צריך להישרף ולהפוך לגוש בדיל, אתם חושבים שזה לא כואב להפוך אותי שוב לחייל עם רגל אחת, מספיק כואב עניין האהבה גם בלי האש. אבל, אם תראו את הרקדנית תגידו לה ש….
    מצד שני, מאז מבול זבל ספרי הילדים, כבר כמעט לא מגיעים אלי, ואני ככה די בודד, אז אולי בכל זאת טוב שהעלית אותי עאן על המוקד:) גם הציורים אחלה למרות שבמציאות אין לי שפם, אוי פתאום נעשה לי חם נורא

    • איריס קובליו

      וואו, חייל בדיל אמיתי מתגלה בפוסט שלי. איך זכיתי.. שימחת אותי חייל שלי אפילו שאתה כל כך רוטן.
      אני לא מבינה איך הגעת למסקנה שלחייל הבדיל של מרג'ה היה שפם. זה הכובע האנגלי שלו שסוגר על סנטרו ולא שפם. אולי אפשר לדמיין את זה לזקן, אבל בהחלט לא שפם, אם תסתכל היטב, ויתרה מזאת, אם תסתכל סביבך תראה שגם הרקדנית כאן הגיבה ואני אף הבאתי לה חברה ממריצה, אז אתה לא בודד
      ואל תפחד מהמוקד, זה רק חלום ובסוף מתעוררים ללא פגע
      🙂

    • מכור לביאליק

      אצל ביאליק, ידידי החייל, המצב הרבה יותר גרוע, לפחות בשיר הזה.
      הוא כותב

      "ועוד רז אחד לך אתוודה

      נפשי נשרפה בלהבה

      אומרים יש אהבה בעולם

      מה זאת אהבה?

      הכוכבים רימו אותי

      היה חלום אך גם הוא עבר

      עתה אין לי כלום בעולם

      אין לי דבר."

      מי שחווה את השיר הזה פעם אחר פעם חוטף דכאון ללא מוצא: אין לי כלום בעולם, אין לי דבר.
      לפחות אצלך, למרות שאתה נשרף שוב ושוב, אתה גם מקבל בסופו של דבר את הרקדנית שוב ושוב ואולי שווה לך לעלות בכל פעם על המוקד כדי שהיא, הנצחית, תבוא לרקוד איתך

  9. הקוסם הרשע

    רקדנית וחייל הבדיל יקרים, אם כבר רוחותיכם עולים כאן ומנסים ללכוד את תשומת לב הקוראים הנבוכים, בואו אזכיר לכם שאני
    לא
    אוותר!
    נראה לכם שהגעתם לאיחוד שמיימי, אך האמת היא שאתם לא מפסיקים להשרף באש הגהינום של אהבתכם הבוגדנית ואני תמיד אהיה כאן להזכירכם את חוקי וסדרי העולם הזה: חייל בדיל לא יכול לחמוד רקדנית, במיוחד לא חייל חסר רגל, ורקדנית צריכה תמיד לעמוד על רגל אחת, יפה, צייתנית וכנועה לגורלה שהוא רכושי הבלעדי

    • מקס ומוריץ

      בסופו של דבר קוסם רשע, אתה כל כך פתאטי, כל כך עלוב ומעורר רחמים,

    • איריס קובליו

      מכשף מרושע שכמותך, למרות תפקידך הלא מבוטל בסצינה הסיפורית הנהדרת הזו, אני לא שמחה לפגוש אותך שוב בבלוגי. אמנם תגובתך לגיטימית אך היא מעוררת בי רצון חהעיף אותך מכאן מהלי להניד עפעף

  10. אהוד פדרמן

    איריס, מענין שאיני זוכר את הסיפור אך זוכר את התמונות של חייל הבדיל ואת הכתב היפהפה לרבות האותיות המוארכות וזוכר את הפחד והמתח של הילד הקורא אודות הדברים הנוראים שקורים בסיפור ואת ההקלה וההרפיה בעקבות הסוף הטוב, מה שגרם לילד לקרוא את הסיפור שוב ושוב וכך הוא רוצה שיהיה (כלומר, סוף טוב) עד היום הזה

    • איריס קובליו

      אהוד, לא כולם חושבים שהסוף טוב, כי שני הגיבורים שלנו נשרפים, למרות שהם מתקיימים באושר במימד אחר. הטראומה של השריפה היא נוראית, והשרידים שהילד מוצא (הלב ופרח) הם כמו סיוט.
      האם אתה זוכר את הסיפור על הילדה ששחקה בגפרורים עד שנשרפה ורק נעליה שרדו?

  11. איריס תודה רבה על הרוח שהצלחת להשיב ולהפיח תקוה כה יפה. זה סיפור שאני מחפשת מימי ילדותי בבית של סבתא. הספר הטוטאלי והיפה ביותר שקיים עלי אדמותץ תודה רבה על מילותייך.

    • איריס קובליו

      חגית אני מסכימה איתך שזה הספר הכי טוטאלי שקיים עלי אדמות (לפחות במה שעולה לי לראש עכשיו) ושלא במקרה הספר הגיח אתמול אל תוך שדה ראייתי 🙂

  12. איתי בן אליעזר

    הי איריס

    מקסים ומרגש. הזכרת לי שפעם הייתי מהרהר די הרבה על הספרים שהיו לי בילדותי, ספרי יד שניה שאבי היה קונה לי בכל מיני מקומות, הרבה ז'ול וורן ואריך קסטנר וגם הרבה ספרים של הוצאת מסדה. היום אני חי את ספרות הילדים דרך הבן שלי, שזה תענוג בפני עצמו.

    ולגבי אהבה טוטאלית – כמו שאת אומרת, אולי מה שחשוב זה שנרגיש שזה אפשרי לגבינו, חשוב לגבינו, ושכך היינו רוצים לחיות.

    • איריס קובליו

      תודה איתי, גם אני התחלתי לחיות מחדש את ספרי ילדותי עם הולדת בתי (היום בדיוק בת 21), והעשרתי את ספרייתי בעשרות ספרים יד שנייה שחפשתי במיוחד. כך גם גיליתי עד כמה אני כאמנית מושפעת מאותם ציורים נפלאים תמימים טהורים של שנות החמישים שישים וכנראה גם הושפעתי, כמו רבים מאיתנו, מהתכנים ואימצתי את תשוקת הטוטאליות, האהבה שמתגברת על כל המכשולים, ונתתי לרעיון הזה לחלחל (ולקלקל) בחמישים שנות חיי עד עצם הימים האלה
      אני מסכימה איתך שאולי מה שחשוב הוא לחשוב שהיא אפשרית לגבנו ושכך היינו רוצים לחיות…

  13. רונית בר-לביא

    איריס,

    הזכרת לי נשכחות עם הציורים המדהימים האלו והפונטים בספרים של פעם.

    את הסיפור הספציפי הזה לא הכרתי מספיק בילדות ולא התחברתי אליו, אבל כל הסגנון הספרותי מזכיר.

    ומסכימה מאד עם דברייך,
    על כך שכדאי לא לוותר ועל אהבות מאד גדולות. האהבה הגדולה מכל אמורה למזג אותנו שם למעלה ..

    • איריס קובליו

      נכון רונית, כך אנחנו רוצים להאמין
      עוד לא הצלחתי עם זה כנראה
      ולכן אני עוד כאן
      מדשדשת בחיים של מטה

      • רונית בר-לביא

        למה ?

        כאן זה גם למצליחנים, לא?

        יש אנשים שסיימו את הגלגולים ומבקשים לחזור לכאן בכדי לסייע לשאר בני האדם..
        כמו הדלאי למה למשל 🙂

        ככה התיאוריה אומרת.

        ואגב, נזכרתי בך אתמול כשהלכתי למדיטציה של לילה קמחי.
        הליכה לאור חצי ירח וישיבת מדיטציה יחד עם עוד 30 אנשים דמומים …
        בטבע עם ריחות מדהימים וקסם.

        • איריס קובליו

          או רונית, נחמד לי שגם הדלהי לאמה מבקר כאן בבלוגי. ראית את חייל הבדיל, הרקדנית והקוסם? פתאום הם תעוררו לחיים וכתבו אצלי בפוסט. זה די הצחיק אותי…
          אז מדיטציה בריח האורנים הירושלמים זה די נחמד
          ועוד בחצי ירח

  14. עכבר הביוב

    כולם חושבים שאני עכבברוש מלוכלך וטפש אבל אני, שתדעו, יש לי עינים חדות ורואה את כל העובר בביבי צינורות משכני בעיני הרנטגן M R I שלי ולמי שיש מוח או לב מורעלי פחד אני לא נותן לעבור לפני שאני לוקח ממנו ביס רציני, כי אני אוהב את הפחד, אבל מי שעומד איתן ולא מושפע מסרחון תעלותיי אני מניח לו לעבור הלאה.
    ממילא בים הסוער הוא יצטרך להתחיל הכל מחדש ולי מה אכפת

    • איריס קובליו

      אהה, מעניין מה גרם לכם, יצורי אנדסן להתעורר ולהופיע בבלוגי. נראה שסיפור זה מעורר יצרים מודחקים נושנים לאוויר הבננות. אוקיי עכברוש, אני דווקא מחבבת את פקחותך ומודה לך שלא נגסת בחייל הבדיל שלי ולא קטעת את מסעו

  15. יש שם אהבה מכלה. זה לא אחד הסיפורים שהכי אהבתי בילדותי…
    אהבה מכלה, האם היא אהבה?
    קשה לי עם המחשבה שהאש מכלה וגם מטהרת. אם מכלה, לא נשאר כלום, גם לא טוהר.
    שווה לא לוותר למען החיים כאן, בעיקר. גם בחיים כאן יש "מעבר".

    • איריס קובליו

      היי לוסי
      לפעמים סיפור שלא אוהבים בילדות אפשר להבינו אחרת בהמשך השנים וההפך. בשבילי זהו סיפור על- זמני. הוא מאד סימבולי. אש אכן שורפת ומכלה אך היא גם סמל של טוהר. בהודו למשל מבעירים הרבה אש בכל טקס כי האש מטהרת את המקום. גם ביהדות יש לנו אש בנרות שבת ובנרות נשמה. ההודים הם קיצוניים. הם שורפים גופות. אני דווקא בעד זה. אפשר לכתוב הרבה על האש. אין ספק שהיא עוצמתית אך גם מפחידה.
      ספר חזק שקראתי לאחרונה "לאהוב את פרנק" על האדריכל הנודע פרנק לויד ובסופו אהובתו נשרפת ויחד איתה נשרף ליבו. סוף נורא ובכל זאת הרגשתי התעלות. וזאת הסברתי בפוסט שלי :http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=11998#post11998
      למרות שקשה מאד להסביר זאת

  16. מפצח האגוזים

    קראק, חירפנתם אותי לגמרי, קראק, חזרתי בלילה, קראק, מעוד קונצרט מיגע, כן אני יודע אתם אוהבים את קראק, צ'ייקובסקי, אבל הוא וא.ת.א הופמן הפכו אותי ממפצח רשע, קראק, זוכרים, אני שרפתי לקוסם בחיל הבדיל את הפיוזים, שיקנא המכוער המניאק הזה בכל הצעצועים שחוגגים, ושיצאו לו העיניים והמעיים מייעני אהבת האמת הבלתי נסבלת הזו בין הרקדנית לחיל הבדיל, ממש קיטש, רוצו תראו את הנסיכה הקסומה ותקיאו עם הווסלי המעצבן ונורית התמה, מה שמפצח לי את הנשמה, זה שבאו הופמן, זה מסיפורי הופמן לילדים מאותגרים, וצ'ייקובסקי, שינו לי את האופי שנתן לי אנדרסן, הפכו אותי לגיבור הנלחם עם כל הצעצועים של מארי הילדה נגד מלך העכברים בעל שבעת הראשים, איחס, מה זה החרטא הזו, אני מת על העכבר הגבר גבר הזה, הוא אשכרה רשע מרושע, לא כמו החנון הזה, הקוסם הרשע והמסכן, אחחחחח קראק איך שאני אני יודע לפצח ולחרחר, התעטשתי כל הדרך מהאלרגיה שעשו לי מעילי הפרוות והנפטלין והבושם המתקתק של הגבירות האלה עם צבע שיער סגול וגזר בקונצרט. חבר שלי חולץ הפקקים, חימם אותי לפתוח את ולקרוא את התגובות של חייל הבדיל, האמת יצא גבר גם הוא, למרות שקצת התבכיין, והרקדנית הדכאונית, שבכלל נראה לי מזוייפת ומזייפת, ואיזה רשע שיכור כוח צבוע, קנאי חלשלוש, האמת, העכברוש קצת מצא חן בעיני כי הוא טיפה דומה לעכבר של הופמן שעל כורח אני צריך להילחם בו עם מארי הילדה החנונית, קראק, אבל מה גם הוא קצת התייפייף, קראק, אבל אוהב ביאליק שבר לי את הלב, זה ביאליק זה, תנו לי ביאליק של עיר ההריגה, תנו לי ביאליק זועם, כועס, מנתץ. יא אוהב ביאליק שכמוך אתה בטוח שהוא סבל יותר מחייל הבדיל, היית פעם גוש בדיל או מתכת יצוקה כמוני שמכניסים אותה לתנור של למעלה מ1000 מעלות ואחר כך מיד מכניסים למים שיצננו, מה אתה חושב שאם אנחנו עשויים מתכת אין לנו נשמה. טוב יאללה אני הולך לישון. הליילה יש לי עוד קונצרט, קראק.

    • אירס קובליו

      הממת אותי מפצח ולרגע אני בעצמי הרגשתי כמו אגוזית הזקוקה למפצח נוסף של כל מה שאתה מגיב פה, ים של עניינים, מערבולת ממש–
      נראה לי שבסה"כ מצאו חן בעיניך הדמויות שקמו לתחייה (חוץ מהרקדנית המתבייכנת לדעתך) ועכשיו עכבר הביבים הוא הכי חביב עליך.
      מוזר, עם כל הדמויות שהקמו לתחייה אני הפסקתי להיות רצינית (תגובתי לחנה למשל) ואני פשוט נסחפת במחול הזה שלכם. ואולי חברתם יחד לעודד את רוחי הפאתטית
      שמחפשת ומחפשת מענה ל
      אהבת אמת
      (וגם עוד הזכרת את הנסיכה הקסומה, כמה הסרט הה העמיק את תמימותי)
      אוי
      🙂

  17. יעל ישראל

    איזה סיפןר מקסים ומדהים, ובכלל לא הכרתי אותי. או ששכחתי. מוזר. כמה יפה. גם לי יש ערמה של ספרי ילדות שנחרטו בנפשי.אגב, הספר אזל?

    • איריס קובליו

      יעלה, אני לא יודעת אם הספר אזל. אפשר לנסות לפנות למסדה או לאיתמר ספרים או לכל חנות יד שניה. בכל אופן יש כמה ספרים בסדרה ובספר הזה עצמו כמה אגדות מאויירות להפליא

  18. חני ליבנה

    איריס, אני אוהבת את הספור הזה, בילדותי חזרתי אליו שוב ושוב האיורים האלו חקוקים בי, הייתי החייל והרקדנית וגם האש והצופה מהצד, וההרהרוים שהעלית ומה שכתבת מעורר מחשבות על אהבה גדולה מהחיים, הליכה עד הסוף אומץ וקסם,ואמת מוחלטת, אין לי תשובות אבל הקסם עובד עלי אצלך

    • איריס קובליו

      חני יקרה, אני לא יודעת אם קראת את התגובות פה אבל גם אצל אחרים אנונימיים הסיפור הזה גרם להכנס לנעלי הדמויות ולהגיב באופן קורע… ממליצה לך לקרוא
      ומחר כשתבואי אלי אולי תרצי גם לצייר את הרקדנית או
      את החייל
      או את העכברוש
      או מי יודע, כמו שאני מכירה אותך
      תעדיפי את מפצח האגוזים
      🙂

  19. איזה יופי איריס, שהעלית את הסיפור האגדי הזה, ציורים נפלאים, אבל נדמה לי שגרעת ציור של האחות המרשעת. בכל אופן מעורר מחשבה וכמו שאומרים אצלנו באקדמיה המחשבות, ההנחות ובמידה מסוימת אקסיומות שהעלית נמצאים בגדר של צריך עיון

    • אירס קובליו

      מוישלה, אני אכן לא סרקתי את הציור שמתפרס על דף שלם של אחותו של הילד בעלת עיני הקרח, העומדת מאחורי גבו רגע לפני שמעוררת את הקוסם הרשע מרבצו כדי שיחולל את הקטסטרופה הסופית. האחות המחרשעת היא בעיני מחבל החלומות, התמימות וזו שרוצה לשים קץ לילדות. היא מסמלת את "המציאות מקשוחה", הלא מאפשרת לנו לחיות במצב של חלום (לדעתי כמובן ואל נא אל תאשימני שוב באכסיומות).
      האחות הגדולה היא גם זו שלוקחת אחריות כביכול על חיינו, עושה לנו מדרינג, מנסה לנווט ולשלוט, מהדור הישן, שלפי תפיסתם חינוך לילד ביד קשה וטרוריסטית.
      זה מזכיר לי איך היו גומלים פעם ממוצץ?- שמים פלפל חריף על פטמת המוצץ והיו נהנים מהשתוללות הילד. כך הילד (אני זו באמת…) היה לומד תוך סיוט ששפתיים ולשון לא נועדו לאהבה.

      אפשר עוד הרבה לכתוב על האחות הגדולה. אני בעצמי הייתי אחות גדולה אבל בפער גדול מדי שאוכל להזיק ככה. ואלי הזקתי? מי יודע. אם אחי היה מתחבר לעצמו ושואל את נפשו שאלות נוקבות אולי היה מגלה שגם אני שברתי את חלומותיו, ובכלל אם היו לו חלומות ואני הייתי שמחה להפגש שוב עם אותם חלומות ולבקש מחילתו אם היה צורך 🙂

השאר תגובה ל לוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו