בננות - בלוגים / / סְטֵלוּצָה
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

סְטֵלוּצָה

סְטֵלוּצָה

 בגיל ארבע עשרה לקחו אותי לרומניה, טיול מאורגן עם מדריך ישראלי שמן וקולני ומדריכה רומניה שברירית, סְטֵלוּצָה. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לחוץ לארץ. ילדה מגודלת עם אבא ואימא. הייתי הילדה היחידה. אחרי לילה ראשון בבוקרשט, נדחסנו כל הקבוצה לבטן האוטובוס, שנסע בכבישי רומניה המקרטעים, כמו לוויתן שיצא מדעתו. הקולות, הריחות האוויר הדחוס איימו על שפיותי. נחמתי היחידה הייתה סטלוצה.

כולם דברו אתה רומנית, אבל שתינו דיברנו באנגלית בסיסית ואף אחד לא הבין. היה לנו סוד מתוק. היא ספרה לי שאינה אוהבת את בעלה ושאלה איך החיים בישראל ואני כמובן דמיינתי איך אנחנו בורחות יחד מעבר לים החיים.

ביום שלפני האחרון, הגענו לכנסייה נידחת באיזה כפר. הוכיתי בתדהמה. יופי כזה עוד לא ראיתי. הלכנו בעקבות סטלוצה. כשהיינו נכנסים לכנסיה, היא תמיד הייתה מצטלבת ואני הוקסמתי מתנועותיה. אני היחידה שראתה איך בסתר סטלוצה מנשקת את כפות רגליו של ישו. גם אני כך רציתי לנשק.

כולנו נעמדנו במעגל ואני תליתי את עיני בעיניה ונשמתי מלוא ריאותיי את ריח הקטורת המתוקה. ההיסטוריה שיצאה מפיה הלכה ונהפכה לסוכריות ואני מצצתי בהנאה נסתרת, שמילאה כל תא ותא בגוף שלי.

עיני הכוכבים שלה נצצו ולבי זהר מעונג, כשלפתע רעדה התמונה הגדולה שמאחורי גבה. בהתחלה הוא הזיז את ידיו, לאט, אחר כך סובב את צווארו ואז הרים את רגל ימינו והתרומם ויצא מהתמונה. 
ישו נתלה מהתקרה, במהופך, ראשו היפה נגע בראשה.

45 תגובות

  1. אימא מספרת שחזרתי משם חולה.

  2. כן, אני חושבת שמאז נעשיתי חולה. חולת אהבה.

  3. וואו
    וואו
    ווא
    וו
    ו
    !!!!!!!!!!!!!!!!!
    מדהימה.

    • עלה בדעתי מכל סיפורי/ציורי המשפחה שלך – שושלת לב.

      • שושלת לב
        יפה לשיר
        אולי תכתבי
        (גל חזרה הערב עם לב זהב ענוד על צווארה. איכשהו "שושלת לב" שלך מוריד לי דמעות)

        • איריס, יקרה, (למה אני לא מוצאת לך שם חיבה? אירסקה נשמע יותר מדי קיבוצניקי מהפרות, איריסיס נשמע יווני…) שושלת לב בשיר עשוי לצאת שמאלצי אבל אם זה ידגור מספיק זמן בתוכי, אולי יצא בסוף אפרוח …

          ושושלת לב כי יש המון אהבה ממך אל כל הזכרונות האלה שאצל רוב האנשים שאני מכירה (כולל אצלי) מהולים בכאב ותסכול כל כך גדולים שהלב מתכווץ ונהיה אגרוף. אצלך הלב נדמה כמתרחב והולך ונוצר רושם אותנטי ולא מיסטיפיקנטי (ולא אומר שאין כאב). זה יפה ומכמיר לבבי.. 🙂

          • שירתי
            לפעמים זה לוקח כמה שנים טובות, לפעמים כל החיים ולפעמים כמה גלגולים, כמה שתיקות, כמה התנזרויות, כמה התמכרויות, כמה התבודדויות, כמה התרסקויות
            טוב
            אני כותבת שטויות—

    • שירתי
      התגובה שלך
      מ
      ד
      ה
      י
      מ
      ה

  4. קובליו, איזה סיפור אהבה-הערצה עדין של ילדה בת 14 למדריכה "יודעת-כל", שאינה אוהבת את בעלה, ואולי גם אינה אוהבת את המקום אליו נקלעה בחיים (ושואלת איך זה בישראל).

    הילה נוגעת בהילה. הילת הילדה בהילת סוכנת הידע, הילת ההיסטוריה במתיקות הסוכריה המטאפורית, הילת ישו בסטלוצה וסטלוצה בזכרון הילדות, שכולו הילה.

    ומאד יפה "בורחות יחד מעבר לים החיים".

  5. מאוד יפה. פלא שחזרת חולה? אחרי התגלות כזאת? מאיזה גיל את מרגישה את אהבת האל (האלוהות)? כי אני רואה את זה כבר בכמה מקומות. נראה לי שזה המוקדם ביותר.
    היא הייתה הקוסמת, ואת ראית את הקסם.

  6. איזה ציור יפה.
    בסוף שנות ה-90 הייתי ברומניה כמה פעמים בענייני עבודה (אין לי קשר אחר לשם) ואני זוכר יותר נכול איך כל כמה מאות מטרים עומדת זקנה, ממש זקנה, ומוכרת מרכולת כפרית. בעיקר את הלחם אני זוכר שהיה על הדוכן הקטן.

    • איציק, התמונה הזו גם עולה בזכרוני מאז. וליד כל זקנה כזו, אדוננו הצלוב, כך סתם, בחוצפה, באמצע הכביש, על תל, עומד ומתייסר על יד הלחם הכפרי—

  7. איריס יקרה, גם אני אהבתי אותו, ואפילו ציירתי:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=2884#post2884

    הוקסמתי מאיך שאצלך הוא מתגלם, בעצם, במדריכת התיירים. הציור לא יכול לשקר…

    זאת האהבה האמיתית.

  8. קסם של מבט ועולם, איריס. רגישותך מרשימה.

  9. אי-ריס
    לכל אדם כוכב(לה) יש בשמיים.
    התגלות יפה מאירה ותמימה.
    והציור: nam cuvinte
    "…מה למעלה מה למטה, רק אני, אני ואתה… שנינו תלויים במאזניים בין הארץ לשמיים"

  10. איריס, מאוד יפה ונוגע הסיפור והציור.

  11. נהדר. סיפור רליוגזי מטאפיזי פנטסטי.
    מושלם.

  12. איריס, כבשה אותי התמימות והכנות של בת הארבע עשרה. פיוטי כלכך.
    לוויתן שיצא מדעתו,
    המלים כסוכריה מתוקה,
    וגם אני רציתי כך לנשק.
    איך בסתר סטלוצה.
    איזה יופי.

  13. אירוס, הרגת אותי על הבקר{צהריים} הכתיבה מצוינת והספור משלים אותה בכמה דרכים, יצא פוסט משובח מאוד!!!

  14. נפלא!

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו