בננות - בלוגים / / לגעת בתנובה
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

לגעת בתנובה

 

לַגַּעַת בתְּנוּבָה

תחת עצי הצאלון, על ספסלי העץ, כל יום אחרי הצהרים, בקיץ, היו יושבים הרומנים של שכונת מונטיפיורי. "חם חם, טרי טרי " היה עובר עם משולשי הבורקס שלו, וכשהיו קונים לי בורקס, זו הייתה ארוחת הערב הכי טעימה בעולם. ריח פרחי הקיץ האדומים של הצאלון עם ריח הבורקס מיגנטו אותי לשדרה בזמן שהילדים האחרים היו משחקים מחבואים, רחוק מההורים. יום אחד באו כל הילדים לבורקס ואכלו יחד איתי. בתיה, הכי גדולה אמרה: " למי יש אומץ ללכת לתנובה?". כולם אמרו: "לי, לי". אני הייתי בת חמש. הסתכלתי על אימא ואבא. הם היו שקועים בדיבורים של רומנים. מאירה ויונה וחיותה ויוחי ובני ובתיה ופיק האילם, כולם היו גדולים ממני ומפתים. הסתכלתי שוב על אימא ואבא, ושוב על הילדים ונקרעתי מכאב ההתלבטות לאורך הדרך איתם לתנובה. הלכנו את כל שדרות יהודית ומשם פנינו ימינה לדרך פתח תיקווה. כשהגענו לתנובה כבר היה חושך. השער היה סגור, אז נגענו רק בגדר הבטון האפורה. כל אחד נגע לפי התור, ואז חזרנו. אחרי שנגעתי באבן הבטון האפורה הפסקתי להרגיש כאב. המכוניות החולפות בדרך פתח תקווה, סנוורו את עיני באור נעים ומשכך. גם את רגלי העייפות שכחתי. סנדלי הסקאיי הלבן שלי הפכו לנוצות פלומתיות וריחפתי על המדרכה לצד הילדים הגדולים העליזים. אף אחד לא נתן לי יד, אבל הרגשתי הרבה ידיים, עשויות מעננים רכים, דוחפות אותי בעדינות לאורך הדרך שלצידי הכביש הגדול. שמי הקיץ הכחולים כהים של תל אביב היו משובצים בכוכבים זוהרים שרקדו מעל תלתליי השחורים, ויחד איתם הסתחררתי מעונג הפלא .

"איריס… איריס…", שמעתי את שמי מרחוק, אבל לא הייתי בטוחה שזו אני. אני איריס.

בפינת  שדרות יהודית ודרך פתח תקווה, חיכו לי אבא ואימא.

"איריס, איריס.."  חזרתי לגופי,  איריסססססססססססססס

הס' התגלגלה איתי במורד שדרות יהודית עד הבית, עלתה איתי במדרגות, עם כל הדמעות ושאר הקולות והריחות.

לא ביקשתי סליחה. למרות הכל. ולא רציתי יותר לאכול בורקס בשדרה, אבל אתמול, כשחיכיתי ב"מכון מור" ונעשיתי רעבה, יצאתי החוצה, ומצאתי מסעדת פועלים קטנה. קניתי בורקס משולש ונגסתי  ובאותה נגיסה נזכרתי בבת אחת ב"לגעת בתנובה".




 

 

                                   

 

33 תגובות

  1. משה יצחקי

    איריס, הסיפור מענג ומצליח לגרום לריחוף של הקורא יחד עם הילדה הנועלת סנדלי סקאי.
    נפלא הציור, אני אתחיל לחפש מנעד גדול יותר של סופרלטיבים לציורים היפים והמביעים שלך.

    כצאצא למשפחה רומנית שהיו בה יסודות טורקיים ויווניים, מסקרן אותי לדעת אם "דיבורים של רומנים" זה מה שאני מכיר.

    • תודה משה. נכנסתי לרגע וריאתי שהטקסט התבלבל בטעות…. תיקנתי. אנא קרא שוב.
      והרומנים- מהם הדיבורים הרומנים שאתה מכיר?

      • משה יצחקי

        לטעמי גרסת הבלבול עובדת טוב יותר, דווקא תחושת הפלאש בק והסיום בסחרור המענג, יוצר תחושת קסם.
        באשר ל"דברים של רומנים", זה תלוי אם זה המשפחה שגרה ביפו, או בחיפה, יש ניואנסים, וזה אוכל ושתייה ולהכין "שפריץ", וזה דיבור על מה שהיה שם, וזה שירים, ועוד. למה את התכוונת?

        • משה,
          שפריץ… על שפריץ אולי עוד אכתוב. מדי פעם עולה לי הבזק. עכשיו אני ב"קניובל" והדגים (בקרוב…). רמי וקבב זה עוד משהו. אבל לאט לאט. סבלנות.
          אגב, לגבי המנעד, הכי בריא דווקא להתחיל בקטן.

          • משה יצחקי

            עד כמה שאני זוכר לקבב הרומני קראו "מיטיטיי", כילד זה נשמע לי כמו שם של איזו מכשפה.

          • נכון. מיטיטיי. ריחם עלה באפי עכשיו (זה מצחיק עד דמעות למרות צימחוניותי..)
            אז היום הייתי שם, אחרי הרבה שנים. השדרה כל כך צרה, והמרחק בין שד" יהודית 19 לדרך פתח תקווה, קטן ומצומצם, ובואדי בנו את איילון, ואת גדר השיחים עם הפרחים הלבנים (מהפוסט הבא) הורידו ושמו במקומו קיר בטון.
            צילמתי.
            סבלנות. בפוסטים הבאים.
            ולגבי הרומנית- בהמשך. זה לא יעבור בשקט…

  2. איריס,
    ראיתי בפליקר שֶׁגַּרת גם בנחמני 54. העבודות באתר שלך עמוקות ואקספרסיביות מאד.

    הריחוף הרך שלך בין טקסטים לציור (בפוסט הזה, למשל) מסחרר. גם כשאת נוגעת בסכנה, יש כישוף.

    ואגב, באיזה גליון של "משיב הרוח" הוצגו עבודות שלך?

    (בילדותי אמי עבדה בסניף של שטראוס בצפון. אולי אשיב לך בפוסט: "לגעת בשטראוס").
    🙂

    • היי שחר. גם אתה קראת טקסט מבולבל. תיקנתי. אנא קרא שוב. במשיב הרוח ח" פירסמתי שירים. מאז לא פירסמתי. הייתי בדברים אחרים עד לא מזמן.
      ראיתי אותך אתמול אצל מירי.
      יופי שנכנסת לפליקר.
      איריס

      • אבוד. אני כבר מסוחרר מהטקסט ה"מבולבל". זה כמו פלאש-בק לעבר.
        וגם יותר יפה לסיים עם "עונג הפלא".

        ראית אותי אצל מירי? למה לא ניגשת? היינו עושים היכרות לא וירטואלית.

        • וזה מה שנקרא- התקשרות ראשונית… אגב, הגבתי פעמיים בפוסט האחרון שלך. שמת לב?
          ואצל מירי, כשקלטתי- נעלמת. בפעם הבאה..

          • גם לי הוא נעלם מהר מידי…:)

          • אם הייתי יודע, מירי, שרצית שאשאר עוד…
            🙂

            (והייתי במיצג שלך שלוש פעמים. וניהלתי שיחה עם גלדמן על עבודותייך. אבל לא יכלתי להפריע לך בערב שלך, כשאת מוקפת ים של אנשים).

            אבל לא עזבתי לפני שקיבלתי ממך נשיקה.
            :))

            איריס, אני נכנס לפוסט שלי להתחקות אחר ההודעות שלך.

          • שחר מריו
            לא ידעתי שניגשת רק בסוף ואחר כך הלכת. כל אחד והריתמוס שלו .
            כל כך שמחתי לראות אותך. כנראה שבאמת הייתי מוקפת…אוף קשה לחזור לאנונימיות. 🙂

    • שבי שחורי

      איריס,
      מקסים מעביר ברק של משי

  3. כמה יפה איריס וכמה אמיץ ואוטונומי לילדה כל כך קטנה. עכשיו שאני מכירה אותך אני רואה כמה הילדה הקטנה הזו דומה לך. וצבע הצאלון בדיוק.

  4. יש שם היום – בשדרות יהודית – מקום שעושה סנוויצ"ים טובים.
    נוסטלגי, תום ילדות, והציור יפה ומיוחד.

  5. אח, שדרות יהודית.
    תקופה מאוד טובה העברתי שם במשך שנתיים. איזה כיף.

  6. יעל ישראל

    ריגשת אותי.

  7. עדנה גור אריה

    סיפור נהדר וגם האיור. העלית בי זכרונות ילדות. גדלתי בשכונה עד גיל תשע. ני זוכרת את כל המקומות שהזכרת. ואהו איזה יופי.

השאר תגובה ל איריס קובליו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו