לא לקחה צבעי מים. מדי יום התעוררה מול חלון פעור לנוף עיר מרשימה וציורית. אז מה, תהיה ציירת תיירותית? מה המשמעות של לצייר נוף מהמלון בארץ זרה? במה זה שונה מתייר טיפוסי המצלם כל פינה שנקרית בדרכו?
ומה זה נוף ציורי? ומה זאת עיר יפה? ובשביל מה לצייר?
שמש קופחת על ראשי ההמונים. עוד מעט וגשר קארל יקרוס. צריך לראות את כל המקומות החשובים, לסמן: הייתה כאן וכאן. לתעד. תיעוד?- לא בדיוק. תיעוד זו מילה רצינית. הנצחה? גם זו מילה כבדה. מזכרת. כן, מזכרת. תיירת זה מזכרת, מצלמה, נעלי ספורט. ובכן לצייר מזכרות?
ובאמת הנוף הנמתח לרוחב החלון הענק שבקומה העשירית במלון היה מרשים ביותר ולא אפשר אפילו לתיירת האדישה ביותר להסיט עיניה ולשקוע בחלומות
ואם כבר חלומות אז הלכה לראות איזה מוזיאון, שלא תגיד שלא היתה, שהרי היא בכל זאת אמנית, גם אם לא לקחה צבעים או כלי יצירה אחרים, וכבר בקומה הראשונה פגשה בעלמה והמוות, ההתחלה והסוף, צרורים זה בזה, בלתי נפרדים, הריון וקץ החיים, ולא יכלה להתיק מבטה מהציור המדהים, המצמית, שנתקע חרב בליבה, אגון שילה, והיא נעצרה והלכה וחזרה ושוב הלכה וחזרה והסיטה מבטה ונפרדה אך הוא לא עזבה
ומשם המשיכה ופתאום הפתעה, אוסקר קוקושקה, הניגוד המושלם, הצבעוני, התוסס, הממלא חיים בעורפה, ועיניה נדבקו בורוד-מגנטה והתמלאו גיל-גילוי, פראג… פראג… את כל כך מקסימה כאן, אצל ידיי הצייר המאוהב הזה, מעורר ההשתאות, כמו נס החל לבה לפעום, כן, כך ובדיוק כך, צריך לצייר את פראג, רועשת, דוהרת על משיכות מכחול עליזות, מרצדות, רוקדות, בוהק על המים, על קמורות הקתדראלות והארמונות, תכלת זהב ונחושת, צהוב וענבר, ורמיליון וורוד שושני רך, נושא תפילה
וכך רגליה נשאו אותה לציור אחר. תפילת השושנה הגואלת.
מאז ומתמיד ריחות מסויימים סוחפים אותה למקומות קצה, פסגות או תהומות, משיכה דחייה, חיים או עילפון, והציור הזה (של וונזל הלבקס) הוא על עילפון אחד גדול. עילפון שאין בו זמן. שהוא מימד אחר, מימד בו ניתקים הבלי העולם הזה, הייסורים והאיסורים, האכזבות והכאבים, החרדות והתקוות והאובדן, ועולים למקום אחר, הו המקום האחר, והוא כולו עשוי אהבה, הו האהבה
איריס, תודה על הסיור בפראג
הזכרונות שנחרתו בי מביקורי בעיר קשורים במוסיקה ובגורל היהודים
אהוד, לרובע היהודי אולי אקדיש פוסט נפרד.
הבחירה בנושא מסויים לא תמיד מצביעה על הנושא כמרכזי, אלא אולי כסיפור מסגרת למשהו אחר
יופי של פוסט
מלא אסתטיקה אני את פראג המיסטית זוכרת בזכות כנסית ישו התינוק(אינפנט ג'יסוס) ברחוב הכרמליטים
ובזכות נס נרות השבת(פעם אספר לך)שהציל אותנו מהגנבים הפראגים שהיו מחופשים לשוטרים ולא ידענו
תודה חנה. מרתק איך לכל אחד יש נקודות אחיזה משלו בתוך מאגר הזכרונות.
דרך אגב, נראה לי שלא תמיד אנחנו יודעים מה באמת הציל אותנו. אבל סיפור הנרות שלך מסקרן.
איריסי, ברוכה השבה! הכי מקווה שעשית חיים ונחת.
אכנס בלילה שלי ואקרא.
אני מתכננת לנסוע בחופש הגדול וטרם החלטתי לאן. אולי פראג? בהשפעתך.
כל הציירים שהזכרת מוכרים לי ואהובים עלי.
גליה, לצייר השלישי יש רק ציור אחד ידוע והוא ספון בגלריה (ארמון שטרנברג) לא ממש מתוקשרת.
יופי שיש אנשים שעדיין מחכים לחופש הגדול. שכחתי מהמושג הזה
איריס מקסים תאור המסע שלך דרך האומנות, התמונות מביעות את הנפש באותו זמן, את צבעי ההרגשה, פוסט נפלא!וטוב שחזרת
חני חדת העין. כן, מעניין היה לתאר מקום לפי נושא מסויים. נכון, זה בדרך לל יותר קרוב להלך נפש פרטי מאשר להדרכה ציבורית, אבל זה מרתק…
מקוה שהיא גם נחה וגם רוותה נחת.
תודה ששיתפת בתמונות ובמחשבות.
תודה אמיר. סוג של מנוחה. סוג של נחת.
איריס, הציורים כל כך יפים!!! וגם פראג מהממת. אני בטוחה שחזרת טעונה.
הציור הראשון לא מרפה, אני חוזרת להתבונן בזוג המורכב והלא פשוט הזה.
את הדחף לצייר לא תמיד המצלמה מסוגלת לרסן.
אני סקרנית לראות מה צילמת. אני מניחה שתשימי כאן.
הנה לוסי, שמתי עוד פוסט בשבילך.
איריס! נהניתי לקרוא את הפוסטים,
אופי הציורים שבחרת מעניין ואותי למד
על עוד נדבך אודותיך. יישר כוחת רותי
תודה רותי יקרה. שמחה שיכולת ללמוד עלי עוד משהו מאופן בחירת הציורים
נפלאים הציורים ויפה הכתיבה עליהם. כבר אורז ונוסע.
תודה זהר. נסיעה טובה