צמחי מעזבות כותב

   אַחֲרֵי שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁל הֲנָחַת לִבְנֵי גְּרָנִיט כְּבֵדוֹת בְּשׁוּרָה לְאוֹרֵךְ הַשָּׂדֶה הַנַּעַר בָּרַח אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר. מָצְאוּ אוֹתוֹ לַמָּחֳרָת, עִם סִכַּת בִּטָּחוֹן בַּזַּיִן, וּבְלִי  רֹאשׁ. צִפּוֹר צְהֻבָּה קְטַנָּה עָמְדָה וְנִקְרָה בִּיסוֹדִיּוּת בְּשֶׁקַע הַצַּוָּאר. כִּמְעַט תָּפַסְנוּ אוֹתָהּ. הִיא הָיְתָה כָּל כָּךְ בְּתוֹךְ זֶה. אֶת הָרֹאשׁ לֹא מָצְאוּ עַד הַיּוֹם. זוּג שֶׁיָּצָא לְהִזדַיֵין גִּלָּה שָׁלֹשׁ שִׁנַּיִם צְמוּדוֹת זוֹ לָזוֹ, אֲבָל זֶה ...

בֵּינָתַיִם הוֹרֶיהָ מֵתוּ. הִיא יָרְשָׁה אֲחֻזָּה יָפָה בְּאַנְגְלִיָה הַצְּפוֹנִית וְנוֹסַעַת לְשָׁם פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה. הַיְלָדִים גָּדְלוּ. הַקִּירוֹת הִלְבִּינוּ שׁוּב, כְּמוֹ בַּזְמַן שֶׁהַבַּיִת הִתְחִיל לִצְמֹחַ, וְהִיא יְכוֹלָה לָצֵאת לַמִּרְפֶּסֶת וּלְהָנִיף יָד לַשְּׁכֵנִים, בְּלִי לְדַבֵּר מִלָּה אַחַת:   בַּשֶׁקֶט הַזֶּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת פִּרְפּוּר הַסֻּכָּר הַמִּתְמוֹסֵס בַּתֵּה, וְאֶת חָלָל הַגּוּף, הַמִּצְטַמֵּק וְהוֹלֵךְ כְּשֶׁאֹשֶׁר גָּדוֹל תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ מתוך שו-האי מתאמן  בהטלת כידון (הליקון-ביתן, 1996)

    הגיע הזמן להתפקח מן ההערצה העיוורת לפוץ ההוא, בורחס, עוזר ספרן באחת מן הספריות הציבוריות הפחות חשובות בבואנוס איירס של שנות הארבעים, שאילולא  אמר משהו לא מתאים על חואן דומינגו פרון הגדול, ועוד סירב אחר כך להישאר בתפקיד שאליו הוגלה בחסד, מפקח אזורי על השפנים והטווסים הנמכרים בשווקי דרום-מזרח העיר, היה  לכל היותר הופך לשלט קטן, סדוק ושבור כבר, על הקיר האחורי שליד מדפי הפילוסופיה הערבית הביניימית, דיואי 297 או 298, בספריית הרובע הנידחת שנהרסה, אולי אף נשרפה כליל, מזמן. הלא מגוחכות כל כך הן המובאות הכמו-היסטוריות או קבליסטיות שלו, שמקורן בדרך כלל במהדורה, שכבר אז התיישנה מזמן — רק בשל הצבע התכלכל-עמוק המקסים, ואולי סגלגל, ...

1. כמה רגעים לא הייתי בטוח אם אלה צמחי ביצה, צפרים קטנות, או סלעים מחודדים. ספק אם יש ציפורים במקום הזה, החלטתי לבסוף, אלא שגם צמחים לא היו, מאופק עד אופק, לא בביצה ולא מחוצה לה. כשהתאדו המים ראיתי שהיו אלה מוטות ברזל, ארוכים ומחודדים בקצותיהם כמו חניתות או חיצי רעל. הם הובילו מבעד לשבכה אל סבך של צינורות ומגופות, שעליהם השתרע ...

מגרד לי ואני מגרד. אני מתגרד בשיטה שפיתחתי לבד ובעצמי בעשרות השנים הפנויות מחיים שעמדו לרשותי לפני שבאתי. עורי נושר, ואני שר בפלמנקית וגם רוקד, קופץ, ומנגן בתוף וגם בגיטרה, מזיין שתי כושיות רורשאך צמודות בגבן, וכל הזמן מגרד. בשרי נוטף מעלי ואני מלקלק, ממצמץ וטועם מעט ממנו באיפוק ובאצילות. עצמותיי נוֹקשות, ואני נוטל אותן אחת אחת ובודק בזהירות רבה את כשרותן וכשירותן לתפקידן ...

"People die," he said. "You know, that's what people do, most of the time: they die. They live maybe eighty, hundred years, and for the rest of the time they just sit there and die. Kapish?" הוא הסיר את   כובע הלבד הישן שלו מעל המתלה ופנה בשקט החוצה. המצלמות, בל אנד האוול ששה עשר מילימטר פילם, עוד טרטרו שעה ארוכה לאחר שטרק את הדלת והחדר נשאר ריק.       "בחוץ נשבה רוח קרה של סתיו" היה המשפט האחרון, שמחקתי.

       A. 1. A yellow bead, a fake flower, and a nutshell. 2. An orange (perhaps tangerine?) and a white marble.   3. A black cap, formerly of a nosespree bottle.   4. Very old dice, showing six black dots.   5. Chalk (white), spring (dry) or coil; a dark rock (getting bigger and bigger), a doorknob that ...

    הם נסעו לדרום פלורידה כדי להתאושש ממחלת האצבע המקופלת. הוא קיבל טור בנושאי אספסת בעיתון המקומי, והיא חיכתה לתינוק. בינתיים, כדי להתארגן, לקחו כלב. הכלב אכל את קיר המוסך, עדר שלם של עופות אֵמוּ שארבו לתנינים על החוף ושלושה שקי בּונזוֹ, וציפה גם הוא לתינוק. לא היה תינוק, והם, כשגילו שהכול היה טעות אחת גדולה, השאירו את הכלב בחוות התנינים וחזרו לצפון. שניהם היו במקור מהצפון, והעריצו את המלך המשוגע לודוויג, את ריכרד ווגנר, ואת הגברת פון בילוב, שלה כותב המלחין עכשיו את חמשת "שירי מתילדה ווסנדונק" האלמותיים. ...

  שָׁמַעְנוּ אוֹפֵּרֵטוֹת נִשְׁכָּחוֹת שֶׁל שְטוֹלְץ, מוּשָׁרוֹת בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הטֵנוֹרִים הַיְּהוּדִיים (אֶחָד מִצֶּ'כְיָה), שְׁנַיִם שָׂרְדוּ אֶת הַשּׁוֹאָה, נִקְנוּ בְּכֶסֶף, אֶחָד בְּמַחֲנֶה מַעֲבָר   בְּבֵרְן, טִיפוּס כַּנִרְאֶה, הַטּוֹב מִשְׁלוֹשְתם – מֵת. בָּרֶקַע שָׁרָה בְּדוּ-קוֹל מַשְׁרוֹקִית-צִפּוֹר מִזְּכוּכִית. הִקְשַׁבְנוּ: זָמִיר. זָמִיר! הַזָּמִיר! שָׁמַעְנוּ יַעַר, טִיפִּוִּפִים טִיפּוּפִים בַּחֲשֵׁכָה, אוֹפַנַּיִם נִּמְלָטִים מֵעֵבֶר לַסִּמְטָה, מִישֶׁהוּ שָׂם יָד   עַל   פִּי, שֶׁלֹּא אֶצְעַק.   אָחַזְתִּי בְּיָדוֹ, הֶחֱלַפְנוּ טַבָּעוֹת: זְכוּכִית בְּפַּח וּפַח בִּזְכוּכִית. בְּסוֹף   נִפְלְטָה   אֲנָקָה. הַיֶּלֶד שָׁאַל: וְגַם אֲנִי אָמוּת? וַאֲחוֹתוֹ יָצְאָה לְרֶגַע לַמִּטְבָּח, יָדָהּ עַל פִּיָּה, לְכַסּוֹת אֶת הַסִּיר, לְהַקְטִין אֶת הַלֶּהָבָה: תֵּשַׁע   דַּקּוֹת  בְּדִיּוּק. בַּחוּץ, בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת מֻפְגָּן, פָּסְעוּ שְׁלֹשָׁה שׁוֹטְרִים רָזִים, מְגָרְדִים בִּבְהוֹנוֹתֵיהֵם אֶת שְׁבִילֵי הֶעָפָר הַנִּפְרָשִׂים הַחוּצָה, מְחַכִּים לַפְּקֻדָּה. מִישֶׁהוּ צָעַק: ...

    שָׁמַעְנוּ אוֹפֵּרֵטוֹת שֶׁל שְטוֹלְץ, מוּשָׁרוֹת בִּידֵי שְׁלֹשֶׁת הטֵנוֹרִים הַיְּהוּדִיים (אֶחָד מִצֶּ'כְיָה), שְׁנַיִם שָׂרְדוּ אֶת הַשּׁוֹאָה, נִקְנוּ בְּכֶסֶף.  בָּרֶקַע שָׁרָה  בְּדוּ-קוֹל מַשְׁרוֹקִית-צִפּוֹר מִזְּכוּכִית. הִקְשַׁבְנוּ: זָמִיר. זָמִיר! הַזָּמִיר! הָיָה יַעַר, טִיפִּוִּפִים טִיפּוּפִים בַּחֲשֵׁכָה, אוֹפַנַּיִם נִּמְלָטִים מֵעֵבֶר לַסִּמְטָה, מִישֶׁהוּ שָׂם יָד   עַל   פִּי, שֶׁלֹּא אֶצְעַק.   אָחַזְתִּי בְּיָדוֹ, הֶחֱלַפְנוּ טַבָּעוֹת: זְכוּכִית בְּפַח וּפַח בִּזְכוּכִית. בַּסּוֹף   נִפְלְטָה   אֲנָקָה. קוֹל יֶּלֶד שָׁאַל: גַּם אֲנִי אָמוּת? וַאֲחוֹתוֹ יָצְאָה לְרֶגַע לַמִּטְבָּח, יָדָהּ עַל פִּיָּה, לְכַסּוֹת אֶת הַסִּיר, לְהַקְטִין אֶת הַלֶּהָבָה: תֵּשַׁע   דַּקּוֹת  בְּדִיּוּק. בַּחוּץ, בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת מֻפְגָּן, פָּסְעוּ שְׁלֹשָׁה שׁוֹטְרִים רָזִים, מְגָרְדִים בִּבְהוֹנוֹתֵיהֵם אֶת שְׁבִילֵי הֶעָפָר לְפִי הַקֶּצֶב, מְחַכִּים לַפְּקֻדָּה. אֶחָד צָעַק: "הֵם עָצְרוּ אֶת יַאנֵק", וְהַשּׁוֹטֵר ...