צמחי מעזבות כותב

  נַהָגֵי מוֹנִיּוֹת, נָשִׁים יָפוֹת מִדַּי, דָּתִיִּים, בֻּרְסְקָאִים, בֻּרְסָאִים, חֲמֵשֶׁת הַמַּלְחִינִים הַקְּלָסִיִּים הַחַיִּים שֶׁמִּתְפַּרְנְסִים מִמִּשְׁלַח יָדָם, מוֹכְרֵי רַדְיָאטוֹרִים מְשֻׁמָּשִׁים לִמְכוֹנִיּוֹת יַפָּנִיּוֹת קְטַנּוֹת, מְעַשְּׁנֵי סִיגַרְיוֹת בְּזָוִית הַפֶּה (אֶלָּא אִם הֵם נָשִׁים שֶׁאֵינָן יָפוֹת מִדַּי), נְעָרִים בְּנֵי שְׁבַע עֶשְׂרֵה וָחֵצִי, אֶלָּא אִם הֵם שְׁמֵנִים אוֹ מְחֻטָּטִים (אֶפְשָׁר רַק אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם), מַחֲנָק: מַחֲנָק שֶׁל תְּחִלַּת הַקַּיִץ, מַחֲנָק שֶׁל אֶמְצַע הַחֹרֶף, שֶׁהוּא נָמוּךְ ...

כָּל הַיּוֹם, אוֹ שֶׁמָּא שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת, אָכַל מְחִית אֱגוֹזֵי לוֹטוּס. בְּכַפִּית קְטַנָּה. יָשָׁר מִן הַקֻּפְסָה. עַל הַסַּפְסָל בַּשְּׂדֵרָה (שָׁם גַּם יָשַׁן), וְאוּלַי בַּגָּן. אַחַר כָּךְ יוֹמַיִם שְׁלֵמִים רַק הִתְבּוֹנֵן בַּקֻּפְסָה, וּלְבַסּוֹף, לְאַט מְאֹד וּבִזְהִירוּת אֲבָל דֵּי בְּקַלּוּת, שֶׁכֵּן הַדֶּבֶק נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד בַּגָּן, לְלֹא הֶפְסֵק וְגַם בַּלַּיְלָה יָרַד וְנִרְאָה כְּמוֹ מָסַכִּים מָסַכִּים שֶׁל בַּד, רַכִּים וְדַקִּים מְאֹד, הֵסִיר ...

1. Nitza Pnueli from Kibbutz Ein-Hamishmar repeatedly solves the radio literary quiz. She is a small, plump middle-aged woman, as appropriate, never had a steady lay, and sits glued to the small radio in her room every Friday at six, when the literary magazine is broadcast. I met her only once, running for the No. 18 bus near the Northern ...

  מַה זֶּה הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בֵּית קָפֶה אֶחָד אוֹ בֵּית קָפֶה שֵׁנִי. וְבַּסּוֹף אֵיידְס. חָכְמָה בִּשְׁבִילוֹ לְהַגִּיד אֵין שׁוּם דָּבָר רַק אָמָּנוּת. סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז. נָה. הָיִיתִי מִתְעָרֶבֶת שֶׁגַּם אֶת זֶה הוּא לֹא יָדַע לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. אִם הָיָה יוֹדֵעַ לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהַזְמִין לוֹ מֵאִיטַלְיָה, וְעוֹד בְּמַעֲטָפָה. הָאֱמֶת אֲנִי כְּבָר לֹא מַמָּשׁ אוֹהֶבֶת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלּוֹ, לֹא מְבִינָה אוֹתָם כְּמוֹ ...

  הִתְעוֹרַרְתִּי חָנוּק. הָיוּ לִי שָׁלֹש אֲהָבוֹת וּכְשֶׁקַּמְתִּי הִתְבָּרֵר מִיָּד שֶׁאֵין לִי מֻשָּׂג מַהִי אַהֲבָה, וְלָכֵן אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן הִיא הַנְּכוֹנָה וּמָה עָלַי לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו. שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה לְיַד מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא הִתְעוֹרְרָה אֲפִלּוּ לְרֶגַע וְהִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירִים בָּאָזְנִיּוֹת. בְּכָל תַּחֲנָה וְתַחֲנָה הָיוּ הַמִּלִּים רַבּוֹת מַשְׁמָעוּת וּמְדֻיָּקוֹת. הַשָּׁעָה הָיְתָה אַרְבַּע שְׁלֹשִים וּשְׁמוֹנֶה. קַמְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם יָשָׁר מִן הַבֶּרֶז. הַצִּנּוֹרִית הָאֲדֻמָּה דַּוְקָא מִיָּמִין, ...

סַמסָארָה הַמַּצָּב לֹא טוֹב. אֲנִי בֵּן חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם וְנִרְאֶה שֶׁאֶתְגַּלְגֵּל בג"וּק. וּמִצַּד שֵׁנִי, גַּם לְג"וּק יֵשׁ כְּנָפַיִם וּבַלַּיְלָה הוּא יָכוֹל לדמות עַצְמוֹ לְפַרְפַּר, לַמִּצְעָר פַּרְפַּר לַיְלָה (שֶׁגַּם הוּא בְּעֶצֶם רַק מִין שֶׁל עש) אוֹ אֲפִלּוּ לְסוֹכֵן נוֹסֵעַ, אֶחָד ג., שֶמִתבּוֹנֵן עַכשָׁיו מִבַּעַד לַחַלּוֹן בָּרְחוֹב הַמִּתְעַרפֵּל וְהוֹלֵךְ (גַּם אֶת בֵּית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי ט", שֶשָׂנָא תָּמִיד, קָשֶׁה כְּבָר לִרְאוֹת) כְּשֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶלֶת המֻבְרַחַת מִשְפַּחתּוֹ סוֹעֶדֶת בִּשְֹפָתַיִם ...

http://www.carmelph.co.il/kvar_series/zohar.htm http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/965186.html

סמוך לשעה 08:45 כשהם מצוידים בשני אקדחים ובסכין ניגשו לפתח הבית אוחזים זר פרחים עטוף בנייר עיתון בגוניה או פטוניה או ורדים שושנים אולי היא עכשיו כבר לא ממש בטוחה עייפה קצת והקישו על דלת הבית משפתחה בעלת הבית להלן המתלוננת את הדלת דחפוה תוך שהם דורשים לדעת מי עוד נמצא בבית המערער להלן המערער איים על המתלוננת באמצעות סכין ...

  בעולם יש ששת אלפים שפות וחמש. בשלושים ושבע מהן יש חמישה מינים: זכר, נקבה, דברים שחדרו אליהם שעורה, עפר, או קרן שמש, חפצים שרובם אדומים או זהובים-חיטה, שהם לעיתים מין אחד ולפעמים שניים, והמתים. בשתים עשרה שפות אחרות, ויש הגורסים עשרים ושתיים, רובן מהאיים הרבים והשונים, יש ארבעה מיני שייכות: לאכול, למשל "האויב שלי"; להיאכל, למשל "אהובתי"; לשתות ולהישתות. "שטויות", אומרת לי דנה אהובתי, ...

למרגלות הגבעה עם הקרוון עצרו אותנו שניים: תימני בכיפה שחורה גדולה, וצ"רקסי משופם. התימני נגע בעצבנות בתפילין של ראש שהיטלטל דווקא מקדמת חגורתו, כמו אשך שבור, מרובע, שאבד את אחיו, ואילו הצ"רקסי ישב בתוך הרכב, מנענע בראשו מעלה ומטה. כשהתעקשנו לעלות בשביל העפר המתפתל אל הקרוון, שחמש נערות בשמלות סגולות ארוכות אחזו ידיים סביבו, פוערות פה וסוגרות, קול לא יצא מהן בשום ...