מגדלים: פרק ראשון

 
1. כליזְמר

אוקטובר 2019: שבע שנים מעכשיו

הילה ובבר יושבים על המדרגות במגדל הצפוני ומדברים על מים ואוכל. בבר שר ומנגן שירי דכאון במזרחית. הילה יורדת לשירותים בקומה 312.

אברהם קוּרטאג, המכונה בֶּבֶּר על אף מוצאו ההונגרי, יושב על המדרגה התחתונה בקומה 314G, בידו הכלי שלו, קופסת פח של נס קפה אמיתי משיירי המרינס שעליה מתוחה גומייה עבה אחת. הילה זוחלת אליו בשקט – היא יודעת שבבר נוח לכעוס, במיוחד כאשר מפריעים אותו ממלאכת השיר – ומתיישבת משמאלו. "איני יכוווול", שר בבר, "יותר לסבווו—ל", ואחר כך בקול חותך, סטקטי, כשהוא פורט בחזקה על  הגומייה בידו האחת ומתופף על תחתית הקופסא בשנייה: "מ – א – ה – ב – תי". ידו השמאלית  מרימה עכשיו צינור פלסטיק  עבה, שנחתך מהשירותים בקומה 312 בפעם האחרונה שניסו לתקנם, ומכה בו את הקצב על המדרגה. הילה גוררת עצמה קרוב יותר לבבר (שמאלה נאחזת בזווית  המדרגה – היא מגלה שהיא מלאה מסטיקים ישנים, קשים, ועוד איזה דבר, דביק וכמעט נוזלי — וימינה שלוחה  אחורה למשען) ונצמדת אליו, הגדמים מכים במדרגה כהד עמום לנקישות הפח, ושפתה  העליונה, החצויה כשפת ארנב, מורמת כלפיו בתחליף נשיקה: "יש מַצייה?"

בבר מניד ראשו ומקרב את הגומייה לאזנו, מותח ומרפה, מנסה לכוון. "כבר יומיים לא בא המעלית". הוא ניגש לפינה שבה מוטלת המֶיזנית, מתקן לטיהור מהיר ויעיל של שתן יונקים, גם הוא מתנה מהמרינס, ופותח את  השסתום:  "רוצה? אבל את חייבת לגשת אחר כך גם לְמַלוֹת".

הילה חושקת את  שפתיה. "רק אם תמלא אותי חזרה", היא צוחקת. בבר מסמיק ושולח יד לאוזן שמאל, לגרד בחור הסתום, הדלוק קצת, שפעם היה בו עגיל. בגלל זה  אני אוהבת אותו, חושבת הילה, בגלל הביישנות החודרת בכוח מבעד למסכת הגברבר שלו.  "הכי אני מתגעגע לחנות לקעקועים מזויפים, זו בפרישמן", אומר בבר ומגרד בחור העגיל, שלא הורחב מאז הרעש. שבועיים לפני הרעש: אז הלך לחדש את החור באוזן בפעם  האחרונה. הם עדיין חייבים לו טפול חוזר חינם, חשב. אולי  חמישים מטר מהסביח של בית לסין, חמישים מטר מגראונד זירו, הם  היו, כן. 

הילה גוררת עצמה במהופך עוד חצי קומה למטה, בדרך לשירותים היחידים שעדיין פועלים  באזור G, שתי קומות מתחתם. כיסויי האלומיניום של הגדמים נוקשים במדרגות, גמלוניים כמו אדוארד הדב, הנקרא גם וויני הפּוּ, הנגרר  — במפ במפ במפ — אחרי כריסטופר רובין.  

(המשך בקרוב)