רונית מטלון סופרת

    המשפחה היתה  כמעט  ה"פאמיליה" אבל ה"פאמיליה" לא היתה המשפחה, הודות לאותם מסדרונות מפותלים ועמומים, דו-סיטריים, שעוברים בין שפה לשפה. "המשפחה" נשארה תמיד מין תותב שחובר לגוף, במקום האיבר החסר, שגם השימוש המיומן, הכמעט טבעי שלמדה לעשות בו, לא ביטל את זרותו,  את חיוכו העקום, ממש כמו שמה הפרטי המעוברת (שמה היה לוּסֶט. כשהגיעה לארץ אמרו לה: את לבנה. ...

  היא היתה "אימי," מילה שיש לה טעם לוואי זר, חיצוני, כיוון שבפנים, ביננו לבין עצמינו ולפעמים גם בפניה, קראנו לה "האמא": האמא באה, האמא הלכה, האמא אמרה, איפה האמא.  גם מוריס, בעיקר מוריס (אבי – עוד מילה עם טעם זר) קרא לה "האמא" אבל אז אמר: "אתם יודעים איך האמא." ידענו איך האמא. ידיעתינו אותה, שהיתה עשויה מאינספור נסיגות ...

  היינו שלושה בצריף : אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי הסטורי לחלוטין לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פרורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: ...

הילדה נארגה באלף חוטים שקופים ונראים לתוך הספור של הנונה  כי האמא שתקה. במרחבי השתיקה העצומים שהותירה האמא גידלה הנונה את גידוליה, דיברה ודיברה. כוח הדמיון, שממנו היה לה הרבה, לא הכריע ולא רצה להכריע את כוח הזכרון, שגם ממנו היה לה הרבה:  היא חזרה על הספור שהיה כתוב, מבויים ומלוהק בתודעתה אות באות, מילה במילה, באותן השהיות והטעמות, אותו ...

    והיא נתנה את הילדה לנונה, עשרים יום אחרי הלידה. זה היה הדיבור ביניהן וגם ההכרח: שהיא תתן את הילדה לנונה ותחזור לעבודה "אחרי עשרים יום". על תינוקות דיברה בימים, רק בימים: עשרים יום, ארבעים יום. היתה אומרת: "כשהתינוק, יש לו כבר ארבעים יום, סימן שהוא יחיה. מחכים לארבעים יום שלו." העשרים יום, אבל, נהיו מאזניים ששמו עליהם כמה ...

רונית מטלון     הסיום         אני מחליטה לסיים ספר כשמשהו פוקע בי  ואי אפשר יותר, לא במקום הכתוב הזה, לא בזמן  ולא עם מי שכותב  או כשאוזלים הדמיון הלשון והאמונה  או לנוכח הופעה מועצמת של הדמיון הלשון והאמונה או כשהחלטת הסיום מתגלמת בדבר ולא בי  או כשברור שצריך  או כשהבהירות שצריך כרוכה בהשלמה עם תבוסה  או ...

  רונית מטלון   הסיפור הראשון?     לא לזכור את הרגע הוודאי של הספור הראשון ואת הילתו, חמור בערך כמו שיכחת הארוע של אובדן הבתולים : בעד מה מתייצבת השיכחה הזאת ויותר מעניין, נגד מה? מי באמת הראשון, זה שבא מספיק מוקדם, לקח מספר כחוק והמתין, זה שנכנס לרופא לפניו לרגע "רק לשאול שאלה," זה שהובהל לחדר  הטפולים לפני ...

כרוכים בשלושה סדינים שנקשרו בקצוות, נדדו הבגדים של קורין והחפצים של התינוק שלה,  בין דלת לדלת: הדלת של הצריף של האמא ודירת החדר בשיכון לזוגות צעירים של קורין ומרמל בדרך לעמישב. הוא היה מוריד אותה, מרמל, בבוקר בבוקר עם הלארק הכסופה שלו: קודם הגיעו הצרורות, נחתו במרפסת השטופה, ואחר כך היא עם התינוק, מתנהלת בעקבותיו בפנים חתומות. "יאללה לאמא שלך, ...

  תה עם חלב היא שותה כשאי אפשר לשתות כלום, כשהיא לא יכולה לשתות כלום. תה עם חלב הוא ציון של ריקנות שבירכתיה יש געגועים לנחמה, איזו ינקות שהיא מסרבת לה בדרך כלל אבל עכשיו היא נענית: משהו חם, מתוק מאד, העכרוריות הלבנבנה של החלב בתה שמזכירה דיסה דלילה, הצבע לא- צבע של המשקה הזה שאין בו שום דבר תקיף. ...