שַׁבַּת
הַוִּילוֹן הַלָּבָן ,הַשָּׁקוּף, שֶׁתָּלִיתִי
בַּגְּבוּל בֵּין מֶזֶג
לְמִזּוּג הָאֲוִיר
מִתְנוֹפֵף
בְּאֹפֶן אוֹפְּטִימָלִי
מֵפִיחַ
רוּחַ חַיִּים
בַּחֲלוֹם הַחֶדֶר-בִּצְרִיח-מִגְדַּל-הַבַּזֶּלֶת
מוּל כִּנֶּרֶת-טַלִּית-שֶׁכֻּלָּהּ-תְּכֵלֶת…
מָה טַלִּית !
רַק
מַפִּית
שֶׁגָּלְשָׁה
מִחַלּוֹת
הֶהָרִים
בארבע המילים הבאות יש אירוניה ואהבה. בדרך כלל הן לא מצליחות ללכת ביחד
מָה טַלִּית !
רַק
מַפִּית
נכון. כואב לכתוב את זה. זה כמו בטיולים עם נכדתי המאותגרת מאיה על שפת הכנרת… היא אומרת "שלולית", אני אומרת "כנרת" היא מתעקשת "שלולית", ואני מתקנת "כנרת" וכך הלאה…
מקסים!
ירדה טלית השבת על בקעת גינוסר.
תודה, איזדרכת. שבת שלום.
שיר קסם סבינה
תלית וילון שהוא תכלת מילים של טלית מגלה מכסה את האור
"רק מפית שגלשה מחלות ההרים"…
כל כך גיאולוגי-מטאפיסי-דתי-ציורי-שירי,מצידך, סבינה
תודה ושבת שלום
תודה, מירי. הרגע עליתי משחיית ערב… חושבת על הכלים שקניתי היום מן הקרמיקאי המקומי. פשוטים מאד, ובכל זאת היפי של כלי של קערה פתוחה להכיל, וצבעי האדמה והמחשבה על האבניים…
אהבתי. הוילון שקוף ובכל זאת הוא יוצר גבול.
הטלית שכולה תכלת האם היא הכנרת?
שבת שלום.
כן, בודאי, ובגלל נסיגת המים וכולי… היא הופכת למפית מפית של חלות.
העלית דמעה בעיני, סבינה.
כל כך מזכיר לי את נרות השבת של אמא שלי…
אה, איך את תמיד עושה לי את זה?… איך?…
שבת שלום, יוסי.
וזה בטח היה בגבעת-עליה המשותפת שלנו
יפה הלבשת את מטפוריקת השבת על הנוף. בדרך כלל את עושה ההפך 🙂
תודה על ההבחנה.
אני כותבת באופן טבעי בלי לחשוב מה בדיוק אני עושה, אבל בתחום שבו אני מושקעת לאחרונה מבחינים בין שירים על טבע לשמו לבין הטבע כמטאפורה למצב האנושי והראשון נחשב יותר– זה האתגר.