בננות - בלוגים / / "חוף ירושלים"
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

"חוף ירושלים"

 

תודה למוטי על השיר שהקדיש לי. זו היתה הפתעה אחרי יממה שלא פתחתי את המחשב.

 אני רוצה לחזור כאן על דברים שכתבתי לו כתגובה, שבהיותה מאוחרת  אני חוששת שלא תקראו אותה:

 

אכן  נכון וראוי  לכתוב את שירת הנהר העירוני—הירקון  . היום יותר ויותר מתעניינים בטבע שבעיר ובאפשרויות לשקם אותו.

 

ובאשר לשאלה (אירונית או לא, היא שווה תשובה) אם האבולוציה תאפשר המשך קיומם של משוררים., התפישה האקופסיכולוגית גורסת שעלינו להרחיב את הגדרת העצמי עד כדי לכלול בה את הסביבה, כלומר להרגיש שאני ומקומי והנהר שבשכנותי—הם אחד, ואם יבולע לו יבולע לי, לפחות משהו ימות בקרבי . את זאת ניתן להשיג בעיקר באמצעות חוויות "פליאה" בטבע.

גם האקו-פואטיקה טוענת שדוקא המשוררים מסוגלים להאהיב עלינו את הבריאה .

ועוד, וזה רדקאלי יותר — ישנה השערה שהקשיים שאנחנו חווים עכשו הם מבשרי שלב אבולוציוני חדש, מתקדם יותר.

אז עם כל אלה, אפשר לקוות לטוב.   ועדולה בחרה כמה שירי ים  "עירוניים"

עוֹשִׂים  גַּלִּים

 

 

גַּלִּים  בָּאִים   גַּלִּים הוֹלְכִים   

גַּלִּים גְּבוֹהִים וּנְמוּכִים

      גַּלִּים עִם קֶצֶף  כְּמוֹ כַּרְבֹּלֶת!

מִסְתּוֹבְבִים  כְּמוֹ  מְעַרְבֹּלֶת!

 

            עַל    הַגַּלִּים    גַּלִּים    גַּלִּים

הַיְּלָדִים  מִשְׁתּוֹלְלִים   !

הַיְּלָדִים  יוֹרְדִים-עוֹלִים . . .

כָּל הָעוֹלָם

               עַל   גַּלְגַּלִּים !!!

 

 

 

 

 

 

כִּסֵּא  עַל  "חוֹף יְרוּשָׁלַיִם"

 

 

הָרוּחַ נוֹשֵׁב . . .   הַחוֹל נוֹדֵד . . .

אַף אֶחָד  לֹא  יוֹשֵׁב . הַכִּסֵּא  חָשׁ  בּוֹדֵד.

נוֹעֵל הַכִּסֵּא  שְׁנֵי  זוּגוֹת נַעֲלַיִם

   וְהוֹלֵךְ . וְהוֹלֵךְ   וְהוֹלֵךְ…  לִ י ר וּ שָׁ לַ יִ ם!

 

 

 

 

עֶרֶב

 

 

בִּרְחוֹבוֹת   תֵּל-אָבִיב  כְּבָר  נִדְלַק    הַחַשְׁמַל.

נִדְלָקִים   כּוֹכָבִים   בַּשָּׁמַיִם     מֵעַל .

 

הַשְּׂדֵרוֹת   נִמְלָאוֹת     בֶּהָלַת צִפֳּרִים :

צָרִיךְ קֵן !     צָרִיךְ קֵן!     הַלֵּילוֹת כְּבָר קָרִים.

 

וְשׁוֹבֵר-הַגַּלִּים

              בִּמְלָאכְתּוֹ    מַמְשִׁיךְ,

לוֹ  לֹא אִכְפַּת   אִם מֵאִיר   אוֹ מַחְשִׁיךְ.

נִשְׁבָּרִים הַגַּלִּים !

                 מַה  גָּבֹהַּ  קוֹלָם…

 

וְלַיְלָה

   

           יוֹרֵד

   

                     עַל…   חֲצִי הָעוֹלָם .

 

 

 

 

 

 

 

חוֹף  חֵיפָה

 

 

אֲנִי אוֹהֵב  אֶת הַחוֹמָה   שֶׁמִּסָּבִיב  לְעַכּוֹ —

כְּאִלּוּ שֶׁהָיִיתִי

                    מֶלֶךְ  בְּמָצוֹר  !

 

אֲנִי אוֹהֵב  אֶת      הָרַכֶּבֶל   , הַנְּקָרוֹת . . .

וּבְעִקָּר   שֶׁשְּׁמָם הוּא

                             "סֻלַּם צוֹר "

 

 

אֲנִי אוֹהֵב  אֶת  קוֹל     הַגַּל  הַמִּשְׁתּוֹלֵל 

כְּאִלּוּ שֶׁלִּבִּי הוּא

                         קוֹנְכִיָּה 

 

וְאֶת  הַמִּגְדַּלּוֹר   עַל  הַכַּרְמֶל

אֲנִי אוֹהֵב

 

    כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי   קְצָת…

                                  אֳנִיָּה

 

 

 

20 תגובות

  1. "ערב" נפלא. תודה.

  2. שירים נפלאים. תפקיד שימור היופי בידי האמנים, כנראה. כי אחרת מה שמתרבה זו תרבות הקניונים. ולא שהיא פסולה לגמרי, אלא שהמינונים לא נכונים. האמנות, כנראה תמלא חלק באבולוציה בדרך זו, שתישמור שלא נשכח את יופי הטבע והאלוהי בה.

    • סבינה לעדה

      כשעבדתי עם ילדים ( במסגרת אמנות לעם) בשדרות ובנתיבות — בכל פעם ששאלתי לאן הם אוהבים לטייל והתשובה היתה "אל הקניון"… לרגע רחב ליבי ואחר כך נפל.

  3. סבינדולה
    אהבתי את ערב.
    אבל את נמל חיפה מתחשק לי לצייר..

  4. רשמתי לפני את ההשערה על השלב האבולוציוני החדש הממשמש ובא. הלוואי!
    ובנוגע לתפקיד המשוררים להוכיח את היותנו חלק מן הטבע – אדרבא ואדרבא. ואם אפשר בעדינות, כמו שאת עושה, ובלי נבואות זעם – הרי זה משובח.
    השירים מתוקים ושורה עליהם הרוח הטובה של שירי ילדים בכלל. אהבתי את הילד שמרגיש כמו אניה, את הכוכבים הנדלקים ואת בהילות הציפורים בשדרות. ונזכרתי בשיר ישן נושן של מרים ילו שטקליס על הדגון-בעל-הזנב-הרטוב-תמיד שחשב שאין צדק בעולם, ולפיכך נעל נעליים ויצא לו מן המים.

    • סבינה לעדה

      פעילי הסביבה למדו מנסיונם שנבואות חורבן והתקפה חזיתית על דרך חייו של אזרח מדינת הרווחה — דוחה יותר מאשר מקרבת. עכשו מנסים בטובות, בלדבר אל הלב, אל הילד שבנו שזוכר כמה היה לו טוב ליד אמא אדמה.

  5. גלדמן מוטי

    סבינה אני מעתיק לכאן את תגובתי מהפוסט שלי: הירקון איננו נהר כי אם נחל עלוב, או למען הדיוק תעלה שכמה סוגי מיים עומדים בה. מיים מתוקים, מי שפכים מורעלים ומי מלח מהים. למעשה הוא יכול היה לשמש חומר מחאתי מצוין לשומרי איכות הסביבה. אבל למרבית הפליאה גם המעט שנותר ממנו עדיין מאפשר התרקמות של חיים ויופי בו וסביבו. לגביי, מצבו השאריתי ומיעוטו-צמצומו , האף-על-פי-כן שבקיומו, הם המושכים את לבי. גם הירוק-ירוקת שלו, הנרמז אפילו בשמו הנאוליטי, מהלך עלי קסם.כפי שאת יודעת ירוק הוא הצבע החביב עלי.
    "שירת הירקון" שלי היא שירת הקייץ, שירתו של פליט המזגן, שמצא הצלה במשבי רוח עדינים על גדות התעלה הירוקה. בחורף,דומני, מעולם לא כתבתי על הנחל. העדפתי לצלם אותו.אשר לאבולוציה – לא ברור לי כלל אם יש קדמה בכלל. האם אנו נעים קדימה, במעגלים, בזיגזג, לאחור, בשיפוע?

    • סבינה למוטי

      מוטי, נוהגים לחשוב שכדי לחוות פליאה אנחנו צריכים מפגש עם טבע מרשים באמת, שלא נגעה ב ו יד אדם. אבל אני רואה שאנשים חווים התעלות (אולי זו רק חוויה אסטטית)גם בגנים מלאכותיים וגם ליד נחלים מדולדלים.

      היותו במצב כל כך גרוע עושה את הירקון לנושא ראוי לשירה על אחת כמה וכמה.

      כשהייתי שכנה שלך וביליתי על שפת הירקון מה שגירה אותי לכתיבה היה הניילון השחור (המחזק את הגדה המידרדרת)המבצבץ מתחת לחלוקים

  6. היי סבינה
    מרגישה אץ ריח היר שלי, דרך השירים שלך.
    עושה לי חשק לצאץ לחוף ירושלים.
    להתראות טובה

    • סבינה לטובה

      אני אוהבת את "חוף ירושלים" זה שהוא בתל אביב

      כמו "שדרות ירושלים" ביפו, רחוב יפו בירושלים וכך הלאה וכך הלאה

      מקום בתוך מקום
      מקום מחוץ למקומו

  7. ואני מתגעגע לסבינה (שעדיין לא ראיתיה פנים אל פנים).

  8. הי סבינה
    אהבתי את התפיסה האקופסיכולוגית של הרחבת הגדרת העצמי, זה פשוט ונכון, להתרחב במקום לנסות להגדיר את עצמך.
    וגם האקו-פואטיקה נראית לי.
    וגם בשלב הבא של האבולוציה אני משוכנע שאני אהנה מהשירים שלך.

  9. חני ליבנה

    כולם יפים בעיני הטוב ביותר חוף ירושלים ואחריו חיפה

השאר תגובה ל עדי עסיס ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג