בננות - בלוגים / / ביום הזכרון
סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

ביום הזכרון

 

ארועי היום הביאו אותי לחפש משהו שיזכיר למה אנחנו כאן

 

 

 

 

עדולה

 

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן 

 

 

 

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן  לִי סַבָּא גִּלָּה

כִּי כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד  בְּגִילִי ,  בַּגּוֹלָה,

 הָיְתָה לוֹ  מִשְׁאָלָה  , מִשְׁאָלָה   גְּדוֹלָה:

 

 שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ   דֶּגֶל  , כְּמוֹ  לְכֻלָּם,

 שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ   אֶרֶץ   אֵי-שָׁם  בָּעוֹלָם …

 

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהוּא   מַמָּשׁ  מִתְרַגֵּשׁ,

 שֶׁקּוֹלוֹ קְצָת צָרוּד ,  שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ

 

וְלֹא הֵבַנְתִּי

              מַה  כָּל-כָּךְ    מְיֻחָד

 

בְּדֶגֶל וְאֶרֶץ     שֶׁיֵּשׁ  לְכָל  אֶחָד?!             

 

 

 

 

 

 

 

16 תגובות

  1. סבינה
    הילד משאיר שאלה באויר
    והשאלה ממשיכה להדהר
    אחרי קריאת השיר
    למרות שהמון "תשובות" קופצות לראש
    מנסות לסלק ולכסות
    את התהיות

    איריס

  2. סבינה, מרוב עצב לא נשארות מילים לשבח שיר טוב…

  3. כמו אבי. שיר חשוב.

  4. כל כך נכון.
    לפעמים נדמה לי שהציונות הצליחה יותר מדי: נעשינו כל כך "נורמליים", כמו שהציונות רצתה מלכתחילה שנהיה, עד שהצעירים שבינינו לא תמיד מבינים על מה כל המהומה, ולמה כל כך חשוב לשמור על מה שהושג, אפילו אם הוא מאד בעייתי לפעמים.

    • אני חושבת שאנחנו מגזימים עם ההלקאה העצמית. מגיעה לנו פיסת ארץ שנקרא לה שלנו.

    • עדה, יש משהו לא בעייתי? האהבה? הקריירה? המחלה והמוות? הכל בעייתי אבל כל עוד משוכנעים שאלה החיים — מוצאים כח.

  5. לפעמים אני תוהה מה מסוכן יותר, מה גורם ליותר צרות וליותר שפיכת דמים- לאומיות או דת.
    כנראה שהכי גרוע זה דת שמכילה גם לאומיות. או להפך.
    ומתוך הידיעה שעכשיו עלולים להתנפל עלי ולקרוא לי יצור דוחה ואלים או לחילופין וולגרית או כל כינוי אחר שיעלה על ראשם של האנשים הרעים שמסתובבים כאן, אני רוצה להזכיר לכולם שאנחנו חיים במה שמתיימר להיות דמוקרטיה. גם אם הדעות שלי לא מוצאות חן בעיניכם- יש לי זכות מלאה להביע אותן.
    וסבינה, אני מצטערת שהתלבשתי על פוסט עם שיר כל כך עדין ומלא תמימות. אני פשוט לא יכולה יותר.

    • שיר תזכורת, שוב פשוט ויפה, עדולה.
      ונכון, אליענה אלה שני רעיונות מסוכנים.

      • כלומר, אין בלאום ודת כשלעצמם שום רע, כשהם "מועדון" של קבוצה.
        אבל יותר מדי ניצלו אותם לשריפת המועדון השכן, לטיפוח עדריות ולהשגת שליטה, כוח, ודיכוי.

        • אני לא חושבת שמה שעם ישראל עושה הוא רצון להשגת כח ודיכוי. ב 1947 היתה ועדה חלוקה. מי לא הסכים ופתח במלחה? הערבים. מאז ועד היום זה אותו ספור. רוב העם היושב פה רוצה לשבת בשקט. הוא נלחם מלחמות שנכפות עליו.

    • מחזקת אותך בהבעת דעתך, אליענה

    • אליענה, באמת לא קשור לכאן הנושא הזה. דגל וארץ זו זכות לחיות בעולם שעדיין לא ביטל את הלאומיות .

      • מיכל ברגמן

        אני מקווה שאצליח להעביר הלאה את המחנק בגרון, את הזכות לחיות במקום ריבוני, שזה לא יהיה מובן מאיליו.
        התמימות של הילד נוגעת ללב.

      • כן סבינה, זה נכון. בעולם שמתנהל באופן כזה של חלוקה ללאומים אנחנו חייבים שתהיה לנו ארץ ודגל.
        הלוואי שלא היה צריך את זה. הלוואי שהעולם היה יכול להתקיים כשהוא מבוסס על ערכים אוניברסליים של צדק וטוב, בלי צורך בהגדרות ההשתייכות הללו שגוררות איתן כל כך הרבה כאב.

השאר תגובה ל סבינה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג