סבינה מסג
  • סבינה מסג

            נולדתי בסופיה. עליתי ליפו עם העליה הבולגרית. התחלת לכתוב בגיל 9 במערה מול הים התיכון, אליה נמלטתי מריב בבית. חוויית ההדדיות וההרגעה שהשפיע עלי הים הסוער וחוויית כתיבת השיר הראשון —יגרמו לי לחפש כל חיי מקומות בהם יש סיכוי להגיע ליחסי אני/ אתה עם הסביבה הגאו-פיזית. כתוצאה מחיפוש של שנים רבות מצאתי לאחרונה את 'ארמון רב תפארת' שלי – בית צנוע על שפת הכנרת.   ספרי שירה למבוגרים:   מושב 1984 הוצאת הקבוץ המאוחד וקרן ת"א הבית במגדל 1987 הקבוץ המאוחד והים הזה ים כנרת 1994 הקבוץ המאוחד ימי מנזר 1992 שוקן 1991 כליל אבן חושן 2003   מן הספרים לילדים החתומים בשם העט עדולה שני הטריים ביותר הם: צעצועים הוצאת עם עובד   שאלות לא קלות הוצאת א"ח                

צלבים

צְּלָבִים מנזר האחיות עין כרם

 

 

 

 

                                           *

 

 

מְהַדֶּקֶת  בְּרֹק

 

אֶת קְצֵה

 

הַחוּט

 

הַיָּרֹק

 

הָרַךְ

 

שֶׁל  יוֹם-אָבִיב  חָדָשׁ    בְּחַיַּי הַפְּרָטִיִּים

 

וּמַשְׁחִילָה אוֹתוֹ

 

בְּקוֹף

 

הַמַּתֶּכֶת

 

שֶׁל

 

מַחַט הַזְּמַן

 

 

 

וְאָז

מוֹשֶׁכֶת

וּמְאַחָה…

תָּמִיד מְאַחָה   אֵיזֶה  קֶרַע

בִּמְקוֹם

לִרְקֹם

 

 

 

 

אַךְ  מַפִּיּוֹת

 

הַצְּלָבִים

 

בְּכָחֹל

 

קוֹפִּי

 

לֹא אָזְלוּ  מִן  הָעוֹלָם

 

(לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר אֵין גָּלַנְטֶרְיוֹת בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם)

 

וְהֵן עוֹד

 

מַמְתִּינוֹת

 

לְהִתְכַּסּוֹת

 

בִּשְׁלַל צִבְעִי   הַ דֶה  אֵם  צֵה

 

 

לְפִי סֵדֶר

הוֹלֵךְ

וּמִתְמַלֵּא

מַגָּעִים וְנֹגַהּ

שֶׁל מַה שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת

שֶׁל מַה

שֶׁעוֹד

יִהְיוּ

                                      

  הַחַיִּים!

 

 

                        

 

                         *

 

                             מַה עָלָה

בְּגוֹרַל

מִילְיוֹנֵי

הַצְּלָבִים,

כָּל הַלִּגְיוֹן הָרָקוּם בְּמוֹ אֶצְבְּעוֹתַי, אֶצְבְּעוֹנִי ,

עַל מַפּוֹת

אֶרֶץ

הַיַּלְדוּת

 

שֶׁהָיְתָה גַּן-עֵדֶן  גַּם   כְּשֶׁהָיְתָה   גֵּיהִנֹּם  

הַיָרְדוּ

 

לְטִּמְיוֹן?

 

 

                               הֵיכָן

 

תְּהוֹם

 

הַנְּשִׁיָּה

 

לַעֲבוֹדוֹת הַיָּד, לַעֲבוֹדוֹת הַלֵּב

 

שֶׁל נָשִׁים

 

וִילָדוֹת

 

 

 

הֵיכָן

 

מַתְחִיל?

 

הֵיכָן

 

נִגְמָר  סִפּוּר הַבַּדִּים?

 

 

הָרִבּוּעִים

הַקְּטַנִּים

הַנִּרְקָמִים

בִּימֵי  מַחֲלָה  וַחֲלוֹם …  בְּאוֹר

שֶׁבָּא

מֵחַלּוֹן

פָּתוּחַ

אֶל מָבוֹי סָתוּם?

 

 

אֲנִי

רוֹצָה

לִמְשׁוֹת

מתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה  הַזּוֹ

וְלוּ

רַק

חוּט

אֶחָד

 

                               שֶׁל

 לַשָּׁוְא, לֹא לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא,  לֹא לַשָּׁוְא…

                  

אֲנִי

רוֹצָה

 

לִפְרֹם

 

צְלָב  וְרַדְרַד  יָחִיד, מעָלֶה כּוֹתֶרֶת

 

שֶׁל

 

פֶּרַח

 

בְּסַלְסֵלָה

 

כַּפְרִית

 

 

                            

 

                                         אוֹ                                    

 

                                        צְּלָב

                                       אָדֹם

                                        בּוֹדֵד

                                מִן הַפְּרִי הַמְּבַצְבֵּץ  מִקֶּרֶן-הַשֶּׁפַע 

 

                בְּכָל פִּנָּה

                                        שֶׁל

                                 הַמַּפִּית הַלְּבָנָה

 

               — לְהַמְתִּיק  אֶת  מִרְקַם  הַעַכְשָׁו .

 

 

 

 

 

 

 

·        הרקמה הומצאה והתפתחה במנזרים

 

 

 

24 תגובות

  1. צריך לקוות שלא לגמרי לשווא. לפחות המפיות…

    • אמיר,אצלי זה כמובן היה אימון ליכולת להיות לבד ולרקמה במלים. אך כשאני חושבת על אמי וסבתותי…

      בעצם אני אומרת פה משהו שלא מוצא חן בעיני: שאם עושים מזה משהו שנשאר _(בהנחה ששירים הם דבר שנשאר) זה שווה, ועצם התהליך, שעות השלווה-עד-אקסטזה של הרקמה/סריגה/גובלין… היו בזבוז אנרגיית חיים.

    • במלים אחרות – מעבר לרקמת השיר המרהיבה שלך – כמי שמכירה אותן מקרוב, את חושבת שדרך החיים הזאת היא תמיד כישלון, תמיד הפסד?

      • אמיר, קודם כל טוב שאתה מבדיל בין מלאכת השיר לתכנו. אנחנו מרבים להתפלסף פה בענייני תוכן כשהצורה היא העיקר בשיר. האיך ולא המה. אבל על זה קשה לדבר, בעוד התוכן מאפשר שיחה והחלפת דעות.

        לגבי אמי וסבתותי
        (שהיו צרפתיות ותמימות ולכן מתקשרות עם הנזירות)
        כן, אני חושבת שהחיים לא איפשרו להן להתבטא והיה עליהן לנקז את כל שאר הרוח לעבודות יד, הרבה פעמים מיותרות וסרות טעם.

        לגבי הנזירות היחס הרבה יותר מורכב, יש בי הערצה והתקנאות באורח חייהן–אצלן זו טכניקה של שליטה במצבי מודעות.

  2. בנשימה עצורה
    קראתי את השיר
    ולא ידעתי שרקמת הצלבים שהתאמנתי בה בנעורי שורשיה בצלוב ובנשותיו האוהבות שצלבו עצמן מן החיים עבורו.
    ואני אמשיך ואשאל כנראה כל חיי גם אם הרקמה נעשתה עפ"י דוגמא האם עוצמת הנפש שהושקעה במילויה אין בו מן האמנות? עכשיו אני חושבת שהפיזור -סידור של השיר גם הוא כמו נגיעות צלבים בבד הלבן וכשאת כותבת את הצבעים , הצבעים שם.

    • תודה, מירי. זו בדיוק השאלה: האם שווה להשקיע את שאר הרוא או את עוצמת הנפש רק בתוצרים "נחשבים"?

      יש לי חברה ,פסיכולית בכירה, שעזבה את "משלח ידה",והחלה לשלוח ידה בתפירה, סריגה, אפיה, הכנת קרמים קוסמטיים, סבונים… מלאכות מזולזלות של פעם בכבוד חדש, מתוך בחירה כדרך ביטוי,כתיעול אנרגיית חיים, כדרך חיים.

      • סבינה
        אני בחרתי בקרמיקה כדרך חיים וקראתי לה בהתרסה אמנות הקרמיקה כשאני חותרת להכרה בעבודתי כאמנות. לא מוכנה להסתדר בשורת המלאכות ולקבל כבוד של בעלת מלאכה.
        אמנית .
        האמת שהעקשנות שלי נושאת פרי.
        אני מבינה את הבחירה האוהבת במלאכות שונות אבל אני גם כבוד מבקשת . ואת לדעתי נתת אותו בשיר הזה.
        אכן כמו שהשבת לאמיר נראה כמו בזבוז חיים . כשזה נעלם . כשנותר ונראה ןמוערך גם על ידי היוצר עצמו,מתבטלת הצניעות המסתתרת. אני מבינה שאת מדברת על מפיות שהיו על המזבח לא סתם מפיות לשימוש יומיומי לבני אדם. ממש כמו אלות פריון ששמשו לברכה. המפיות הוצאו מהקשרן היומיומי והושבו למקום המקודש בו אמנות נוצרת.

  3. השיר הזה גרם ללב שלי להתכווץ. תודה.

    • כן, אליענה, הוא נכתב בלב שהתכווץ למראה מפיות רקומות במנזר… ואז התרחב לזכרונות ילדות.
      תודה

  4. איזה יופי של רקמת צלבים ציירת מהמילים. ומילים יפות שרקמת לשיר.
    תודה.

    • סיגל, השיר אכן נכתב באוירה של רקמה בזמן שהות ארוכה במנזר האחיות ציון בעין כרם כשבכנסייה הקטנה היו מופיעות מפיות רקומות, תמימות, על המזבח.

      וכמובן– להשיג תואם בין התכן לצורה — זה כל השיר.

      תודה על תגובתך

  5. מוטי גלדמן

    סבינה,יפה ורב-חן ומקורי-מפתיע ונוגע ללב. +++

    • מוטי, לקבל ממך תגובה חמה כל כך על שיר ששוכב אצלי שנים, שהוצאתי אותו כתגובה לפוסט של יעל ישראל (הספור עם האבא בעל הגלנטריה) שהייתי בטוחה שאיש לא יבין… עושה טוב הבלוג הזה!

  6. היי סבינה
    מביא את כל העולם… צלבים צלבים.
    את יודעת כשרוקמים נועצים את המחט, דוקרים את הבד… לפעמים נדקרים …יש בעבודה הזאת או כעס… או רוך… אין לי מושג…
    הנושא שלך חזק.
    להתראות טובה

    • אני חושבת שיש בזה בעיקר דרך לתעל אנרגיית יצירה. לאמותינו שהעולם לא היה פתוח בפניהן כמו בפנינו, זה היה משהו שאפשר לעשות בבית. אצלינו כל הנשים עסקו במלאכות יד: רקמה, קרושה, סריגה, גובלן…

      מצחיק, היום מוכרים לילדים ארכות סריגה ורקמה כמועיל לקואורדינציה!
      לנכד של בן ה10 יש כזו.

  7. היי סבינה, מה שלומך?

    סליחה על הקטנוניות
    אבל למה הדגש בצדי שבמילה צלבים שבכותרת השיר?

    • אני לא יודעת ניקוד, זה מה שהתוכנה שלי עשתה. אבל אולי… נקודת חן!

      • גם ליבי התכווץ למקרא השיר, וכל הזכרונות שהציפו אותי… הרקמות של אמא שלי, הצלבים שלה, שלמדה באליאנס ובקולג האנגלי בירושלים. הרבה רגשות.

        וגם אני לא ידעתי שמקור רקמת הצלבים היא במנזרים…

        • יעל, הבאתי את השיר הזה בזכות הגלנטריה של אבא שלך מן הספור שקראתי אתמול בהנאה רבה. כמה אהבתי לקנות שם חוטי רקמה, סיכות ראש ועוד…

          • והכפתורים? אחרי שאבי הסב את הגלנטריה לחנות תכשיטים מלאכותיים מצליחה, הוא הביא הביתה את שאריות הכפתורים שהוא מכר בשנות החמישים, והיו אלה הכפתוריפ היפים ביותר בעולם. כל אחד כמו מעשה אמנות קטן. היינו משחקים בהם רבות כילדים.
            לי לי הרבה זכרונות כפתורים…

          • אני אוהבת כפתורים, אוספת אותם.בגלל שאמי סרגה לנו כל הזמן היה גם מעמד בחירת הכפתורים.

        • מקור הרקמה באופן כללי.

          • מעורר הפתעה. מעשה רקמה יכוללהוליך כל כך רחוק. – התשוקה האנושית להעמיק בכלפעולה פשוטה כדי להגיע לאיזו גאולה ומימול – ככתובס בשיר: ספורקי בדים…
            חזק . מאד חזק.
            אצלי צלבים קשורים בציור "היהודי הנצחי" של שמואל הירשנברג.

            אלה צלבים אחרים לגמרי.

          • תודה, יוסף. כן, זה ציור נורא. אני הצלחתי לקשור את הנזירות והצלבים למשהו רך ואמהי, אולי בגלל שעם כניסתי למנזר אני עוברת לדבר בשפת אמי–צרפתית. אבל ישנו גם הפן האחר, כמובן והוא מופיע גם בשירי.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לסבינה מסג