עין גב

כשאני חושבת באופן הגיוני, המבט אל הגולן  המתנוסס מעל עין גב

( שבה חייתי בתקופה שהסורים היו על ההר) ממלא אותי דאגה. דאגה למקורות המים, דאגה לכנרת עצמה, אם הסורים ישימו עליה יד.  אבל כשאני חושבת בהגיון האחר של השירה והנפש והאהבה, ביחוד בחברת ילדים קטנים… יוצאים לי שירים כאלה.  שירים שמודים על כל ממטרה  בחם של שבר הירדן.

עֵין-גֵּב

בְּאֶרֶץ  מִדְבָּרִית   כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ

הַקְשֵׁב  לְקוֹל הַמַּמְטֵרָה , לִזְמִיר הַמַּיִם

זָמִיר —  הַמַּיִם!

זָמִיר עוֹד לֹא רָאִיתִי בְּחַיַּי

אֲבָל סִפְּרוּ לִי קֵיסָרִים שֶׁהוּא הִקְסִים

 בְּסִין הַיְשָׁנָה  —

לָהֶם אֲנִי מַאֲמִינָה .

כִּי אֵיךְ נִחְיֶה  בְּלִי לְהַאֲמִין

 בְּקִיּוּמוֹ שֶׁל הַזָּמִיר

                   וְלוּ  אֵי-שָׁם?

 אֵיךְ נְחַיֵּךְ  אֶל יֶלֶד

 אֵיךְ נֶאֱמַר:  הִנֵּה הָהָר

                אַחַר כָּךְ הַמִּדְבָּר שֶׁל סוּרְיָה….

 בְּלִי  לִרְמֹז  , וְלוּ  קַלּוֹת,

 עַל  עוֹף חָכָם

 אֲשֶׁר קוֹלוֹ גָּדוֹל לוֹ

לְשַׁנּוֹת

        אֶת כָּל תְּצוּרוֹת הַצַּעַר

לְגַן קָסוּם    אוֹ  יַעַר