מגילת רות (בלומרט)

רות בלומרט. צילום: מוטי קיקיון.

בפוסט הקודם העלתה רות בלומרט את השיר הנפלא "כי אמרתם ייאוש". 

כותבת רות:

הַתֵּיבָה מְיַחֶלֶת

עַל פִּי תְּהוֹם

רַבָּה אֱמוּנָתָהּ

בִּיכֹלְתִי.

לא פעם נדרשת רות בשיריה למוטיב התיבה ו/או לסיפור תיבת נח – בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. לא בכדִי. הטלטלה הזו שבין ייאוש להצלה גלומה היטב במבול, בענף הזית, ביונה, בצוקי אררט. ואי אפשר להחמיץ. הדבר בא לידי ביטוי בתפיסת עולמה הפואטית של רות בלומרט. לא ייפלא, איפוא, שרות נמשכת כבחבלי קסם (ובעתה?) אל סיפור התיבה. (למשל, בשיריה: "בבוא העת" ו"בוא הימים" מתוך "גולים על כוכב זר" או "הגשם ירד" ו"נח" מתוך "מודע מזמן אחר"; וגם, כאמור, ב"כי אמרתם ייאוש"). 

היום –  כשאנו חוגגים את חג השבועות, חג שמח! – וקוראים במגילת רות, ברצוני להפנות זרקור למגילת רות שלנו, רות בלומרט, בשיר –  שאמנם לא נֹחַ בו, בשני המובנים – אבל כשרונה של רות מתגלה בו במלוא הדרו (המצמרר), וכך היא מעבירה את הקורא בתוך שניות בודדות מייאוש להצלה, מתהום לאררט, ממבע מבהיל ומבעית לחיוך אירוני, אפילו לצחוק משחרר. (וזה גם עולה בקנה אחד עם שירי הפחד, שהביא לנו אמיר, ומזל טוב לרגל צאת הגיליון החדש). הנה:

סיכויים/ רות בלומרט

יָכֹלְתִּי לַחְתֹּךְ אֶת הַוְּרִידִים בַּיָּד

בְּסַכִּין. בְּסַכִּין גִּלּוּחַ. לוּ הָיִיתִי בַּמִּטְבָּח

בָּאַמְבַּטְיָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם

אֲבָל אֲנִי תְּלוּיָּה וְעוֹמֶדֶת

וְעוֹמֶדֶת וְלֹא מְסֻגֶּלֶת לָזוּז

אֲפִלּוּ לְהַחֲזִיק דָּבָר פָּשׁוּט

כְּמוֹ סַכִּין

אָז אֶכְתֹּב עוֹד סֵפֶר שִׁירִים

מִישֶׁהו יִקְרָא יֹאמַר מַשֶׁהוּ

מֶזֶג הָאֲוִיר יִתְחַלֵּף

יְלָדַי יִגְדְּלוּ וְיוֹלִידוּ יְלָדִים מִשֶּׁלָּהֶם

יִהְיוּ לִי נְכָדִים

יָפֶה.