שחר-מריו מרדכי משורר
מתבננות יקרות ומתבננים יקרים,
שתי התנצלויות ושיר (ועל העריכה – תודה לאמיר).
ראשית, אני מתנצל על העיכוב בתגובותיי למגיבים בפוסט הקודם. מסיבות שונות אין עיתותיי בידיי לאחרונה.
שנית, משום שעיתותיי לא בידיי לאחרונה, עלי לִטול פסק זמן מבננות. זה לא יארך יותר משבועות (לכל היותר חודשים) ספורים. בכוונתי לשוב (במהרה, אני מקווה). המשיכו ליצור ולעבד את המטע. אני מתנצל שלא אוכל לעיין ביצירותיכם בזמן אמת. אתגעגע.
עייף/ שחר-מריו מרדכי
"ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש; והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת, ד', א').
הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת עַל מִי אֶפְשָׁר לִסְמוֹךְ.
בְּעֶצֶם הוּא לא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ.
אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׂמוֹחַ.
הוּא עָיֵף.
הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת: אֵיךְ חָיִּים אֲנָשִׁים עִם מַעֲשֵׂיהֶם?
עִם דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, עִם הָאָשָׁם וְעִם שִׁמְשָׁם
שֶׁבּוֹעֶרֶת עַל ראשָׁם.
בְּאֵיזֶה שִׁכְנוּעַ עַצְמִי הֵם מְבַטְלִים אֶת חֵטְא הַגֶּזֶל
וּמַעֲנִיקִים לְעַצְמָם חֲנִינָה, וְאֵיךְ
כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה מִזְדַּמְזֵּם מֵהֶם כְּמוֹ זְבוּב הַמְּסֻלָּק
בִּתְנוּעָה שַאֲנַנָּה
הוּא עָיֵף.
שיר חזק שחר. נבנה לנו מפרש. או שנלמד לשחות.
אפשר גם וגם. ובמילים אחרות: נלמד לפרוש.
🙂
תודה, שירתי.
שיר יפה שחר מריו.
שיהיה לך בהצלחה, נפגש בימים טובים יותר ,ואם מזג האויר הרגשי לא ישתנה- הפגישה שלנו תעשה את זה
שלך
גיורא
גיורא, החורף הוא הנפלא בעונות. הכל בתנועה. כי הרוח מניעה.
החורף הוא חיי רוח.
🙂
ונפלא שבחוץ סוער יותר מאשר בפנים.
ולגבי המזג הרגשי – שלא יקיץ עליו הקיץ.
מָה שֶׁעָלָיו לָעֲשׂוֹת כְּדֵי לְסַלֵּק עֲנָנִים שֶׁמִתְקַּבְּצִים בְּתוֹךְ ראשׁוֹ: לְהִתְגַּשֵּׁם.
ארז, יקירי.
אחכה להתגשמותך בארץ.
כארז ישראל ישׂגה.
בינתיים שורת העננים, שציטטת, נשמטה מהשיר. אבל לא מהראש.
🙂
מצטרף לשבחים, שחר, ומוסיף תהיה על נחיצותם של שני הבתים האחרונים
(הן כהמשך לנושא, שדומה שהן מפזרות אותו, או מפתחות שלא לצורך את השורה התחתונה "אני עייף", והן מבחינת מבחר המלים).
אוף איתך, אמיר.
נראה שיש צדק באבחנתך.
מה דעתך על הפתרון המוצע?
שחר, חושב שהבית הראשון של הראשון ובמיוחד שורתו הראשונה, עם השאלה הדי קריטית שבו, שייך בעצם לעניין המתפתח בשני עם כל הזולתים הבעייתים הללו.
מציע כך:
הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת עַל מִי אֶפְשָׁר לִסְמוֹךְ.
בְּעֶצֶם הוּא לא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ.
אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׂמוֹחַ.
הוּא מְבַקֵּשׁ לָדַעַת: אֵיךְ חָיִּים אֲנָשִׁים עִם מַעֲשֵׂיהֶם?
עִם דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, עִם הָאָשָׁם וְעִם שִׁמְשָׁם
שֶׁבּוֹעֶרֶת עַל ראשָׁם.
בְּאֵיזֶה שִׁכְנוּעַ עַצְמִי הֵם מְבַטְלִים אֶת חֵטְא הַגֶּזֶל
וּמַעֲנִיקִים לְעַצְמָם חֲנִינָה, וְאֵיךְ
כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה מִזְדַּמְזֵּם מֵהֶם כְּמוֹ זְבוּב הַמְּסֻלָּק
בִּתְנוּעָה שַאֲנַנָּה
הוּא עָיֵף.
אמיר, תודה.
מיד אחרי ששאלתי אותך מה דעתך על הפתרון המוצע, טסתי לסוזן דלל להיפגש עם ענת זכריה, שהזמינה אותי למופע מחול (יש לך ד"ש). והנה, שבתי מהמופע, וקבלתי את הצעתך. (אוף איתך שוב).
🙂
תודה!
בעונג, שחר. מקווה שהמחול היה שווה.
מאחלת לך , שחרמריו יקר, שתוכל לפזר עננים שהתקבצו בתוך ראשך,
ולחזור אלינו רענן ומלא כוח
כשמעליך שמיים ניבטים, לא נגררים
בעצלתיים
שחר מריו היקר לא אשכח את שתי שיחותי איתך, אני ראיתי אז הרבה שמים בליבך ועוד איזה שמים!
אצפה שתשוב משורר אהוב
חנה, כמו שכתבתי לארז (למעלה) העננים התפזרו מהשיר. אבל לא מהראש.
🙂
אבל זו ההזדמנות שלי לומר לך איזו שמש גדולה את בבננות (שמש ברוחך ושמש בחזותך החיצונית).
ענניי תחת לראשי, ושמשך תחבקני.
תודה, יקרה.
לא בתנועה שאננה
בתנועה בטוחה, גם אם מעמידת פנים
לקום, לשטוף את הפנים
לשתות את התרעלת כמו את המים הטובים
מה קרה לאפשרות לבעוט בכוס התרעלה?
אני אומר: מי שכרמו – ענבי-רוֹש, שיקבל בראש, ומי שנוטע שושנים, שירעה בהן.
פארודיות הורסות על בכירי סופרי ישראל. ראשון ניר ברעם המוכשר והנאה, כך הוא משווק ספרו לעיתונות: הנה לכם ספרי החדש היפה אנשים טובים יצא בהוצאת עם עובד האיכותית מאוד. הספר הוא רומן רחב יריעה המתרחש בגרמניה הנאצית, הספר מקסים מהמם, מרתק, מרשים, אפי, מעמיק, יצרי, יצירת מופת חד פעמית בספרות הישראלית . כמובן שכל ספרי הם יצירות מופת חד פעמיות, ותשאלו את חברה שלי איך היא נהנית לעביר את ספרי על הכוס שלה ולהרטיב מזה. אני עובד בתור עורך בעם עובד, עבודה שסידרו לי בפרוטקציה. אני מרוויח 15 אלף נקי ומוציא בערך ספר אחד בארבע חודשים, ככה שיש לי המון זמן לכתיבה וליחסים קרובים עם עיתונאים ואנשי רוח. חבר שלי איתמר בן כנען כתב על ספרי המדהים הקודם בעכבר העיר, חברי הטוב גלסנר ממעיר בכתב על ספרי המדהים במעריב, חברי כתבו עלי בהארץ, וכמובן של הביקורות היו אוביקטיביות אמינות, מעמיקות, כנות, ונטולות פניות. אני פשוט מדהים. פרוסט ואני אוכלים מאותה עוגייה של הדודה שלנו. אני דומה לאבי עוזי ברעם, שהיה אפס פוליטיקאי משמים, אך עשה קריירה מפטפוט נצחי עם העיתונות. אבא דיבר על פוליטיקה, כדורגל, אוכל, גרוזינים בהריון ומהלא…עכשיו הוא נשוי לאביבה הגרוזינית שהיתה מזכירה שלו, ועכשיו עובדת אצל אדלר חומסקי במשרד פרסום. אבא בא אליה כל צהריים לאכול חינם ולפטפט עם כולם על הימים היפים. אני כמו אבא, גדול ונהדר וחכם ומכושר. ובכלל בלי קשרים בתקשורת. אני סולד מיחצנות! אני סולד מזיוף! אני מתראיין כל היום והלילה רק כי מכריחים אותי!! כאמור, שמי ניר ברעם, גם סופר רב מכר וגם סופר איכות. אני הדור הבא של סופרי ישראל. ס.יזהר ילד לעומתי…אז קנו את ספרי ורוצו לספר לחברה, ותנו לחברות שלכם להעביר את הספר על הכוס שלהם, הם ירטיבו את הכריכה אבל לא נורא, גם ככה לספר שלי יש ריח של דגים רקובים מן הים… ועכשיו רן יגיל הסופר, העורך, המתרגם, הפובליציסט, המשורר, הפילוסוף, בביקרות בNRG על מצב הספרות בישראל: אין ספק שזו שעתה היפה של הספרות בישראל, עם קולות נועזים וחדשים כמו יעל ישראל, אילן שיינפלד, סמי ברדוגו, וקולי שלי עצמי, ישראל עומדת מול תור הזהב השירי והסיפורי שלה. יעל ישראל זה עגנון אני בשביס זינגר. אמרתי כבר במעריב שיחזקאל נפשי הוא אריק אינשטין ויהודה ויזן שלום חנוך. אולי אני מטורלל ולא מבין מה אני מדבר בכלל, אבל בכל זאת הקשיבו לי, אני חייב שמישהו יקשיב לי ויאהב אותי, כי אבא היה כל הזמן בהצגות ולא חיבק אותי לפני השינה. אני ממליץ על יצירות מופת ישראליות נוספות: ספרי על רצח רבין בקיבוץ המאוחד- מילה שלי אוביקטיבית, נשבע לכם, זה הספר הכי טוב של העשור!! מזל שיגאל עמיר רצח את רבין – ככה כתבתי ספר על זה ויצא לי בקיבוץ המאוחד המכובד. עד אז פרסמתי רק בהוצאות נידחות תמורת בוכטה כסף, ועכשיו אני מוערך ואפילו הבת של רבין באה לערב הספרותי שלי. תודה לך יגאל עמיר. תודיע לי מתי אתה רוצח עוד ראש ממשלה כדי שאכתוב מראש על זה ספר. ספר אחר שלי יצא בכרמל- שוב, בלב שלם אני אומר-יצירת מופת! כמו כן, אמנון נבות החדש בכרמל (אני עובד בכרמל, ובלי משוא פנים אני אומר בכנות, זו הוצאה מדהימה, מספר אחד בישראל, ספרות מופת עולמית ומוניטין של מאתיים שנים!!) עוד המלצות: יהונדב פרלמן, אילן שיינפלד, יעל ישראל כבר אמרתי?, יעל ישראל כל ספריה בקיבוץ המאוחד (אני קורא בהם שוב ושוב כל ערב. וכל פעם מגלה משהו חדש!!) זהו, סופשבוע תרבותי לכם, אני יוצא עם הילדים לקטוף פרחים בשדה ולחלום שאני עליזה בארץ הפלאות שרוקדת על האבנים הצהובות של השירה בישראל בדרך לפגוש את הקוסם הגדול, עופר נימרודי כמובן והנה סמי ברדוגו, הסופר שפרופ' פרי מכנה סופר מכונן, אהרון שבתאי של המאה הזו. מתוך ילדה שחורה: "תמיד בבית הספר קראו לי ילדה שחורה, ומאוד נעלבתי. אמנם אני כושית ונאווה כמו פלסתינית וסודנית, אבל אני גבר ולא אישה! אז מה אם בבית ספר שיחקתי מחניים עם הבנות, והייתי מתאפר איתן בשירותים, זה אומר שאני לא גברי? בצבא שרתי בחיל נשים הייתי פקידה פלוגתית בקרייה. אחר כך למדתי ספרות באונ' תא אצל פרופ' פרי הגדול. אני לא אוהבת לדבר על נטיותי המיניות רק ארמוז שאני אוהב שיערות על הרגליים, חזה שטוח, ואיבר מין מתוח כמו קפיץ. אבל אני סטרייט!! ושאף אחד לא יוציא אותי מהמגירה בה אני שם את כתבי היד הנפלאים שלי! והנה עינת יקיר, סופרת מוכשרת עד כאב בראיון שנתנה לווינט לרגל צאת ספר הילדים שלה לילדים אוטיסטיים. "אני מוכשרת כמו שדה, אומרים שאני חקיינית של אהרון שבתאי, אבל זה שקר! אני אהרון שבתאי! כשהייתי בת חמש נכנס בי דיבוק וצרחתי כל הזמן אני שבתאי אני שבתאי, אמא לקחה אותי לרופא אליל, שאמר לה, הבת שלך תהיה סופרת גדולה, היא אהרון שבתאי! ספרי הראשון עסקי תיווך היה הצלחה פנומנלית-זכיתי בפרס מערוץ 2 שסידרו לי בהוצאת כתר. ספרי השני בעלי מלאכה הוא יצירת מופת פוצעת ומכאיבה. אני לא רוצה להתייחס לשמועות כי אני לסבית ונשואה לציייר הומוסקסואל, זה באמת לא עניינכם אם אני מגלה קנדומים של זרים אצלי בחדר שינה כל שבת בבוקר!" ולסיום ]פרופ' נסים קלדרון המהולל בראיון חושפני שנתן לגיל ריבה אגב ישיבה בערום בסאונה: אני מאוד מאוד מכובד, ומבין בספרות. הנה כתבתי ביקורת מהללת על שמעון אדף ועל אתגר קרת. הם נפלאים! נכון, הסתרתי את העובדה כי הוצאתי ספר אצל אותו עורך של שמעון אדף וקרת ובאותה הוצאת ספרים. נכון קיבחלתי צ'ק שמן על ספרי ועל הביקורות מההוצאה הזו. אבל זו עבודה!! אני ישר איכותית נחשב ומוסרי! אני צריך להביא אוכל לילדים(אין לי ילדים) ולקנות בגדים לאישה (אין לי אישה). ולשלם חשבונות (אין לי חשבונות). זהו, ואם דמרקר לא ימחקו מחר יסופר על מסעותיו של בני ציפר עורך ספרות בהארץ בסאונות הומוסקסואליות בלונדון, ועל בני מר ס עורך ספרות בהארץ על חוויותיו בגן העצמאות. לא להחמיץ!!
ראה מה זה, שחר-מריו, ניהלת דיאלוג הגיוני עם הכלב המפורעש והמלחית הזה, ליאור עזיז, וראה מה קרה. הוא שוב פרסם בבלוגך דבר השמצה נגד חבריך. מאוד מצער כל העניין הזה.
גם אני חושבת ששני הבתים האחרונים מיותרים.
יש רגע מתוק של תובנות.
ועייפות קשה לגרש, אולי על ידי עשייה. הרבה למען. כפי שאומר השיר שלך.
תודה, אביטל.
שני הבתים הללו הושמטו.
ו"הרבה למען". כמו שאת מיישמת בחייך. תבורכי.
היי שחר
שיר שמשאיר סימני שאלה.
בגלל העומקים… נוגע בסימני שאלה של החיים.
השורות הבודדות, מבליטות את הכאב.
להתראות
(אולי אצל עדי עסיס)
טובה
תודה, טובה.
אני מקווה שהשיר השאיר גם סימני קריאה.
להתראות!
דרך צלחה וטובה שחר מריו היקר שמור על עצמך!
בידידות
מירי
תודה, מירי היקרה.
ואשר לשיר
מאוד מבינה את תחושת העייפות מכל חוסר הצדק של אלוהים-טבע ושל האנשים זה לזה. זה מעייף.
דילמה תיאולוגית כבדת משקל העלית כאן, מירי, במחי משפט.
אם נקבל את האזהרה האלוקית לפיה "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" ונפרש אותה כזכאות לחופש בחירה בין טוב לרע, ומנגד נגלה – במקרה פרטי או באופן קולקטיבי – ש"רבה רעת האדם בארץ", הרי שאולי ניתן לפטור את "אלוהים-טבע", כהגדרתך, מאשמת חוסר הצדק, ולהותיר את האשם (והשמש הבוערת על ראשם) בקרב הבריות.
אבל זו תשובה חלקית בלבד, ודאי בנוגע ל"אלוהים-טבע". אפשר לפתח אותה עד אין גמרולהוסיף לה סייגים וסייגי סייגים.
ותודה לך, מירי, שוב על הקריאה הזו ועל הקריאה בכלל ועל איחולייך ואישיותך הנעימה.
אוחזת עוד מעט בכנף מעיל הגשם שלך….
אלוהים – טבע ומה קרה בטהיטי? איפה הצדק שם?
את צודקת, מירי. וגם לכך התכוונתי בכתבִי "סייגי סייגים".
אך תהיתי לגבי טהיטי.
את התכוונת: האיטי.
יאללה, הייתי
פה.
באמת טעיתי בקשר להאיטי
מירי, אולי גם כאן מסתתרת תשובה?:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13275&blogID=199
פסק זמן טוב ומועיל שיהיה לך שחר
אתגעגע 🙂
יהיה לי, ריקי. תודה!
המשיכי להשמיע את קולך בשיר, כי ערב קולך.
שחרמריו,
גם אני חושב שהשיר במתכונתו החדשה והמקוצרת חזק יותר. מה שמראה שוב שאתה קשוב (וזה חשוב)ופתוח ליפי הנפש ולשאר הרוח.
הסיפור מאחורי השיר זועק לשמיים… בוא נקווה שמי שצריכים להבין יקלטו את המסר.
בינתיים מאחל לך חופשה נעימה ופוריה…
איתי
איתי רון,
היתרון
כולו שלך בקריאת השיר.
🙂
תודה על האמון והעידוד.
שחר-מריו יקר.באמת, "איך חיים אנשים עם מעשיהם?". גם לי לא ברור. הכי לא ברור שיכול 'לא ברור' להיות. אבל אני פונה כרגע לא (רק) אל שחר -מריו המשורר.
אני מקווה מאוד שפסק הזמן שאתה לוקח נובע רק מסיבות טובות.אני מודה שמשהו בו מעורר בי קצת אי שקט. אשמח כמובן להיווכח שזו דאגת שווא.
נעמת לי מאוד ותחסר לי, גם תחסר. יחסרו לי שיריך, תגובותיך מלאות התבונה, המקוריוּת וההומור. ריבועי התגובות עם מילותיך.
מאחלת לך פסק זמן יעיל וטוב ולעצמי ולכל חבריך שכאן, שתשוב במהרה.
אם יש משהו בעולם, שתצטרך ואוכל לסייע, ככל יכולתי הצנועה, אל תהסס לפנות:
TALMA21@WALLA.CO.IL
בהצלחה ולהתראות
תלמה, את יפה מכל יופי. ונשמתך יפה. בנוכחותך אני "אסור ברהטים". התגובות שלך, בינתך ואהבתך הן מתנת שמיים (תמיד ארבתי לתגובותייך כמו מחזר ביישן למושא אהבתו).
היי שקטה, יקירתי.
העניין הוא שבעבר, כשנעלמתי קצת, שאלו אותי חברים יקרים מהמטע לאן נעלמתי ואם הכל בסדר, אז עכשיו – כשאני יודע שבתקופה הקרובה לא אוכל להקדיש זמן לבננות, הודעתי מראש שאעדר לזמן מה. והנה, בכל זאת – הדאגה המרגשת שלך: האם הכל בסדר.
🙂
אז תגידי לי את, פרוידית שלי, עם תגובה כמו שלך איך לא יהיה בסדר? כלום לא יפוח יום ולא ינוסו הצללים?
🙂
אתה לא הולך לשום מקום !!
🙂
טוב, זה היה מחיבה.
אני מבינה את ה"עייף", מאד.
קח לך זמן ונשימה, ונתראה אולי במייל.
רוניתי
מכירה את השורה של אתי אנקרי?: "מה, אתה הולך"?
בקיצור, אל תתרגלי בלעדיי.
אני כבר חוזר.
🙂
אוף, גם אני. עייפה. שיר יפה. חזור במהרה ש"ם.
יעלתי, ברור שאת עייפה. כתבת לי בשש בבוקר.
🙂
בינתיים, עד שנשתמע שוב במטע, אני רוצה להודות לך על הכנסת האורחים.
שחר-מריו יקירי, השיר חזק ונוגע והעצבת אותי (במובן הטוב של המילה, עד כמה שזה נשמע מוזר) שכן ממש קשה לי לדמיֵן אותך עיף.
נעמי, תודה!
דמייני אותי בפעולה תמיד.
זה טוב בכל שעה.
🙂
אז לנוח קצת
וחזור אלינו במלוא כוחך
אתגעגע
שלומית,
המרשם שלך קביל גם אצל מעסיקיי?
🙂
להשתמע, יקירתי.
שחר מריו נערי החכם, ההורס.
השיר שלך בתוכו השורות שלך בתוכן המילים שלך מתארות את התחושה הכי נוכחת שלי בזמן האחרון, ניסיתי וניסיתי וניסיתי לכתוב אותה, ואתה הצלחת. בדיוק בדיוק. וזה מין עניין שכזה. קצת מוזר. שמישהו אחר מצליח לכתוב אותך טוב מעצמך. הכי הכי מרגיש לי נכון להגיד לך שאני מצטרפת אליך. אולי גם אני אצא לי להתעייף קצת לבד?
זה רעיון.
נשיקות וחיבוק. אין לי ספק שאתגעגע. כמו שכתבתי למעלה. יש משהו כל כך חכם והורס בנוכחות שלך. אז שיקרו לך רק רק דברים טובים.
איריס,
תודה לך. הורסת את בעצמך.
מאז שהתוודעתי אלייך, סופסוף הבנתי מה שאמא שלי נסתה ללמד אותי כל ילדותי: שבננה שחורה היא דבש.
🙂
ואני אעשה איתך "החלפות", כמו שנהגנו לומר בילדותנו. קחי את "עייף" ותני לי את "הדמעות של איתן".
🙂
(אבל במסגרת מסחר הגון אזהיר אותך שהרווח יהיה כולו שלי).
לשחר מריו ובמיוחד לאיריס אליה.
ברשותכם (תמיד תוכל למחוק את מה שכתבתי) אני רוצה להלין על סגנון הדבש הניגר בפניותיה של איריס אליה לכותבים. כולם הופכים אצלה ל: נפלאים ,מדהימים מסעירים מתוקים הורסים וכו..
לא רוצה להשמע גס רוח אבל המתיקות והפמילייריות הזו מגעילה ולא אמיתית. שהרי בלתי אפשרי ליצור יחסים אמיתיים ההולמים קרבה כזו בזמן קצר דרך הוירטואליה. בלי לפקפק בכשרונה של הגברת איריס אליה ,אני רוצה לפקפק ביושר המחמאות שהיא שופכת לכל עבר. היא מזדהה עם כללל היצירות, כולן נהדרות וגם אם הן משדרות מסרים הפוכים כוללללםםםם מתאימים למצב הריגשי שלה עכשיו, ברגע זה.
שחר מריו ,אל נא תסחף גם אתה למחמאות השחורות כדבש הבננה.
לא משם יבוא עזרך.
בברכה
אילן ברקוביץ' היקר.(הנה, גם אצלך אני עדיין משתמשת בשם תואר שאולי אינך ראוי לו.)
מפאת הכבוד הרב שאני רוכשת לשחר מריו אני בוחרת שלא להשיב לך בפעם השנייה בבלוג לא לי.
אתה מוזמן אלי. אפשר לפתוח את הדיון בצורה נעימה ונטולת כעסים?
בוא עם אנרגיות חיוביות. טוב?
שלום איריס
בי נשבעתי, האשמה היא לא על אילן ברקוביץ' אלא עלי.
את כותבת טוב בחלק מהז'אנרים שאת שולחת את ידיך בהם ,אבל סגנון הכתיבה והפניה החנפני והמתקתק שלך משאיר את מרי פופינס ופוליאנה חסרות סוכר וחמוצות.
מה דעתך לפתוח את התגובות שלך ב: שלום, היי וכו.. ולא להשתפך בהכרזות אהבים המציגים אותך באור מגוחך.
אני חוזר- אילן לא אשם בחטא הזה , דרך אגב, גם הוא יודע את מלאכת הליקוק.
שלך
גרמפי
דבש ניגר, ועוקץ גם…
🙂
אני מודה לך על אזהרותיך. אקח אותן לתשומת לבי.
על אף שאינני חייב בהסברים, אסבר את אזנך שאיריס אליה כהן יצרה עמי קשר בדואר אלקטרוני עוד בטרם הצטרפה לבלוגייה. תוכן השיחות והתכתובות ביננו בהחלט יצר קרקע פוריה לחיבה ולהערכה הדדית. כך שבניגוד לקביעתך הנמהרת, לאיריס ולי היכרות מוקדמת.
אני מודע לחסרונות הקיימים במדיום האינטרנטי (לצד היתרונות הגלומים בו) בכל הנוגע לדבש הניגר ולעוקץ הארסי. האמן לי, האכילוני משניהם. אך במקרה של יחסיי עם איריס אליה כהן, טהור הדבש, שרדיתי.
על לא עוול בכפינו רדית בנו.
אני מקווה שמעז יצא מתוק. אתה יכול להסיר כעת גם את לחי החמור.
לשחר מריו
אין לבלבל ביני לבין מי שהתייחסת אליו בפואמה שחיברת.
אני אחראי רק לשתי התגובות הקודמות והטענה העיקרית שלי מופנית לאיריס אליה וסגנון הפניה והסופרלטיבים המהמממים והמדההההההייייים שלה.
בברכה
המקור
אני יודע מי אתה ואני יודע מי הוא.
הוא עשה "פולו-אפ" לדבש שלך, שהיה פולו-אפ לדבש שלי.
וגם…התפלאתי עליך שכך הגבת (במקור). ואף השבתי לך (בתגובתי הראשונית) באופן שתבין שאני מבין מי אתה.
שלום איריס! תגידי, מה קורה?! טעית לגמריי בזיהוי. אני לא כתבתי כאן בכלל והדברים לא קשורים אליי כלל ועיקר.
הצטערתי לקרוא את מה שכתבת על מי שחשבת שהוא אני.
אם את רוצה, כתבי אליי למייל הפרטי שלי: ilan_b@haaretz.co.il.
אילן היקר, סליחה סליחה סליחה. אין סוף סליחות והתנצלויות.
אכתוב לך למייל האישי.
שחר מריו מתוק. סליחה סליחה שאנחנו מאבקים לך ת'בלוג.
איריס, אני לא איבקתי שומדבר, להזכירך.
אילן.
אילן יקר, עוד התנצלות.
כתבתי לך למייל, אני כנראה באמת עייפה וצריכה לקחת פסק זמן.
סליחה. סליחה. סליחה.
איריס, יש אבק ויש אבק. אז הסירי דאגה מליבך.
יש, למשל, אבק מכמיר לב בשירה העברית. דליה רביקוביץ נסחה אותו:
"תאר לך רק האבק ליווה אותי / ולא היה לי מלווה אחר. / הוא הלך אתי לגן הילדים / והיה מסכסך את שערותי / בימי ילדותי החמים ביותר. // …תאר לך מיהו שליווה אותי/ ועד כמה רציתי מלווה אחר" ("זיכרונות חמים").
יש אבק של עקבות ידידים המתארחים בבלוג ונושאים עימם מילה טובה או ביקורת בונה והוגנת.
ויש אבק שכולו טינופת של כוונת זדון. הבלוג שלי כבר "זכה" לביקוריהם של רעי לבב, נוטפי ארס, צרי עין ומוגי לב. וגם של עושקים וגזלנים, שנכסו לעצמם את קניינם הרוחני של אחרים.
אבל אין כל קשר בין העקבות שלהם לשלך.
האבק שלך אינו תוצאה של כוונת זדון אלא של אי הבנה שהתנצלות בצידה.
אז תכתבי לאילן ברקוביץ', ותסגרו עניין. נדמה לי ששניכם אנשים בןגרים וענייניים.
זכרי (וזכור גם אתה, אילן): ראשית כל אי הבנה באי, שניתן להפליג ממנו לחוף מבטחים.
שאלת תם:
איך מנכסים קניינם הרוחני של אחרים?
שחר מריו. הטעות היחידה שנפלה בתגובתי אליך הייתה בכינוי "נערי", יען כי חוכמתך ההורסת חוכמת איש גדול.
את התגובות האלה שלך יש לתלות על לוח לב הבננות.
וכבר אתמול בלילה כתבתי לאילן ברקוביץ' ודומני כי מעז יצא מתוק.
פסק דבש לך, יקירי, והרבה מהאהבה הטובה.
מנוחה טובה לך
התאוששות מהירה
ושיבה לחיק מטע הבננות
עם כוחות מחודשים
מיכלי, תודה.
אני מבין שרבים יצרו זהות בין הבלוגר למושא השיר. נו, טוב. ככה זה כששותלים שיר בתוך קונטקסט מסוים. האחריות לעיצוב התפיסתי הזה – עלי, אבל אני מקווה שלשיר חיים עצמאיים גם (ובעיקר) ללא הפתיח.
🙂
כל טוב, יקירתי, ורק בשורות טובות.
דבש ניגר
כמי נהר
כמי נהר
עובר תמיד.
מתק דבש
כים חדש
כים חדש –
עולה ניגר
עולה ניגר.
יש הדבש
עולה ניגר
עולה ניגר
כיערה (ולא אליה)
בתוך דמי,
בתוך דמי.
(משורר חולה סכרת)
כעורך אומר לך שמיותרת ה"סכרת".
דבש ניגר
כמי נהר, כמי נהר
הלום נשאר
עובר תמים, עובר תמים
תוכו יסער
יפעם, נימהר, יפעם, נימהר
כרטט גל
בתוך ימים, בתוך ימים
ייז הדבש
חומר, ניגרש, חומר, ניגרש
מיערה
לאגנים, לאגנים
מתק חש
של יום חדש, של יום חדש
כל הלוקק
בעדנים, בעדנים
נו,מריו,אינך עייף כלל ועיקר!
נהפוך הוא,אתה שש אלי קרב כרמך
מזויין!
כלום לא זקוק אתה למרגעה? תנוח,
מריו,תנוח.יש פה תריסר עלמות חן
וחסד שמוכנים לערוב לשנתך ולהתפיח
לך את הכרית או אף דברים נפלאים וכמוסים מאלה,שהשגרירות הבריטית לא כל כך מרשה ועל כן יעבור עליהן בלוג בננות לסדר היום.
ובשירת כל הלוקק\כל הלוקק\
בעדנים,בעדנים תנוחם,ילד פלא בלוגריסטי מתוק.
מר "דבש ניגר", אם לא תופח לך, לך תאפה עוגות. הן ודאי תתפחנה.
היה היתה לה בלוגִיָה
בִּימֵי תפוצת הבלוגִיוֹת,
ובה חִתיאר אחד היה,
חתיאר משכיל אבל…אדיוט.
בלוג משלו הוא לא פתח –
מוג-לב חשש מן התגובות.
אבל את לשונו שלח;
חלקלק ורב-זנבות.
הו, זנבות, זנבות, ז…נבות.
בבלוגיה נשים שוות,
אך לא נחשק הוא החתיאר.
על כן השאיר עקבות, עקבות
של מרירוּת בל תתואר.
חִשקוֹ לברנר, לביאליק…
לגדולים בִּקֵּש להתלוות.
והוא גדול (כמו הטיטאניק),
מפליג בלי כוונות טובות
לבלוגייה כסוס טרויאני
שפן, חרמן מארנבות.
הו, ארנבות, ארנבות, אר…נבות.
מי משלשל "מחראות ישראל"?
כיאה לְמר נטול אהבות
תָּפחוּ בנפשו להתקהל
עוגות לענה וצנון נאוות.
הוּא צנון, הוא צנון, הוא צנון נאוות.
זה אני,השילוב הבלתי אפשרי של סוס טרויאני,טיטאניק,ארנבת וחתיאר.
קראתי בעניין ומצאתי בחרוזיך סימנים מסויימים
של כשרטון חביב,הגם בוסרי במקצת.
לא נותר לי אלא להמליץ לך על קורס מזורז
לכתיבת שירה פה קרוב,ורק שלא תגיע למצבו של
המשורר הדגול יצחק עקביהו ז"ל ,פוסט פוסט ביאליקאי שעבר קורס מזורז בשירה מודרנית,
אצל המבקר הדגול גדעון קצנלסון ופרסם ב"מאזניים" מחזור שירים 'מודרניים'
בו טען שאינו מכיר את עצמו כלל וכלל,
שהוא עצמו הפך להיות כפיל,בעוד האני האמיתי שלו
נח על אי בלב ים – (מזכיר לך משהו?) וסיים את שירו בשורות הנצחיות
הבאות:
כמעט כמוך,הקורא החכם
אשר טרם הפלגת לאי בלב ים
וספק אם תפליג
וספק אם תספיק –
לעולם.
אז סע,יקירי,לצרכי מנוחה=מרגוע,ואת הכפיל של האני המשוררי שלך תפקיד בכספת של מורה המשוררים הדגול של בלוגנו,למען תישא בת שירתך
ריבית.ואני משוכנע בכל לב שהשגרירות תתן לך
מימון ביניים.
ואיאלץ להמתין ולהזיל ריר בצוותא עם ה"נשים השוות" פה בבלוג.אכן,יש הדבש,עובר נקרש ונשעה
כולנו את המתק חש למען עדנים עתידיים.
(נראה לי מחוסר טעם להעיר לך בנימוס שכל הכרזותיך הפומביות על פסק זמן מן השירה\הבלוגייה\ הלול – מחק את המיותר –
נלעגות ומזכירות את אותה צפרדע של שלונסקי שביקשה להידמות לשור,והחלה מתנפחת,טפח טפח,נפח נפח עד —ונסיים,כמובן, בחרוזיו
הלא נשכחים:
אוי לי מוקי חמקמוקי!
אוי מוקיון חמקמוקיון
אוי לי מוקי,זה לא ג'וקי
מיקי מהו הגאון!)
למה "שילוב בלתי אפשרי"?
אתה פולש מחרחר כסוס טרויאני, אניית פאר טובעת כטיטאניק, רוצה לזיין כמו ארנב, אבל לא – כמו חתיאר.
ואני באמת לא מסוגל להתנתק מבננות כל עוד אתה כאן, חביבי. אני מתגעגע אליך "בכל כוחי. עוד ימים אחדים ואחדל".
בכל אופן, תודה. גם לך כשרון חביב (ובפליטתך הפרוידיאנית: "כשרטון". אכן, עלית על שרטון). ואינך בוסרי כלל. רק מרקיב. אך זה סיפור אחר.
באשר לקורס המזורז, אני כרגע לומד בקורס את סטניסלב ויטקייביץ' וויטולד גומברוביץ'.
אז בהזדמנות.
תודה.
רבות בחיי עברתי\ראיתי קצת עולם\אך לא ראיתי מעודי\אבטיח עם שפם
וגם לא סוס טרויאני מחרחר.
הדיוק הפואטי העילאי מעולם לא היה תו היכר
שלך,יקירי,אבל יש לך סגולות רבות אחרות,כאמור
לעיל,בכל הקשור להיקסמות עד כלות של חברות בלוגך
ושאר עניינים שהצניעות יאה להן,מה גם – בשגרירות
הבריטית.
בלא לדקדק בקטנות אני מודה שלעניין זה פתחת פער גדול והותרת אותי מדדה וצולע בתחילת המסלול.ואת המסעות באוניות התיור המופלאות,מהטיטאניק ועד השד יודע,אותיר לך ברננה,ואף אמליץ לך ליטול עמך לספינת האהבה כמה מן היותר מפוארות למראה מחברות הבלוג – ורווח לרוב רובנו כאן.
אני משוכנע שבשירות הדיפלומטי הבריטי תגמע
מרחקים שאינם אפשריים בשירה.
ובשירה,מה רע,זקוקים גם למידה של אומץ שבוודאי לא יזכה לנפנופי הממחטה מיציע הבלוגריסטיות המופלאות שלנו.וויטקביץ' וגומברוביץ החתיארים והרקובים הבינו לפני כמעט שבעים שנה ומעלה מה שאין לך סיכוי,יכולת או אומץ להתמודד.אז הקורס נראה לי,במקרה דנן,לא רלוואנטי.
וכמובן,התנצלות – לא גדעון קצנלסון אלא ש"י
פנואלי הוא כותב הקורס "בינה בשירה מודרנית".
ואולי בכל זאת תתעקש ללמוד על הרומאן שכתב אחד מן החתיארים הרקובים ההם (גומברוביץ') – והסיוטי ביותר מאלה שקראתי אי פעם- בו נגזר עליו לחזור ללמוד בגימנסיה עם העווילים למרות שהוא עצמו כבר אדם בוגר,כמעט זקן,אולי תבין את מצבי,כמי שנאלץ להתמודד בלי הרף עם תלמידי חמישית תיכון מנטאלי – שזו פחות או יותר רמת השירה שאתה ושכמותך – זכרים ונקבות -מפגינים כאן.
מנקודת תצפיתך,וזה לגמרי ברור,אין אושר גדול מחזרה מאוחרת אל בנות החמישית בגימנסיה.אני לגמרי מבין אותך,איני יכול להסכים.הדברים הם קל וחומר בן בנו של קל וחומר.
שלך ולשירותך תמיד –
סוס טרויאני ש(למרבה הצער)לא עשה שום טעות פרוידיאנית בט' של הטינטאניק והט' של השרטון.
הרגת אותי, שחר. ח. 🙂
לא, שירה. אני זקוק לך בחיים.
🙂
לשחר מריו – נכבדי,
בשל איריס נכנסתי לבלוג שלך לראות על מה יצא הקצף.
קראתי את השיר.
בראש מופיע ציטוט של קהלת
ובשיר מצוקת העשוקים.
ובכן, אדוני הנכבד, מה אתה באמת יודע ממרום מעמדך על מצוקת העשוקים.
קראתי, ובהחלט איני מן המתחנפות. ואני יודעת שאני לא באה לך טוב.
אבל, ביקורת צריך גם לדעת לקבל. היו טובים ממך שהעברתי עליהם ביקורת והם שעו לדברי.
לא מצאתי בשיר הזה מאומה. פשוט מאומה. יש איזו אמירה סתמית שאינה באה ואינה יוצאת מן הלב.
וכל כך למה. מה לך ולעשוקים, מה לך ולאלה הנפגעים. וזה גם מה שעולה מן השיר. העלית נושא ולא אמרת בו מאומה שיש בו מן האמירה החזקה, הישירה, הנוגעת ללב ויוצאת מן הלב.
בצורה כזאת – אני מוצאת שדבריך הם התחכמות במילים, לדבר על העכשווי שאינו נוגע לך באמת.
זה בולט כל כך בשיר, שכל תיקון לא ישפר אותו.
ולכן, אין לי מושג על מה היתה כל המהומה כאן. אולי אנשים אוהבים אותך מסיבות שאין להן שום קשר ולו מאומה עם שירה.
מריו מכובדי, כאשר קוראים שיר בכלל, ושיר טוב. יודעים את זה מיד.
עצתי לך, כדאי שתכתוב על נושאים שקרובים ללבך, לתודעתך, לריגשותיך באמת. בבחינת דבר היוצא מן הלב ונכנס אל הלב.
מודעת אני שיתכן שאני קונה לי שונא. אבל היושר האינטלקטואלי שלי, ואהבת הספרות והשירה בכלל מחייבים לומר לך את אשר אני מרגישה, ויודעת.
אם אתה עיף, אל תטרח לענות. אם אתה רוצה להתכתש אין זה מענייני.
אני נסמכת הרבה יותר על די והותר אנשים אשר מעריכים את דעתי המקצועית הספרותית. ואלה אינם מעט ומעמדם בוודאי שאינו פחות משלך.
התחבר אל הצד האמיתי שלך,
וכמאמר השרה, במקום לך תתרגל אליה
לך תשתפר.
ועוד משהו. כמוך אני בוודאי יודעת לכתוב שירה. כי מה הבעיה ומה הרבותא.
לאיריס יקירתי – הרגעי, פשוט הרגעי, כל הויכוח כאן אינו שווה את הטורח. מכיוון שלדעתי את היא הפחותה שבמלקקי הפנחה, אשר ממלאים את הפוסט הזה.
חברה, נשתבשה עליכם דעתכם.
אינכם יודעים לזהות שיר כאשר הוא שיר.
בהמון רגשי הוקרה
וקבל את דברי במלוא הצנעה
חוה
מה נהיה, חוה? מה פשר התגובה המתלהמת והמכוערת הזו? חשבתי שעשינו סולחה באוגוסט האחרון.
אין לי ספק שמ"תחתית מעמדך" את מבינה בעושק יותר ממני, ולא משום שאת, לדברייך, ענייה מרודה (לו ידעת באילו תנאים כלכליים גדלתי אני, היית סוכרת את פיך). את מבינה טוב ממני בעושק רק משום שהקב"ה עשק ממך את שכלך.
לשיטתך הדמגוגית – אם כל מי שלא נעשק אינו יכול להילחם בעושק – הרי שלא רק המשורר פסול (מניין לך שלא חוויתי גזל ועושק?) – פסולים גם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה ויו"ר התנועה לאיכות השלטון וכל עיתונאי הלוחם בשחיתות, משום שמה להם – ממרום מעמדם – ולעושק? הא, גברת דמגוגייה? דוקטורית?!
זה באשר ל"מרום מעמדי" ולחדות האבחנה שלך בדבר עושק וגזל.
באשר לשאר הבלייך, על איזה "קצף" את מדברת? שאני אבין, את מזמינה אותי להתכתשות? מה, את עורגת, כהרגלך, לסיבוב שני? ברצוני להזכירך כי באוגוסט 2008 תקפת אותי (מבלי שפניתי אלייך כלל ומבלי שניהלתי איתך דיון), תוך כדי שחשפת בורות מדאיגה, ד"ר זמירי בר, בדברי דמגוגיה זולה ונלוזה ממנה עלה חשד חריף לקסנופוביה בכלל ולאנטישמיות בפרט. הנה הלינק, להזכירך:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=12503#post12503
אי לכך בקשתי ממך אז שלא לנהל איתי שיח. יחד עם זאת, הודית בהתלהמותך הקלוקלת והתנצלת על פגמים בטיעונייך, ואני קיבלתי את התנצלותך. עשינו סולחה. אך התהפוך זמירית עורה? וברברת חברבורותיה? לא עוד סולחה, ד"ר זמירי ברברת.
לא מצאתי בך מאומה. פשוט מאומה. כולך איזו אמירה סתמית שאינה באה ואינה יוצאת מן הלב. את נטולת תבונה משום שכל דיבור שלך נגוע בדמגוגייה, מחשבתך אינה סדורה והיא נטולת חוט שדרה רעיוני. את מדלגת מדיון לדיון (את ממש גברת משׂכל נסוג!) מבלי להשלים רעיון. אי לכך את ראויה לתואר מְדַיינת שכל.
אינך יודעת רטוריקה הוגנת מהי, תרבות דיבור מהי, לוגיקה מהי או טאקט מהו.
את בורה. את נטולת כישורים חברתיים מינימאליים (התנהלותך בבלוגייה מחפירה), ואין לך כל יכולת לקרוא סיטואציות חברתיות וירטואליות, ואני חושש שגם בין כתלי העולם שבחוץ את מפגינה כישורים דלים. ואני אכן עייף ממך.
באשר לשיר "עייף", ש"שום תיקון לא יעזור לו", כדברייך, התבלבלת. בִּלבלת (כמה מפתיע) בין תיקון לעריכה. אבל לא לחינם התבלבלת. מושג התיקון מחלחל אלייך. ולא בכדי. שהרי דווקא נפשך זקוקה לתיקון. ואם על קהלת נשענְתְ, צאי ולמדי מה אמר קהלת על שכמותך: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות". אך על אף האמור בקהלת, אני חושב שלא יזיק לך פסיכולוג הגון. ואם אין מצויה בכיסך הפרוטה לְמַמְנוֹ, אני – "ממרום מעמדי" – מצהיר בזאת שאני מוכן לשלם בעבור טיפול פסיכולוגי לנפשך המיוסרת. (ושכר עגמת נפש לפסיכולוג המסכן).
וכפי שרמזתי לעיל, גברת ברברת. העורך לא תִקן את שירי. הוא ערך אותו. הוא ודאי מוצלח במלאכת העריכה, אך חוששני שמוצלח פחות במלאכת ההערכה. אם אכן הוא מעריכך, דוקטורית זמירית ברברית. ועל אף שבניגוד אלייך אינני עשוק שכל, נשגב מבינתי כיצד רחקו ממנו אנשים טובים וראויים והתקרבו אליו אנשים מסוגך. זה שהוא מרשה לך להפוך את בלוגו לקרקס – מצער מאד משום שהוא מאבד קהל – איך נאמר את זה – איכותי יותר.
אינני מבקש עוד, ד"ר בר. אני דורש! אני דורש שלא תנהלי איתי דו-שיח. לא בבלוגי ולא מחוצה לו. הבלוג שלי לא נועד להיות קרקס להצגותייך. לא משנה כמה קשיים עברת בחייך, אין לך מונופול על קשיים, ואין לך זכות לפנות אלי בדרך בה בחרת לעשות זאת. ולכן, אל תפני אלי ואל תנהלי שיחות עם בלוגרים אחרים אודותיי – לא בשמך ולא בעילום שם.
ואגב, טעית. לא קנית לך שונא. אינני שונא אותך כלל. רק מרחם עלייך.
לשחר,
מדבריך עולה דבר אחד – עד כמה נפגעת מדברי אלו. וזכותי להיכנס לכל בלוג. המקסימום שאתה יכול לעשות הוא למחוק. או לא להתייחס.
ובכן, איריס אליה היתה נתונה כאן להתקפות ונכנסתי לראות את ההתכתשות, שאכן מכוערת היא ואין יאה בכלל לנהל אותה.
ואז קראתי את מה שאתה מכנה שיר.
איני מכירה אותך ואתה אינך מכיר אותי. ואם הודיתי, הרי אז היה זה על דרך הפשרה ואי-המהומה. כי זו דרכי להרגיע את הרוחות.
ואכן, אינך יכול לפגוע בי במאומה. לא עסקתי בידיעותיך בהיסטוריה, בדיפלומטיה, לא במראך, ולא בכל דבר אחר. אלא במה שכתבת שיר.
מכיון שגם אני חרידה לגורל המריעים ושנאת האדם, ומאין אתה יודע מה אני חוויתי ומה אני ראיתי.
עליהם אני דורשת במפגיע שירה אמיתית.
ותסלח, אבל באמת את כל מגילת ההכפשות, אם מחשבתי סדורה או לא סדורה לא טרחתי לקרוא.
אתה יותר מידי רחוק ממני כדי שתוכל לפגוע בי. ועדין, מה שניכר הוא מן ההשמצות שלך שאם היה לך ביטחון עצמי בעט הכותבת שירה – לא היית משתולל בחמת זעם – ככה.
אז באמת אולי תשכתב מחדש את מועל ידו של האדם וכמה כאב ויסורים הוא מעלה?
כי יצר לב האדם רע מנעוריו ועד כמה פשטה הרעה בארץ – יש לכתוב בעצמות נפש הרבה יותר חזקות!!!
ובאמת, מריו מחמל נפשי , למה להיפגע כל כך ממי שאתה מרחם עליה?
באמת, איני זקוקה לרחמיך, ובעצם למאומה ממך. אתה הוא זה הנזקק לעצמך, לטון הנכון ולמילה המדוייקת.
היה בטוב, ובאמת
תנוח
ואגב,
מה הקשר ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה. שני אלו עושים עבודה מצויינת ולוואי וירבו כמותם.
ובאשר לגנבים ולעושקים, הרי ככל שהם מסדרים את השני, את החברה, את המדינה כך האגו שלהם תופח יותר, אלא אם כן הם נתפסים.
במדינה שבה הנעקץ הוא פרייר והעוקץ רואה עצמו כחזק – איזה אשם אתה בדיוק רוצה שהוא ירגיש?
ואל תשכח שאני אישה ולכן עלי להיזהר פי שבע, והרבה יותר קל לסדר אותי.
אז עד כמה שזה כואב, דברים מפורשים מעין אלו הייתי רוצה לשמוע.
הנושא אכן נדרש לשיר.
חוה
חוה, שוב הוכחת עד כמה אינך יודעת לקרוא סיטואציות חברתיות. הפגיעה שלך היא בבלוג שלי, ברצון שלי לשמרו כבמה מכובדת לחילופי דעות ולמתיחת ביקורת הוגנת. לא משתלחת ונעדרת דרך ארץ, מסוג הביקורות שאת יודעת להוציא תחת ידייך.
לא אמחק את תגובותייך משום שאין זו דרכי. תדברנה תגובותיך הסותרות בעד עצמן. הרי לו רצית להגן על איריס מפני התקפות עליה, כפי שאת מסנגרת על עצמך, מדוע בחרת לתקוף אותי?
ומדוע בחרת להשמיץ אותי בבלוגו של אמיר אור (ממנו את באמת "לא זזה" חחח…), וזאת עוד בטרם מתקפתך הפרועה עלי כאן? את טוענת שדרכך להרגיע רוחות, ואת מוכיחה ההיפך. דרכך – ללבותן. טיעונייך, כראוי לדמגוגית, רוויות סתירות.
וזה גם לא נכון שעסקת רק בשירי. רמזת שהתגובות להן אני זוכה כאן מקורן ביחס אחר אשר מקורו מחוץ לבלוגייה. בלשונך המזוהמת: "אין לי מושג על מה היתה כל המהומה כאן. אולי אנשים אוהבים אותך מסיבות שאין להן שום קשר ולו מאומה עם שירה". דברים כאלה הטחת בי כמה פעמים בבלוגייה.
רמזייך מכוערים והשמצותייך גובלות בהוצאת דיבה (מעבר לאנטישמיות, שאת נגועה בה, כפי שהוכיחו תגובותייך מן הפוסט של אוגוסט 2009). את אשה חולנית, וזקוקה לטיפול. חוסר הפרגון שלך אינו קשור כלל ועיקר לשירה. מקורו במניעים אחרים, חולניים, שמפאת כבודך טרם בחרתי להביאם כאן.
ולמעשה, חוה, כפי ש"ארבע ההסכמות" מעידות כל מה שאת משליכה עלי אינו אלא ראי לנפשך המעוותת. זו את שמבקשת לקבל יחס אחר, שאינו קשור לענייני הבלוגייה, מבלוגר אחר, שאת גזורה עליו. וזה פאתטי.
ועוד דבר, שהטחת בי, וכולו משליך עלייך, הוא עניין הבטחון העצמי. ראי כמה את פאתטית. בואי אגלה לך מה שאיש לא מעז לגלות לך. את מנפנפת השכם והערב בתארים שלך, בנסיונך האקדמי, במאמרים שכתבת, במילייה, שאת לכאורה, משוייכת אליו. שמעי לי, חוה. חוכמה אינה פונקצייה של הנכחה בכח. היא פונקצייה של נראוּת שלווה ובוטחת. אך השלווה והבטחון רחוקים ממך כרחוק הבלוגר, שאת גזורה עליו, ממך. למעשה, את יודעת בסתר לבך שאינך חכמה כפי שאת מציירת את עצמך. כולם מבחינים בכך. את בורה. את אשכרה בורה ועיוורת למתחולל סביבך ולדימויך בעיני סובבייך. גם המילייה, שאת חושבת שאת חלק ממנו, בז לך. לו רק ידעת…
אספר לך היכן פגעת בי, חוה. השימוש העילג, שאת עושה בשפה העברית, פוגע בי עמוקות. עברית אינך יודעת, דוקטור זמירי בר!
כתבת לאיריס שאיננה "לוקקת פנחה". מעבר לזה שאת לוקקת, מתלקקת, לוחכת ומלחכת, הו, כמה שאת עילגת, דוקטור, הן בכתיבה ובאיות והן בהגייה. יש להגות pinka
אינך מבדילה בין ח' ל – כ'. כ' אחרי שווא נח דגושה היא. דגש בבגד כפ"ת בראש מילה או אחרי שווא נח, חוה'לה. אז תנוחי, דוקטור-שווא נעה בעילגות. שבי נא בשקט. חבשי את ספסל הלימודים, ד"ר זמירית הבורה. לפני שתהיי ראויה לתואר דוקטור, היי ראויה לתואר בוגרת בי"ס יסודי. אני חושש מפגיעתך הרעה משום שתלמידי בתי ספר, שאני מלמד, עשויים להיכנס לבלוג ועלולים להתרשם שהדוקטור יודעת עברית. ולא היא.
אלת התבונה לא
Pinka
אותך.
כמו כן, בתגובתך הראשונה סיימת את מכתבך ב"קבל את דברי במלוא הצנעה". התכוונת: בצניעות. אם כי מה לך ולצניעות? ודווקא מחשבותייך הלא סדורות ראוי להן שתשארנה בצנעה. ובמחשכים. (כיאה למי שמשתלח במגזרים, שאינו חלק מהם, באמצעים דמגוגיים, שריח אנטישמי עז ומחליא נידף מהם). יש עוד דוגמאות, אך עלי לנסוע לירושלים, ולא יכול הייתי לפטור אותך בלא תגובה. שהרי אני מכבד את כל המגיבים אלי.
אכן, זכותך לדרוש שירה אמיתית. זאת בתנאי שתבואי עם כוונות טהורות. וכל עוד אין לך כאלה, הסירי את ידייך המטונפות, לשונך המלוכלכת, מחשבותייך הסתורות, טיעונייך המגוחכים ועילגותך המביכה מבלוגי.
ותהיי בריאה.
לשחר,
מי שמדבר על עושק ועל גזל אינו יכול להתבטא כפי שאתה מתבטא.
אתה מייחס לי תכונות שאין בי בכלל. ומקדיש זמן רב להוכיח לי כמה תכונות גרועות יש לי.
הויכוח התחיל מאצלך בבלוג.
ועכשיו אתה מנסה גם לסכסך.
יש לי הצעה – אכן, תרים את הכפפה ותגיש נגדי תביעת דיבה בבית המשפט על שלא התלהמתי ממה שכתבת, ועל העובדה שאיני מזהה בו אמירה מספיק חזקה הראויה לכינוי שיר ומשאירה רושם חזק על הקורא.
יכריע שופט ניטרלי, מה טיבם של המילים שכתבת, את שהגבתי
ולאחר מכן את השמצותיך, ואת עצם העובדה שאתה גם מנסה לסכסך.
ואין לי ספק שעשית זאת גם בעל-פה.
רק, תזהר שחר מריו, שלא תצא עם זנבך בין הרגליים ועוד תצטרך לשלם לי דמי נזיקין כהנה וכהנה על שלל ההכפשות והרפש שזרקת בי כאן. ועוד על חוות דעת פסיכולוגיסטית שאין לה מאומה עם המציאות.
ועוד, על שפקפקת באיכותי כאדם, ועוד ושלל מילים יקרות למי שבטעות נטל לעצמו תואר של משורר, ועל יתר הכפשות, שגובלות בהשתוללות זעם בממש לנוכח "כישוריך".
וכמו שאמר גלילאו: "והארץ נוע תנוע"
אני חוזרת ואומרת לך "עבורי, מה שכתבת כאן אינו מספיק כשיר. הוא ארטילאי מידי ואין בו מספיק לתאר את עולם הממשות שם בחוץ באמת כהוויתה על כל הפגועים והנפגעים."
אני בבלוג שלך, איני מפחדת ממך, וכדאי שתזהר בעוד הכפשה אחת. אין זה איום אלא פגיעה ישירה באישיותי, והאמן לי שלא אשאר חייבת לך.
לא שאני מתרשמת, דבריך מגיעים ממקום של פגיעות איומה. ונכון את המשפט הזה כתבתי בבלוג של אמיר אור ואני עדין עומדת מאחוריו.
לא דברתי עליך, דברתי על מה שכתבת, אתה פותח ופוצח במאבק, שיכול לחזור אליך כבומרנג. ובאשר לדבריך, עמדו על כך עוד אנשים אצלך בבלוג, ומעניין למה דווקא אני כל כך מעצבנת אותך. אני חוה – ללא תואר אקדמי כלשהו.
איזה שלל של קללות ושל השמצות אלוהים ישמרנו מזה שכותב על הגזל ועל העשוק.
ועדין אל תלמד אותי עברית.
אתה הבנת את זה
תירגע, אמרתי לך תירגע!!!
ועוד משהו,
את שירתו של אמיר אני באמת מעריכה וגם את מפעלו. מה הקשר בין הערכה לבין ליקוק.
ולא היה מזיק לך ללמוד משיריו איך היו כותבים שירה.
לקרוא לזה ליקוק.
בסדר, אז אני מתה עליו, נמשכת אליו בטירוף, הוא מסחרר אותי, מותיר אותי ללא אויר. התמונה שלו עושה לי את זה בניגוד לתמונה שלך. ואני חולמת עליו בלילה וביום ללא הפוגה.
נרגעת, אני גם אוהבת אותו, יותר נכון מאוהבת בו, אני גם נמשכת אליו פיזית ובכל גופי וחשקי, ואני גם מעריצה אותו.
מותר לי לא?
או אולי גם זה מפריע לך.
לשחר,
מי שמדבר על עושק ועל גזל אינו יכול להתבטא כפי שאתה מתבטא.
אתה מייחס לי תכונות שאין בי בכלל. ומקדיש זמן רב להוכיח לי כמה תכונות גרועות יש לי.
הויכוח התחיל מאצלך בבלוג.
ועכשיו אתה מנסה גם לסכסך.
יש לי הצעה – אכן, תרים את הכפפה ותגיש נגדי תביעת דיבה בבית המשפט על שלא התלהמתי ממה שכתבת, ועל העובדה שאיני מזהה בו אמירה מספיק חזקה הראויה לכינוי שיר ומשאירה רושם חזק על הקורא.
יכריע שופט ניטרלי, מה טיבם של המילים שכתבת, את שהגבתי
ולאחר מכן את השמצותיך, ואת עצם העובדה שאתה גם מנסה לסכסך.
ואין לי ספק שעשית זאת גם בעל-פה.
רק, תזהר שחר מריו, שלא תצא עם זנבך בין הרגליים ועוד תצטרך לשלם לי דמי נזיקין כהנה וכהנה על שלל ההכפשות והרפש שזרקת בי כאן. ועוד על חוות דעת פסיכולוגיסטית שאין לה מאומה עם המציאות.
ועוד, על שפקפקת באיכותי כאדם, ועוד ושלל מילים יקרות למי שבטעות נטל לעצמו תואר של משורר, ועל יתר הכפשות, שגובלות בהשתוללות זעם בממש לנוכח "כישוריך".
וכמו שאמר גלילאו: "והארץ נוע תנוע"
אני חוזרת ואומרת לך "עבורי, מה שכתבת כאן אינו מספיק כשיר. הוא ארטילאי מידי ואין בו מספיק לתאר את עולם הממשות שם בחוץ באמת כהוויתה על כל הפגועים והנפגעים."
אני בבלוג שלך, איני מפחדת ממך, וכדאי שתזהר בעוד הכפשה אחת. אין זה איום אלא פגיעה ישירה באישיותי, והאמן לי שלא אשאר חייבת לך.
לא שאני מתרשמת, דבריך מגיעים ממקום של פגיעות איומה. ונכון את המשפט הזה כתבתי בבלוג של אמיר אור ואני עדין עומדת מאחוריו.
לא דברתי עליך, דברתי על מה שכתבת, אתה פותח ופוצח במאבק, שיכול לחזור אליך כבומרנג. ובאשר לדבריך, עמדו על כך עוד אנשים אצלך בבלוג, ומעניין למה דווקא אני כל כך מעצבנת אותך. אני חוה – ללא תואר אקדמי כלשהו.
איזה שלל של קללות ושל השמצות אלוהים ישמרנו מזה שכותב על הגזל ועל העשוק.
ועדין אל תלמד אותי עברית.
אתה הבנת את זה
תירגע, אמרתי לך תירגע!!!
🙂
ערטילאי, יא סתומה. ע-ר-טי-ל-אי. לא ארטילאי. דווקא בערטילאוּת את אמורה להבין ולאיית בלי שגיאות, דוקטור. שהרי ערטילאי פירושו גם: ערום, חשוף, ריק וחסר כל.
🙂
"ועוד משהו" (כמו שאת אוהבת להתבטא כשעולה לך האוקטבה, חוה, ומתפרצת לך הַלָּבָה, חוה) ביום, שבו אפגע מהבלייך, יהיה מצבי בכי רע.
🙂
אז חזרי לבלוג של מושא הערצתך, יא עילגת. ואל תוציאי הגה לפני שהוא ילמד אותך עברית (אולי יעשה אותך מטרונית) ותלמדי למתוח ביקורת עניינית. חפשי אצלו את הזיקוקין. כאן לא מקומך, גברת נזיקין.
שלום ולא Au revoir
דוקטור זמירי בר!
יישר כוח, שחר. אכן דוקטור עילגת. דוקטור, דוקטור, אך כל כך רחוקה מחוכמה. ואובססיבית בטירוף ונו-ד-ניקית מהגיהינום. מאיפה לאמיר יש סבלנות, מאיפה?!
הנח לה. לא שווה להתעסק עם זה.
שחר ושות.
משורר אתה לא!!!
מעכשיו תמשיך בלעדי. אתה פשוט משעמם אותי עד מוות.
צ'או
באמת, צריך המון סבלנות מצידך.
חוה
חווה, אני עומדת נדהמת נוכח כתיבתך הבוטה, המשולחת, הפוגעת, בכל קנה מידה תרבותי. איזה עניין את מוצאת באמירת דעתך בצורה כזאת?
אלוהים עדי, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני נתקלת באישה משכילה שמתבטאת כאחרון ביריוני השכונה.
מה את מתייחסת, איריס? אינך יודעת שמדובר כאן באישה חולת נפש? אמבולנס צריך כאן, כתונת משוגעים ומעט רחמים.
אז הנח לזה גם כן, שחר מריו יקירי. שולחת לך אהבה ומחשבות טובות.
תודה איריס.
התגובה בעילום שם (מעלייך) איננה שלי. אני אֶת שלי אמרתי בגלוי.
לאיריס ולשחר,
איני מבינה מה את כל כך נדהמת כאשר אני מביעה את דעתי על שיר?
ולשחר, הספקתי בינתיים לעיין בשירך תל-אביב בת מאה. והוא טוב פי מאה מונים ממה שקראת לו "עיי"
אז אולי אתה עייף ואינך מפעיל שיקול דעת.
לא נגעתי באישיותך, לא הטלתי דופי בתכונותיך, לא נגעתי בך אישית כפי שאתה עשית לי. טינופת קראת לי, בורה, מנפנפת בתארים, חולת נפש, זקוקה לטיפול נפשי ועוד שאר מרעין בישין.
התבטאויות מעין אלו אינן עולות בקנה אחד עם הפעילויות שלך, כאשר אתה מתייחס לאנשים אחרים.
היו עוד כאלו שהטילו דופי בשיר ולא התגוללת עליהם כפי שעשית זאת כלפי.
איך אומרים הפוסמל במומו הוא פוסל, הצגת את עצמך כאן לאיזה רמה של פסולת מילולית אתה יכול לרדת כאשר אתה נוגע בידיים לא ראויות באנשים אחרים.
אדם יכול לכתוב יותר טוב, ופחות טוב, לפרסם שירים יותר מוצלחים ופחות מוצלחים
מה לך ולכאב האנושי? מה לך ולעושק הזולת? מה לך ולדמעת העניים, כאשר אתה פותח פה ומתגולל על מי שאינך מכיר ושלא עמדת מולו מעולם.
אני בושה ונכלמת עבורך שכך אתה מגיב. לאור תגובותיך, כל מה שתכתוב יהיה נגוע בחוסר רגישות לזולתך, לאחר.
מעבר לזה, באמת אתה יכול להמשיך לנאץ, לגדף, לקרוא לי סתומה, בורה ולחזור מיני וביה אל גן הילדים.
מעבר לזה – באמת שכאשר אתה מתלהם כך אינך יכול לגעת בי ולו במאומה.
אתה מציג את עצמך רק במלוא מערומיך והמראה אכן הוא מכוער, מסית ומדיח.
תתביש לך!!!
חוה, הנחתי לך בעקבות הצהרתך שאת עוזבת, ושאני משעמם אותך עד מוות. מסתבר שהצהרותייך כקליפת השום, ושלא שעממתי אותך מספיק, כנראה.
אינני זקוק לשבחייך (על "תל אביב בת מאה") ואינני זקוק להשמצותייך (על "עייף"), משום שהמניע שלך אינו קשור כלל לשירה. את בִּקשת לסגור איתי חשבון משום שחשפתי אותך במערומייך בפוסט של אוגוסט 2009 על בורותך ועל שנאתך לאחר. מרגע שגילית שאני נוטל פסק זמן מהבלוגייה, מִהרת לסגור איתי חשבון בטרם אֵעלם לך (אל דאגה, יקירתי. בכוונתי לשוב). אך זו הסיבה להשתלחות הפרועה שלך. פשוט לא מצאת מנוח לנפשך (המיוסרת) על כך שמישהו חשף אותך, ויצא מזה בשלום. בּקשת נקם. ומה יצא לך מזה, חוה? נקמת? או יצאת פגועה יותר?
לכן חסכי ממני את דעתך על שירתי. לא קונה אותה גם כשאת "מחמיאה" לי. כשבלוגר אחר מותח ביקורת על שיריי, אני מתייחס לביקורת במלוא הרצינות ובכובד ראש משום שאני מניח שכוונותיו טהורות. אצלך ידוע לי שכוונותייך טמאות כמו דעותייך בענייני חברה. את שקופה, חוה. את לא אדם מתוחכם במיוחד.
דעי לך, בכל פעם שתתקפי אותי (או בלוגרים שאני שמח לארחם בביתי הוירטואלי), אני ארד לרמתך משום שאת לא יכולה לעלות לרמתי, אז אני בסה"כ מסייע לך. אם את רוצה להיפגש איתי במרחב הביהביוריסטי של גן ילדים, אפגש איתך שם. שהרי במרחב הביהביוריסטי האקדמי לא תוכלי לפגוש אותי, חוה. עדיין לא.
לי אין כל בעייה לנאץ את מי שמנאץ אותי ולגדף את מי שמגדף אותי. את נכנֶסֶת לבלוג שלי, מטנפת אותו, ואני לא מסוג האנשים שיעניקו את הלחי השנייה. כזה אני. התמודדי עם זה. בינתיים את לא מתמודדת כ"כ טוב.
ואם את מוכרת לעצמך את השטות הזו שאני פתחתי במסע ההשמצות, את רק צריכה לגלגל את התגובות לאחור ולהיווכח בעצמך איך נפתח הקמפיין, קמפיין שכולו שלך, המונע מתאוות נקם. כי את לא בריאה, חוה.
כל מה שכתבתי לך, חוה, נכון הוא. עלייך ללמוד להקשיב לאנשים שמטיחים בך את האמת, משום שמהם תצמח לך גאולה. לא מ"אוהבייך", שמסתירים ממך את האמת. לכן אין לזה כל קשר ל"פסולת מילולית". כל פסיכולוג מתחיל היה מבין כמה מסוכסכת אישיותך.
אני מבין שיש לך כמיהה אדירה לתשומת לב, אני מבין שיש לך חסך גדול בחברותא עם הבריות. יתכן שמכאן נובעת התנהלותך הפגומה ביחסי אנוש ובתקשורת בינאישית. יתכן שהיה עלי "לוותר" לך משום כך. אבל גם לי יש עוד מה ללמוד בחיים, אז לא התאפקתי ויצאתי להגנת בלוגי.
כך או כך, חוה, הדרך בה את משיגה תשומת לב (סיפורי אלף לילה ולילה, הצגות, קרקס, נפנוף בתארים, הנכחה כוחנית של חכמתך לכאורה, שימוש תכוף בשורש ז.י.נ וניסוח מכתבים אבדניים) מסוכנת, חוה. ראשית כל לעצמך. שנית, כך לא תשיגי את מטרתך הגדולה. כך רק תרחיקי ממך אנשים, לא תקרבי אותם אלייך. ואלה שיתקרבו אלייך, יעשו זאת מחשש, מפחד. לא מרצון. שמעי לי, חוה והיווכחי בעצמך. אחד הבלוגרים הבולטים כאן נטל חלק בחגיגת דאחקות על חשבונך (ביחד עם עוד שני בלוגרים. שלושתם בולטים, נכבדים, משכילים ומבוגרים), את זוכרת? (זה היה בעקבות טעויות מביכות שלך לגבי "חדרים" ו"הליקון"). ומרגע שניסחת מכתב התאבדות, הוא מחק את הפוסט כליל, ומאז הוא מתייחס אלייך יפה (גם אם לאקונית). כזו "הערכה" את מבקשת לעצמך? כזו שמוּנעת מחשש ולא מרצון להתקרב? האם זו הדרך שבה את רוצה להשיג תשומת לב?
את ודאי לא מבינה זאת עכשיו, אבל אני לטובתך. אינני שונא אותך. הגנתי על הבלוג שלי מפגיעתך הרעה, אבל אין בלבי עלייך. אני באמת ובתמים חושב שאת זקוקה לטיפול, ומתוך דאגה לך אני מפציר בך לקבל טיפול (אפשר גם מסובסד דרך קופת החולים).
אני שוב מבקש ממך, חוה, לא לנהל איתי שיח. אני עדיין לא בוגר מספיק, ולכן כל תגובה שלך תזכה למענה, ואינני בטוח שיהא לרוחך. ויש לי עוד הרבה מה לומר. אז בואי נסגור את זה כאן. לכי לדרכך. ואני מאחל לך מכל הלב שתמצאי מזור לנפשך. ואם אוכל לסייע, אעשה זאת בחפץ לב.
צר לי,
אתה טועה. לא היה לי שום חשבון עימך, נהפוך הוא מה שנאמר על ידך בבלוג של אמיר הוכיח על עניין וידיעת היסטוריה, מעבר לזה איני זוכרת עוד בכלל מה היה שם.
נכנסתי לכן במפורש בעקבות ויכוח בין פישר לאיריס אצל אמיר שהזכירו את השם דבש ניגר. ותו לא.
ואכן, נתקלתי בשיר, עייף ואני די סבורה שיש לפתח אותו יותר ולומר בו אמירה נוקבת יותר.
לאחר מכן הגעתי לאתר דרך גוגול, ראיתי אותך מקריא שירה ובאתר קראתי גם את תל-אביב בת מאה.
מכאן ועד לכך שאתה טווה רשת שלמה המצוייה במוחך צר לי, אין לי מושג על מה אתה מדבר.
באשר לשפיותי ובריאותי הנפשית, מכיוון שעברתי אונס אלים ביותר, יש לי תעודה רפואית המתארת באופן המפורט את בריאותי הנפשית. את עצם העובדה שתפיסתי את המציאות היא תקינה ביותר ואף מעבר לזה. לכן, חזרה על המונחים חולה היא באמת בגדר הוצאת דיבה ואני מציעה לך שלא לנקוט בהם יותר.
חבל לי, באמת חבל לי שאתה כל כך רגיש, ואינך יכול לקבל ביקורת לא חיובית ולא שלילית ואתה הופך כל קרב לקרב אישי.
אנשים מתאבדים אתה יודע, מכל מיני טעמים.(גם אבות על קברי בנים נופלים) לי במקרה יש בן שבאמת לקה במחלת נפש בכלא 4 כאשר התעללו בו ושמו אותו בצינוק למשך חמישה ימים תמימים ומשם הוא יצא חולה ולעולם לא יבריא ותדיר חייו בסכנה.
אולי אין לך ילדים, ואולי אין לך מושג אימהות מהי. אבל הכאב הוא אמיתי להביא ילד לעולם ולדעת שחייו בסכנה.
זהו העושק האמיתי, הדרך שבו הצבא מתייחס לבנינו ועל כך הייתי מבקשת שתכתוב, עיין סוגיית גלעד שליט. על כל הנופלים בתאונות בצבא לשווא ועל רמת הפשיעה שעלתה בארץ. ועל כל הכפופים והנדכאים ועלייה ברמת העוני. ולא זה מה שעשית במקום זה התגוללת עלי. מה הטעם. וכי אני אחראית לשלטון מושחת? וכי אני היא זאת שגנבת שגנבתי ועשקתי ועדיין אתה הוא שנוהג כמנהג הגזלנים וידיך נוגעות בעושק עצמו.
יכלת להשיב אחרת, אזי כל הויכוח הזה לא היה מתפתח, אבל לא כך עשית. התגוללת עלי בכל הכוח ובכל המחץ. דווקא בי שאני מבין הפגועות ביותר במדינה הזאת ועוד אתה מזכיר את מעשה ההתאבדות בגין הכאב שבבני?
שחר, לא אני אהיה השופטת, הדברים לדעתי הם מכוונים מלמעלה ועל דברי ההכפשה והבלע שלך, לעלות רמה או לרדת רמה – אתה עינית את עצמך במו ידיך ולא כך היו צריכים הדברים לקרות.
חבל, צר לי עליך שכך אתה מתלהם ומעליב אחרים בקלות כה רבה. זה אינו יאה ולא היה צריך להתאים לך – דווקא בסיטואציות חברתיות.
אני את שלי אמרתי, וממך באמת שאיני זקוקה לכלום.
חוה
שמרי על עצמך, חוה!
חוה, את חיה בהכחשה קשה. במכתבך הראשון כתבת לי "ביקורת צריך לדעת לקבל". שלוש עובדות אשטח בפנייך:
1)את דורשת ממני "לדעת לקבל ביקורת" בזמן שאת אינך יודעת לתת ביקורת. קראי שוב מה כתבת לי בפנייתך הראשונה ובאיזה אופן.
2) את מטיפה לי "לדעת לקבל ביקורת" בפוסט שבו העבירו ביקורת על שירי, ואשר קיבלתי אותה במלואה. מגוחך מצידך, לא?
3) מי שהעביר ביקורת על שירי הוא לא אחר מאשר מושא הערצתך.
עד כאן העובדות. עכשיו, משלוש העובדות הללו ניתן לגזור מסקנה לגבי המניע האחר של מתקפתך הפרועה, מניע אשר אני מנסה, מפאת כבודך, לא לגלוש לתוכו. המניע הזה, חוה, מקורו במקסם שווא, שאינו מועיל לך. אנא, היוושעי. יש בכוחך לעשות זאת.
הכחשה קשה נוספת, חוה. את כותבת לי במכתבך האחרון: "מה שנאמר על ידך בבלוג של אמיר הוכיח על עניין וידיעת היסטוריה, מעבר לזה איני זוכרת עוד בכלל מה היה שם". אבל את זוכרת היטב. כי כבר במכתבך הראשון, זה שפתח את מסע ההשמצות שלך, כתבת לי: "אני יודעת שאני לא באה לך טוב". והרי זה ציטוט מדוייק מסיבוב ההתכתשות הראשון, שיזמת, באוגוסט האחרון. כלומר:
1) את זוכרת היטב "מה היה שם".
2) צצת משום מקום מצויידת באקדח טעון ובהתוודות על כוונותייך ("אני יודעת שאני לא באה לך טוב").
3) הרקע הנפשי לסבב ההתכתשות הנוכחי, שיזמת, מקורו שם. ואם אינך מבינה זאת, ההכחשה בה את חיה חמורה ומסבירה לא מעט ממעשייך בבלוגייה.
אני לא צריך "לטוות רשת שלמה במוחי". גם לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה מניע אותך.
במכתבך הראשון כתבת לי: "היושר האינטלקטואלי שלי ואהבת הספרות והשירה בכלל מחייבים לומר לך את אשר אני מרגישה ויודעת". על איזה יושר אינטלקטואלי את מדברת, חוה? ישרה את לא (כפי שהוכחתי לך על קצה המזלג בראשית דבריי). אינטלקטואלית את לא. לו היית אינטלקטואלית לא היית כותבת לי במכתבך הראשון "אני נסמכת הרבה יותר על די והותר אנשים אשר מעריכים את דעתי המקצועית הספרותית. ואלה אינם מעט ומעמדם בוודאי שאינו פחות משלך". לא צריך לנפנף בעברך האקדמי, חוה, להנכיח את חכמתך. זה מגוחך.
וקראי שוב את מכתבך הראשון כולו. הוא מתקפה פרועה ונטולת רסן. את באמת אינך רואה זאת? עד כדי כך עמוקה ההכחשה בה את חיה? אולי אם תקראי את מכתבך הראשון שוב, תהיי הגונה מספיק כלפיי להתנצל על הדרך בה פנית אלי. התנצלות מצידך תהיה מעשה ראוי, חוה. לא מאוחר לשנות את דרכייך. אולי תהיי הגונה מספיק כלפי עצמך להבין שמניעייך לא היו טהורים.
אל תסחטי אותי רגשית, חוה. עלי זה לא עובד. לבי לבי אלייך על החווייה הקשה, שעברת בחייך, אבל זה לא מקנה לך את הזכות לשגר מתקפות פרועות. ממתי לקרבן של מעשה אלים הזכות להשתמש באלימות?
אל תחיי בהכחשה, חוה. אל תעניקי לעצמך הנחות, שבסופו של יום, מכבידות על איכות חייך. הישירי מבט, והתמודדי עם קשייך. לא באמצעים של סחיטה רגשית. גם אני יכול לסחוט רגשית, חוה. הנה: לך יש בן, שאת רומזת שהוא נכה נפשית בגלל הצבא. לי יש אב נכה צה"ל, שעלה באש במלחמת ששת הימים והיה נכה 100%. כתבתי על זה בשיריי, חוה. לא זעקתי בראש חוצות ולא נסחתי מכתבים. לא דרשתי מאיש שירחם עלי בגלל זה.
וגם לי היו (ויש) קשיים חברתיים, חוה. להזכירך, את לא היחידה שמתמודדת עם קשיים. אין לך מונופול על זה. אל תברחי לשם כדי לקבל הקלות. זה יקנה לך סימפטיה מסובבייך (ואת צמאה לזה), אבל זה יעמיק את הבורות בנפשך. אל תתבוססי בזה. אני אומר לך את זה מידיעה. אנא, הקשיבי לי.
לגבי גלעד שליט, כבר כתבתי עליו שיר. חפשי אותו בבלוג. שמו "חליפה". אבל תודה לך שאת מציעה לי לכתוב עליו שיר. אם כי כפי שהצעת לי, אכתוב על נושאים שקרובים ללבי. לא לליבך.
את שואלת אותי: "וכי אני אחראית לשלטון מושחת? וכי אני היא זאת שגנבת שגנבתי ועשקתי?" חוה, האם אי פעם הפניתי כלפייך אצבע מאשימה בגין אלה? היי כנה עם עצמך, חוה. אל תחיי בהכחשה. את טווה לעצמך עולם, חיה בו, מאמינה בו, ומצטיידת בו כדי לתקוף אחרים. זה מגוחך, זה לא הוגן. זה קצת…דמגוגי.
אני שמח שאת כותבת לי שהשופט נמצא למעלה. אני גם מאמין בכך. הנה, יש לנו מכנה משותף (מפתיע, האמת). אז כשנעמוד בפני בית דין של מעלה, חוה, נגלה מי מחזיק בחטא הקדמון, ואיך התפתחה לה כל המתקפה הזו.
ואני שמח לשמוע שיש לך תעודה רפואית המתארת באופן מפורט את בריאותך הנפשית. משום שאת מעידה על עצמך שאת בריאה נפשית, אני מניח שלא תפתחי אובססיה כלפי הבלוג שלי עוד. ניפרד לשלום. בהצלחה לך.
לשחר מריו,
אמיר אור אינו מושא הערצתי. כעת קבלתי אישור מעיתון 77 לכתוב עליו על שירתו מאמר ביקורת.
אני אכן זוכרת את ידיעת ההיסטוריה שלך, ומה שאני עוד זוכרת הוא דווקא את הסלנג "את לא באה לי טוב?"
תראה, בוא נסיים את הדיון הזה ברוח טובה, אעיין בשירך על גלעד שליט.
איני בורחת לא לרחמים עצמיים, ואיני מבקשת חמלה מאיש. אני מתמודדת עם קשיי לגמרי לבד. אבי נשוי לאישה שנייה ששנים אינה מתירה לי להתקרב אליו. למעשה מזה שנים אני מתמודדת לבד, ודווקא מציגה כלפי חוץ שהכל בסדר.
אבל, יש לי שאלה, אם אכן כה גדול הוא הכאב, מה ביקשתי שתשכתב, שהשיר לא יהיה מעורפל, שתכתוב על הכאב. זו היתה כל טענתי. שתצא מן הנפש הדואבת שלך ושתכנס היישר לתוך נשמתו של הזולת כפי שעשית בשיר תל-אביב בת מאה.
איני חייה בהכחשה. אני חייה את כאביה של המדינה הזאת דווקא בכעס יום יום ושעה ושעה, את שיירת הפגועים העמך, שהפער בינו לבין השלטון הולך וגדל.
הזכרתי את בני בהקשר להתאבדות, זה היה אז. בני היה מקור לדאגה במשך שנים על גבי שנים.
למעשה, וכאן אני מגלה לך סוד שמור, בעלי לשעבר התעלל בשני ילדי במשך שנים על גבי שנים. ביתי הוצאה ממנו על-ידי שופטת בבית המשפט לנוער ברח' שוקן 21 בתל-אביב ומאז אינה מדברת עימו מטוב ועד רע. בני היה אף הוא מטרה ואולם אזי כבר עמדו השירותים הסוציאלים מנגד ולא עשו מאומה, על אף מלמותי. לא היה לו מודל אב, ואני הייתי רק אמא שאין זה מספיק לבן.
נקודת השבירה הגיעה אכן בצבא. כאשר לא היה לו מודל אב. בהיותו בכלא היה מתקשר אלי יום יום ובוכה בכי תמרורים. אמא תעזרי לי.
שנים עמדתי מנגד ולא יכלתי לממסד, האם אני אמורה שחר לנפנף את שירותי הרווחה, את מערכת בתי המשפט, את הצבא כזבוב טורד. לא – אני איני יכולה להילחם. אבל אתה כן יכול לכתוב מהי אותו דמות של אב, שהכאב לווה אותו ואותך כל חייו.
תקצר היריעה. למה העברתי ביקורת על שירך. כי אני מבקשת לחוש את הכאב דרך מילותיך כפי שאני חשה אותו יום יום בחיי על אי תפקודו של הממסד הישראלי. על הזילות בחיי אדם. על זה תכתוב ובכל הכוח, ובכל עוצמות הנפש שיש לך.
והאמן לי, לא חיפשתי אותך, יש לך הרבה הערכה בקרב אנשים רבים, איני מן המקנאות.
מה אמרתי לך בסך הכל
באמת, את הכאב הזה שאני חשה, שבא לי גם בסיוטי הלילה. את כל הפסדי מן החברה והממסד הישראלים בכל הכוח ובכל הכאב על זה הייתי רוצה שתכתוב
היה בטוב,
ואל תכעס עלי.
ותנסה להבין את דברי בדיוק כפי שאני כותבת אותם, כי ידי לא היתה במעל.
לכתחזור מן החופשה,
תכתוב.
חוה
חוה, את מבקשת לסיים את הדיון ברוח טובה. גם אני חפץ בסיום הדיון, כפי ש"רמזתי" לך לכל אורך ה"דיון". לוּ נפתח הדיון ברוח טובה, היה גם מתנהל ברוח טובה. לא פעם ולא פעמיים קרה שנמתחה עלי כאן ביקורת (הוגנת! בהתאם לכללי נימוס בסיסיים), ומעולם לא קרה שהגבתי לה ברוח לא טובה. הבלוג שלי "רץ" כבר שנתיים, והוא עֵדי בארץ ושהדי במרומים.
הסיבות להעדרה של הרוח הטובה ב"דיון" שלנו טמונות אצל פותח הדיון. מעולם, חוה, לא פתחתי איתך דיון. מעולם. מרגע שהתוודעתי לקיומך ועמדתי על טיבך שמתי לי למטרה להימנע מכל שיג ושיח איתך. אך, כפי שכתבתי לנמען אחר בפוסט זה, "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט".
חוה, הזכרון שלי איננו רע, אם יורשה לי להעיד על עצמי (ויש אינפלציה בקרב המעידים על עצמם), ואני זוכר שכבר באפריל 2009 הגבת לדברים שכתבתי לאורציון ברתנא בבלוגו. ותגובתך היתה שלא לפי כללי הנימוס הבסיסיים. לא פציתי פה, חוה. שתקתי. הבלגתי. לאחר מכן, חוה, שלחת עקיצה לעברי כאן ושחררת מהלומה שם, ואני שתקתי. הבלגתי. תמיד, חוה, הערותייך הלא נעימות כלפיי התרחשו בסמיכות-זמנים (מקרית אולי) לדיונים (מנומסים, חוה) שניהלתי עם…בלוגרים אחרים, כאלה שאינם זרים לך. ואני החרשתי. בסופו של דבר הרמת את הרף. השתלחת בי בבלוג שָכן באוגוסט 2009. גם שם לא הייתי משיב לך לולא סִלפת את דבריי באופן נפשע, שגרם לי להחוויר מול המסך. או-אז הגבתי לך. ברוב טפשותי (את רואה? גם אני אהבל) נגררתי למקום, אליו ניסית לגרור אותי משך חודשים. אבל – נאמן לתפיסתי שאל לי להיכנס איתך לדו-שיח – הגבתי לך לאקונית, ובקשתי ממך (התחננתי, לא שמת לב?) שלא תנהלי איתי דו-שיח. לא הסברתי דבר, והיו שהשתוממו על תגובה חריפה. זה לא עזר, חוה. איך כתבת לי?: פתחתָּ ופצחתָּ במלחמה. ובכן, לא פתחתי בה ולא חפצתי בה, לא בקשתיה ועשיתי ככל יכולתי להימנע הימנה (ממנה, חוה). אבל סיימתי את הפרשה במהירות הבזק בבלוג ההוא. זה לא עזר, חוה. המשכת לשחרר עקיצות לכיווני. תמיד בסמיכות- זמנים (יתכן שמקרית) לדיונים מובחנים שניהלתי. ואני? שתקתי. הבלגתי. החרשתי. אבל את לא טִפשה (את רואה, חוה? את לא אהבלה). נכנסת לבלוג שלי (לאחר עקיצה – שלא הגבתי לה – ששוחררה לכיווני בבלוג שכן), ו…איך ניסחת את זה באופן מתמם במכתבך האחרון? "ביקשתי שתשכתב, שהשיר לא יהיה מעורפל, שתכתוב על הכאב. זו היתה כל טענתי".
הרשי לי לגחך קלות. חוה, אינני מבקש ממך להודות בפניי. אני מבקש שתודי בפני עצמך שהפנייה שלך אלי כאן היתה הכל מלבד "בקשתי שתשכתב…זו היתה כל טענתי". היא היתה גסת-רוח וחדורת רוח קרב. נחשפו בה תהומות של מאוויים שליליים. החל ב"אני יודעת שאני לא באה לך טוב" (ובתרגום שלי: אני לא מתכוונת בכלל לבוא בטוב) עבור ב – "אולי אנשים אוהבים אותך מסיבות שאין להם שום קשר לשירה" (שפירושו: יש לי חשבון איתך מסיבות שאין להן שום קשר לשירה) וב"מודעת אני שיתכן שאני קונה לי שונא" (שפירושו: אם לא תאהב אותי, לא אתן לך להיות אדיש כלפיי. אתה תתייחס אלי על אפך ועל חמתך. טובה לי השנאה מאדישות. העיקר תתייחס) וכלה ב"אם אתה רוצה להתכתש, אין זה מענייני" (שפירושו: אני צמאה להתכתש איתך. יש לי עניין בזה). וחתמת "בהמון רגשי הוקרה". סטנדאפיסטית כמוך כבר מזמן לא גִּלגלה אותי מצחוק.
יתכן שאינך מודעת לזה, חוה. יתכן שאני הוזה, כפי שהטחת בי. ואולי נשלחתי כ – Deus ex machine (ביוונית: θεός από μηχανής) לעורר נרדמוֹת (לא נשכחות) בנפשך. אבל חוה, היי אמיצה מספיק להבין את הזרמים התת-קרקעיים של נפשך. הזכרת מודל אב בתגובתך אלי, חוה. סוגיית יחסי אבות ובנים מעסיקה אותי מאד. האב הוא "האל" הראשון, הגבר הראשון שפוגש בו רך ילוד. אני מבין דבר או שניים במודל אב. בנך נזקק למודל אב, את כותבת. יתכן שגם את, חוה. יתכן שנזקקת ועדיין זקוקה למודל אב, שזיקה ישירה לו למודל גברי. ויתכן שפיתחת רגשות כלפי גברים כאלה ואחרים, שחלפו בימי חלדך, בין אם ממשיים ובין אם לאו. למען הסר ספק, חוה, אינני מתכוון אלי כלל ועיקר. אני חושב שאני שחקן משנה (עם זמן במה מינימאלי) בתיאטרון נפשך. במקרה אירע לי שניהלתי דיון עם בלוגרים, שיתכן ויש לך עבר אקדמי איתם או וירטואלי, שיתכן ונעמו לך או סיפקו לך הצצה למודל חיובי אשר נגזל ממך ונעשק.
חוה, בעברי סייעתי לפגועי נפש. מה שבנך זקוק לו איננו בהכרח מודל אב. אל תפטרי את הסוגייה בקלות כזו, שאין אחריות בצידה. אפשר לגדול (לתפארת) גם בלי אב או בלי אם. אפשר לגדול עם אב פגוע או עם אם פגועה. אבל אי אפשר לגדול עם שני הורים פגועים מבלי להצטלק (הנה, יתכן שגם אני עילג בעברית. יש כזה פועל?) להצטלק נפשית וקשה. חייבים לגדול עם עוגן בוגר ויציב. בנך זקוק לך יותר מכל אדם אחר בעולם. הרי בעלך, המתעלל כדברייך, איננו פונקציה. בִּתֵך – גם היא לא. מה נשאר? אם כל חי, חוה. אז היי אם כל חי. חיי גם למענו. מקום בו יש חיים מאפשר חיים.
את כותבת: "אמא זה לא מספיק". חוה, אם אמא זה כל מה שיש, אמא זה מספיק! את כותבת שבנך בכה בכי תמרורים: "אמא, תעזרי לי". את יכולה לעזור לו. הנה לך תמרורים (הפעם לא במובן של כאב ומרירות): איך יוכל בנך להשתקם ללא סביבה יציבה, ללא משענת חזקה? עלייך לשקם את עצמך כדי לסייע לו. הוא עוד צעיר. כל חייו לפניו. ויש דרך לשפר את איכות חייו. יש, חוה, יש! התשובה טמונה אצלך. פִּזרתי לך סימנים מסוג: "יש ביכולתך" או "היוושעי" או "קבלי טיפול". את אולי לא מאמינה לי, חוה. אבל עשיתי זאת מדאגה. לפני שאת מגחכת או פורצת בצחוק – משל הייתי גם אני סטנדאפיסט מוצלח – עצרי רגע ונסי להאמין לי. אני מתכוון לכך. לא כל מי שמלטף לך את האגו – בהכרח חש כלפייך אהבה, ולא כל מי שמטיח בך דברים קשים – בהכרח בא ממקום נטול אהבה.
אני חוזר ואומר לך, חוה: אני לטובתך. אולי אין לי הכלים הנכונים להעביר לך מסר, אבל עזבי את הכלים, עזבי את דרך העברת המסר (אם פגעתי, אני מ-ת-נ-צ-ל!). התרכזי במסר. ואנא, גשי לטיפול. זו לא בושה להזדקק לטיפול. והרי תכתובותייך עמי (ובכלל) זועקות לשמיים: אני צריכה לדבר עם מישהו! את חושבת שאני חסין? שאני לא זקוק לזה? את לא מיוחדת, חוה. כלומר: את מיוחדת. מאד. אבל לא בזה.
חוה, במהלך ה"דיון" ביננו, את קובעת את הטון. ראי כמה כח יש לך. אני נגרר אחרייך. קראי נכון את מהלך הדברים. את רואה? יש לך כח, ויש לך עוצמה ויש לך השפעה. הכח להשפיע, לכוון, לנהל, לשלוט בגורלך! כשאת חשה "מובסת", את מיד פונה לרחמי שמיים (השופט למעלה ישפוט אותך!) או לרחמי הבריות (עברתי אונס קשה, בני פגוע נפשית, בעלי מתעלל, בתי נלקחה!). חוה, כתבתי לך שאני מרחם עלייך. וזה לא טוב! אינך זקוקה לרחמים. את זקוקה לשליטה על חייך, במסגרת הנסיבות. ובמגבלותיהן. מי שמכונה אבי ההיסטוריה, הרודוטוס (הנה, שוב צצה יוון), אמר: "לפעמים שולט האדם בנסיבות, לרוב שולטות הנסיבות באדם". חוה, אינך אחראית לנסיבות הקשות של חייך. לעושק הנפשי והחומרני, שחווית. אבל בשמך כח רב: חיים, חוויה. שאבי כח משמך. פעלי לפי מדרש שמך. לך האחריות לפעול לשיפור (איך כתבת לי במכתבך הראשון והמתלהם?: "לך תשתפר"). אז לכי תשתפרי. למענך. למען בנך! והקב"ה יאזין לתפילתך, אני משוכנע. משום שהוא יראה בסבלך אבל גם יתרשם מכוחך לשנות לטובה. אם תרצי, אם תרשי לי, אבקש למענך. אני מתכוון לדבריי, חוה.
לגבי ביקורתך על שיריי, אינני מוצא לנכון להתייחס אליה. לא משום שהיא מתלהמת ומכוערת, חוה. אלא משום שהיא באה ממקום לא תקין. כשתגיע ביקורת כזו ממקום תקין, היא ודאי תנוסח באופן הולם (לא מתלהם), ואתייחס. את זוכרת מה הטחת בי (כשהבלגתי, לא השבתי) אצל אורציון ברתנא באפריל 2009? שלחת לעברי חץ מורעל: "צר לי, אבל מפריע לי שאנשים מוצאים את עצמם, במקום להתמודד עם הקושי". קודם כל, שזה לא יפריע לך. מה אכפת לך שאדם מוצא את עצמו? זה טוב, לא? שנית, למדי מעצמך. הקשיבי לעצמך. מצאי את עצמך והתמודדי עם הקושי. שלישית, באופן אירוני זה מה שעשית עם שירי "עייף". לקחת אותו למקום שלך. ובאופן תוקפני. אני בכלל לא התכוונתי בשיר להתמודדות של הפרט עם "שירותי הרווחה, מערכת בתי המשפט, הצבא כזבוב טורד" (זה ציטוט ממכתבך האחרון). אני לא כתבתי על אטימות. כתבתי על עושק. אבל זה בסדר שאת לוקחת את זה למקום שלך. רק אל תהפכי את זה למלחמה מול גורם, שלא עשה לך מאומה. במילה בלוג יש את שורש ההבלגה אך גם את תמרור היש גבול! זו היתה הסגת גבול, חוה. הסגת בלוג.
דעי לך, חוה. את יכולה לנבוח עלי כפינצ'רית יום וליל. ואני, כגולדן רטריבר, אחריש. אבל גם גולדן רטריבר מגיב מתישהו. ולא התכוונתי לתאר אותך ככלבה או כביץ' (למרות שאולי תסכימי שאני כלב), אבל הפינצ'ר אינו שלֵו, והגולדן כן. ואני, חוה, אם יורשה לי להעיד על עצמי (ויש אינפלציה בקרב הבריות המעידות על עצמן), אינני רוטווילר, המשחר לטרף. רק נבחתי כגולדן רטריבר (גודלן כי אני זהב, ורטריבר כי אני מחזיר לכל מי שמנאץ. חחח… טוב, מספיק עם זה. שלא אהיה בסוף כמוך, חוה, ואנפנף בתארים לא לי. הרי אינני זהב. אולי חלוד. כמו כולנו).
חוה, אני אכתוב ואשורר, כפי שהפצרת בי. ואני אשוב לבלוגייה, כפי שאיחלת לי. עלי לטפל בעניין טורד (הנה, כאן אני לומד ממך. אני מתחיל להתבכיין. קשה לי, מר לי, לא טוב לי. נו, לא חבל? הגיע הזמן לפעול במרץ, חוה. בנחישות. למגר את הכאב, לשפר את איכות החיים). אבל כשאשוב, כפי שאיחלת לי, אינני רוצה לנהל איתך דו-שיח. האם את מבינה, חוה? כתבתי לך זאת שוב ושוב. ואת שבה אלי "ככלב השב על קיאו" (לא יודע מה יש לי מכלבים היום, חוה. אבל אני אוהב כלבים. מאד! זה רמז, לא?). אנא, חוה. ב-ב-ק-שה! אל תדברי איתי עוד. לא בבלוגי ולא מחוצה לו. אינני מעוניין. כבדיני. אני מאד אשמח לדעת שמצאת אדם נכון לדבר איתו (גם אם לא במסגרת טיפולית), אבל לא אני הוא האיש. כי אינני רוצה. ורצון הוא מפתח למימוש נכון. העניקי לי מתנת יום הולדת יפה (מחר יום הולדתי). אל תגיבי לי עוד, ופתחי במסע אחר, חדש. המסע לשיקום חייך. למענך. למען בנך. וחוה…זה באהבה. אני כותב לך מאהבה. בחיי.
רות (חוה), סוף.
שחר מריו!! אני בוכה כולי דמעות חוה יצאה לך ברכ המכל זה. אתה איש מקסים מקסים מריו. שיהיה לך רק טוב
לשחר,
דווקא בדיון בינינו יצא הכאב.
דווקא אבי היה אדם מאוד מצליח, ואולי מודל ההצלחה שלו היווה לי דמות ומופת ללמוד. וגם להצליח. אלמלא האבא הזה שהיה ניצול שואה מעולם לא הייתי מושכת עצמי כלפי מעלה.
אבי אהב אותי אהבת נפש, ובזכות אהבתו שרדתי בחיים, ובזכות הצלחתו המשכתי בלימודים, והאמן לי אין לך מושג כמה זה היה קשה.
לגבי איתן, ובכן הוא צריך להגיע היום, ואני די חרידה ואכן מתגעגעת.
אני יודעת שיש גברים שיצאו ממשפחות בהן לא היה להם אב ובכל זאת הצליחו בחיים. איתני לא התנהג כך. אבל, הוא יודע שאני היחידה שאוהבת אותו. כל מה שהיה לי בחיים הקרבתי למענו. אבדתי את כל רכושי, ויתרתי על נישואים שניים למענו, ויתרתי על השנים שיכלתי לעשות קריירה והיו אלו כשמונה שנים.
מי שצוחק עלי בשל הדוקטורט אין לו מושג מה הוא שח. כמה חרקתי שיניים וכמה זה היה קשה.
רציתי להגיד לך גם אתמול, דווקא בגלל הדיון (הלא מנומס) כאן כדבריך, שנחשפתי לצדדים אחרים באישיותך, גם דרך שירים אחרים וגם דרך הוצאות סודות מן המרצע.
מה שרציתי להגיד לך שחר, אל תשפוט אותי על פי הנגלה, כי אני מסתירה הרבה.
אם כתבת שאני חייה בהכחשה אין זה כך. אני מסתירה מאחרים. את הכאב, את העבר, את קורותיי שלא היו פשוטים לחלוטין.
דווקא עכשיו אני חשה בשיר הזה כאן אולי הצפנת והסתרת דברים שכואבים לך באמת. וכך נולד השיר הזה.
לא כולנו בנויים כמו אמיר אור שיכול לחשוף את שריטות נפשו ואת מכאוביו. ולכן איננו נוגעים בכאב עצמו.
להסתיר מאחרים לשמור לעצמנו זהו דבר שונה לחלוטין מאשר לחיות בהכחשה. יש מעטים שיודעים מה אני עברתי, ומה איתן עבר ואין בכוונתי לפרוש אותם כאן. ואיש אינו מצפה גם ממך לחשוף את הפצע הפתוח שבנפשך, אפשר לחוש דברים דרך השירים. ולכן ציינתי את תל-אביב בת מאה. שם ניתן לחוש אזלת יד, רפיון הכח לתקופה בה נכתב השיר באופן מטונימי דרך החלב שפג זמנו, ודרך החפצים שמקיפים אותך. ולכן השיר מאוד נגע לליבי.
אם פגעתי בך אני מתנצלת. אכן, יש בי משהו לעיתים חסר טקט, ופרובוקטיבי.
אבל באמת שזה לא היה נגדך אישית, אתה הרי יודע שזה קרה לי גם עם אחרים. ואחר כך אני חוזרת בי. אולי מכיוון שאני רגילה להילחם על חיי. כי לי באמת אין איש על מי לסמוך ולא אפרט.
אני שבה ומגישה את התנצלותי. איני מכירה אותך, ותתפלא, יש הרבה בלוגים שלעיתים גחתי אליהם ולא רוויתי נחת, אבל לא אמרתי כלום.
אולי מכיוון שיש לי הערכה לדרך החיצונית שעשית בחייך, נדמה לי, אולי בגלל זה הגבתי כך.
אבל שחר, באמת שאיני מחפשת אותך, למרות שהזכרון שלך יותר טוב משלי. אחזור רק על מה שאמרתי. מכיוון שהחברה הזאת אכן בנוייה על עושק ועל גזל והדבר הזה מכעיס אותי בטירוף היה נדמה לי ורק אולי נדמה לי שהיה צריך לצלול אולי יותר ולהדגיש את העושק.
אבל, לך יש את דרכך לומר דברים. עיינתי בדברי שלי והם באמת היו קשים, חמורים ואולי אפילו רעים.
אני מצירה על כך מאוד. אני איני אדם רע כלל וכלל. ובאמת מתנצלת מכל הלב על הדברים הנוראיים הללו שאמרתי לך.
אתה יודע שחר, מה הכי כואב לי. אני חשה חסרת אונים, עם כל ההשכלה שיש לי ועם כל הדרך שעברתי לתקן משהו, להתמודד כאשר נהג מונית גונב ממני 100 שקל, סתם ככה, אני כבר חשה חוסר אונים מוחלט נוכח מצבו של בני, כי לי באמת אין על מי לסמוך… ולא אפרט.
אנא, קבל את התנצלותי מכל הלב על שטחו עיני מראות, ועל דברי גסי הרוח, ואכן כדבריך חסרי הטקט.
אני מקווה שתסלח לי ממעמקי הלב על דברי אלו, ואשתדל יותר להביע את הערכתי אליך ולהתנהג אכן ביתר נימוס. בכך צדקתי ושוב אני מתנצלת מכל נפשי ומאודי.
שלך בכנות, שחר
מריו
ואני כן חשה את כאבך בשירים, אני מתכוונת. והערה אחרונה זו אינה אישית.
אף אחד לא צוחק על הדוקטורט
אלא על השימוש הנלוז בו,
על ה"אני ואפסי עוד,יש לי דוקטורט"
על ניפוח האגו,
על ההנחה שרק את אחת ויחידה,קראת והבנת את זה ואת ההוא ולבסוף יוצא שקראת ולא הבנת דבר
על הכתיבה האסוציאטיבית,הלא שיטתית,על הקפיצה מעניין לעניין,מלילותיך הפרועים למלחמת טרויה וממלחמת טרויה לשירת אור ומשירת האור להודעה
שאת לא זקוקה יותר לשום גבר ואחרי שורה אחת
כדי שלא נחשוב,את חוזרת אל חווית לילות סוערים
עם גברים שכל מעשיהם ותודעתם זה זיונים ולזרוק,
ובפוסט הבא זה הגברים האלה שאונסים,ואז בא הבכי על גורלך שלא נישאת שנית,ואחרי שלוש שורות את מודיעה שטוב שלא נישאת,כי היית מפסידה את ההוא וההוא,והבן,והיו שלום אני חייתי ביניכם כמו צמח בר בגלל הקנאה הוירטואלית בסיגל,מה שלא מפריע לך להיות אחרי
יומיים החברה הכי טובה שלה.כל ההתנהלות שלך בבלוג נלעגת,צלופחית,חסרת שיקול דעת ודעת,
מין דמות של סרט מצוייר,שנמעכת תחת מכבשים ומתנפחת מחדש שניה אחת לאחר מכן למימדים עוד יותר גדולים,מתרסקת בתהומות ומתחברת מחדש בפוסט הבא.
וההידבקות הזאת העלוקתית לאמיר אור שמגיעה למימדים של היטפלות ותלותיות,וההאדרה שלו על מנת ליפול לתהומות של אכזבה,והאוקוצור,ומה ביקשתי לומר,שזה משהו אחר לגמריי,ולכל המגיבים
זה ברור,כי העניין היה בבירור,יש גודל של גפרור,וזה מחוץ לבורות ולהדיוטיות המולדת
,ומכל מלמדי השכלתי ועכשיו הם סכלים,(עיין ערך אורציון,)והפרסומים הרבים בכתבי עת משניים ועלובים ,ושאגות ההורררא,אני הולכת לכתוב
מאמר על שירת אור (כולם עומדים בדום),וככה מפוסט לפוסט,כולה מאמר בעתון 77 המדשדש,
לא שיש מאמר וכולנו בטוחים שגם לא יהיה,
אגב,כי גם הנימוס ומאור הפנים הקר והעניני של אור לא ימלא את הבור התודעתי שלך מחולייתו,
וכולם סולחים לך ממעמקי הלב עד הפעם הבאה
שנתבקש לסלוח לך ממעמקי הבן והבעל השני
והסמטה הטבריינית האונסת ומשטרת ישראל שסתם ככה,סתם ככה,כלאו אותך שבוע ימים בלי צו שופט
ובלי הארכת מעצר ובלי כלום,פשוט היה צורך בהול ללמד את הזונות בתא המעצר ספרות כללית.
אז באמת ספרי לסבתא,חוה.
ובאמת כולנו סולחים לך,אגב,כי יודעים שהסיפור יתחיל מחדש,כי אמיר ושחר יפרסמו שוב שיר וסיגל תגיב ולא תוכלי להתאפק כי יש לך דוקטוראט,ויחזרו הבן והגברים – אלפים! חתיכים! סקסיים! בניגוד לבעלי הגפרורים פה בבלוג ושוב בקשת הסליחה כי אבא שלך ניצול שואה והבעל השני והראשון המתעלל – וחוזר וחוזר כמו במערכון ההוא של יוסי בנאי על אשת המהנדס.איך ידעו שאשת המהנדס היא אשת המהנדס?
איך נדע שלחווה יש דוקטוראט בספרות ואלפי גברים?
בורים ועמי ארצות
קל מאוד להוציא דברים מהקשרם.
מה לכם ולספרות. אני בתלות באמיר אור הצחקתם אותי.
אבל מה, תנפחו, תקדחו, תשמחו לאיד.
בכך אתם טובים.
ועדין אני פשוט לא שמה עליכם!!!
לכו תחפשו את עצמכם בסיבוב.
ושחר בסיכומו של ענין קראתי את כל דבריך – הפטאתי בשביננו הוא אתה.
תכתוב כל עוד אתה יכול…..
וכל כתבי העת מדשדשים וכל הספרות מדשדשת ובננות בעיקר מלאה מדשדשים ומדשדשות.!!!
אם לכם אין דעה טובה עלי, דעתי מלכתחילה ועל הסף היא שלילית באשר להרבה מאוד אנשים שמפרסמים כאן בתואנה של כותבים/יוצרים ושאר תארים מפוקפקים שאמצו לעצמם.
מריו, צר לי אבל אתה דפוק אמיתי ואני איני זקוקה לעיצותיך.
אתה ממש מסכן, אבל אמצת לך את כל הידע על אנשים אחרים. ניתוחים פסיכולוגיסטים כאלו ואחרים הם בוקי סריקי אחד גדול. קח את עצותיך ודחוף אותם – אתה יודע בדיוק היכן!!!!
אתה אינך מזיז לי ולא תצליח גם בעד אלפי הכפשות. לא אני היוצרת שזקוקה לחיזוקים. אז תמשיכו לשייט לכם בסרט של חיי שבניתם לעצמכם… ועדין אינכם יודעים דבר וחצי דבר מלבד מבדה שבניתם לעצמכם. מפיסות כאן ושם.
גועל נפש. ואלו אשר בספרות ובאמנות אמורים להתעסק. אבל אין חדש תחת השמש מעבר לעובדה שאתם חסרי ערך!!!!
כתונת משוגעים דחוף לחוה זנזירי בר תנא.
הברקה: חוה הלוא היא אורציון ברתנא.
חוה,
1) קִבלתי את התנצלותך בהודעתך הלפני אחרונה. גם התרגשתי מעט.
2) אתעלם מהודעתך האחרונה, מכיוון שעייפתי מן התהפוכות הללו.
3) כמו כל התגובות עלומות השם – גם זו, שגרמה לך להתפרץ שוב, איננה שלי. אנא, הפעילי את שכלך והביני מי עומד מאחוריה. זה לא כ"כ קשה.
4) אני מקבל אחריות מלאה על כל הדברים שכתבתי. אינני חוזר בי. אך אינני יכול לקבל אחריות על שימוש שנעשה בדבריי ומפוזר בבלוג שלי או בבלוגים אחרים מתוך מטרה זדונית ללבות את האש מחדש. יש אנשים ויש אנשים, חוה. אני מבין שיש מי שמצר על סוף ההתלהמות ומנסה לחדשה (התמודדי מולו, לא מולי).
5) לכל המגיבים האלמונים, אני מבקש לחדול. העניין בין חוה לביני סגור מבחינתי. חפשו לכם תעסוקה אחרת.
6) חוה, אני שולח לך ברכת שבוע טוב ומפציר בך שוב: אנא, מצאי את האדם הנכון לדבר איתו כדי לתעל לכיוון נכון את חייך ורגשותייך. בידייך הדבר. Yes, you can
7) כל תגובה שתצוץ מעכשיו לא תזכה עוד למענה ממני, אלא אם מדובר בעבירה פלילית. שבוע טוב לכולם.
לשחר,
צדקת, ומאז לא נכנסתי לבלוג,
אינן לי מושג באמת, מי ליבה את האש מחדש בדברי הבל וראות רוח.
ועדיין התנצלותי עומדת בעינה.
אומר לך את האמת, אם אתה מכיר איזה עורך דין טוב, שידיו אינו בשכר טרחה עושק, הרי שהיה זה עדיף על טיפול, נכון לכרגע.
היה בטוב,
חוה
תודה שחר ,מקווה באמת לבשורות טובות כי
החיים הכינו לי השנה הפתעות, לא נעימות.
תבטיח שלא תאבד את הקסם האישי,והאכפתיות, בשובך.
אשמח לשמוע ממך במייל האישי שלי.
להתראות
מיכל, תודה.
🙂
שחר, האם שינית את השיר? לפני יומיים היה נראה לי אחרת לגמרי. אני חושבת שאז הוא דבר אלי יותר. אבל לא הייתי בטוחה בתגובתי.
אז אם להגיב לדובר: אוקיי, קח לך פסק זמן, אבל תעשה הפסקונת ובוא להשקה שלנו בנסיך הקטן. אשלח לך למייל פרטים _(-כי הרי מבננות אתה מתנתק):( שיהיה לך רק טוב
איריס, במתכונתו הראשונית היו בשיר שני בתים נוספים. אמיר עזר לי לשלות מן השיר את גרעינו המזוקק. אני חושב שכתבתי שני שירים, שצמחו בחבל נפש אחד, והתכתי אותם לכדי שיר אחד. אולם האחד עסק בשבר של הפרט והאחר – בשבר של הפרט מול פשיטת הרגל המוסרית של הזולת, החברה. מובן לי למה חיברתי אותם, כי אני יודע על איזה רקע הם צמחו, אבל חקלאי טוב (כעורך טוב) יודע להפריד את הצמח הטפיל משורשי הצמח הפונדקאי.
הנביא עמוס שאל: "הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו". ברור לי מאד ששני השירים נועדו להיכתב כאחד בשל נסיבות כתיבת השיר. אבל ללכת – ילכו לחוד. זה מזקק את השיר. העריכה עשתה עמו חסד (ותודה שוב לעורך).
מהבתים שנשמטו יוכל לנבוט השיר שדן בשבר האישי.
כך או כך, תודה לך על התגובה.
אעשה מאמץ להגיע לנסיך הקטן.
ובהצלחה לך ולמשה עם "טרופות" ובכלל.
🙂
לקוחת את השיר בשתי ידיים.
אין על מי לסמוך. גם עייפה.
חופשה קלה מבננות וחזור במהרה. אני הייתי עכשיו בחופשה שכזאת, מנסה לחזור.
לוסי, ברוכה השבה מהחופשה.
מאחל לך חוזק, חוסן ועוצמות.
מה עייף ?
מי עייף ?
אני בא להרעיש לך מתחת לחלון!
לא תתחמק ממני !
שקט מתחת לחלוני, עסיס.
התחמקת אתה…
🙂
עד שבאתי אתה הולך?
אתה דווקא נשמע לי יותר עסוק ועירני לעייפה מערנות עשוקה עד כדי עייפות. ועסוק בכלל, זה טוב. ואם עסוק בכתיבת שירים יפים כשלך, אז מצויין. שיהיה לך רק בכיף. (רק אל תשכח לחזור:)
תודה, סיגל. קלטת.
🙂
ולא אשכח.
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה-טוב ולא יחטא" (קהלת. ז', כ')
וחוץ מזה היה קהלת שוביניסט והפכפך אז הכל בערבון מוגבל.
והשיר – שרק ימשיך לזמזם אליהם ואלינו ולו בקטנה שאננה.
טוב,לזכותו יאמר – לא היתה לו הזדמנות לפתוח אתר
בבלוג בננות בצוותא עם עשרות יפהפיות קיט.אמי הפולניה היתה אומרת על כך, שתדע להעריך מה שיש
לך!,ובדרך כלל משמיטה את ה ע'. והיה יוצא להריח.
יזמזו נחילים של זבובי שירה סביב הדבש ונאמר למלכודת הזבובים – חזק !
ובקטנה ושאננה נלך לים.
תודה לך, א"נ.
כל טוב לך. עלה והצלח.
ולמה זה תודה לי?
לא הועלתי לך דבר
הגדרות שהעמדתי הם וירטואליים גרידא
אם לא אתה,יבואו אחרים להינות מגוויה
המצחינה של זו הספרות.
הודה נא לזו שהטיפה לך מוסר למעלה,זו שטרחה לחפש קשר בין המוטו לבין גוף השיר.
היא היתה גם על הטיטאניק וגם בתוך הסוס
הטרויאני וגם במירוץ הארנבים וגם בתא הטייס האקדמי ובעוד מקומות שלא נזכיר מחמת הצניעות המולדת והפולניות הנרכשת\נרפשת.
הביא לא שכחה דבר ולא למדה דבר
אבל לזכותה יאמר,היא טרחה בנאנמנות לחפש קשר
בין השובינסט המקראי קהלת לבין הסטף המקומי
של שגרירות בריטניה,דבר שאני אף לא טרחתי לעשות,ובצדק,למרבה הצער.
ואברכך בבריות הגוף.לפחות זה.
מסתבר שגם אתה א"נ, לא יקר כלל וכנראה עייף עד מאוד, קשה תפיסה למרות אמונתך בצדקך המוחלט. אתה אינך מסוגל להתרומם מ"מ מעל האגו
הנפוח שתופס בך את כל הנפח ולא מותיר שאר רוח; בוודאי לא את היכולת
להבחין בדקויות הומוריסטיות שאינן בדמך (לב הרי אין לך).
תודה על תגובתך.
שלום שחר. כמעשה שטן, אני מאבד שוב ושוב את כתובת המייל שלך, ומכיוון שלא ענית למייל האחרון שלי, היא לא נמצאת בידי. אנא שלח לי מייל. שמחתי לראותך אמש בערב ההשקה לספרו של עדי, אולם ביקשתי להחליף איתך כמה מילים והדבר לא נסתייע.
בברכה, אילן.
אילן, אני חב לך התנצלות. והסבר: לפני למעלה מחודש אירע מקרה, שמנע ממני התעסקות עם מענה לדוא"ל או עם הבלוגייה (על אף שכפי שאתה שם לב ההודעה שלי בדבר הֵעדרות זמנית מהבלוגייה השיגה את המטרה ההפוכה. חחח…וה). או כפי שנהג לומר לי מעסיק קודם: "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט" (פתגם בשפתו של משורר היידיש, אברהם סוצקבר/סוצקעווער, שהלך השבוע לעולמו).
ותודה שאתה מזכיר לי אי-מיילים נשכחים. טימה, טימה בז! האם את שומעת? לפני זמן רב כתבת לי אי-מייל, ובו שאלת אותי דבר-מה. יש עמדי התשובה, אך המייל שהשארת לי (דרך מערכת בננות) שגוי, ולא הצלחתי לאתרך דרך מודיעין 144. אנא, כתבי לי שוב (עם כתובת מדויקת), ואחזור אלייך.
העניינים מסתדרים, ב"ה. אענה לך בהקדם, אילן.
אוי שחר שחר…
קראתי את כל השתלשלות העניינים בינך לבין חווה ונקרעתי מצחוק!!!
תודה שחר!
הייתי זקוקה לזה כל כך !!
מקווה שאתה לא מתכוון לנוח יותר מידי ואנא ממך – חזור לפה במהרה !:)
שחר לדעתי ישנת מספיק
🙂
חזור
אביב בחוץ
–
רוצים עוד.