שחר-מריו מרדכי משורר
תל-אביב בת מאה/ שחר-מריו מרדכי
נִסְתְמוּ עֵינַי בַּבֶּטוֹן הַנִּצְחִי
רַק הַיָּם עוֹד נִצְנֵץ בִּתְכוֹל כֶּתֶם.
אַךְ קֶצֶף הַיָּם שׁוּב קָצַף: אָנכִי
מֻצָּף מֵי בִּיוּב שֶׁהִקֵאתֶם.
שְׁנֵי יוֹנְקֵי דְּבָש שָׁלְחוּ מַקוֹרָם
אֶל פִּתְחֵי שׁוֹשָׁנִים וְאֵין פֶּתַח.
אָז קָרְעוּ בִּבְשָׂרָם וְקָרְאוּ בְּקוֹל רָם:
אֱלוֹהִים, אֲפִלּוּ לא פֶּרַח?
אַךְ הַפֶּרַח נִשְׁנַק בְּבִכְיוֹ הַנִּגָּר:
"אֵין לִי גַּן וּבְאֵר אֵין לִי.
יֵשׁ דֶּלֶק, יֵשׁ פִּיחַ, עָשָׁן הַסִּיגָר
שֶׁלא יִגָּמֵר, אֵלִי…"
בְּרוֹש בּוֹדֵד בְּשׁוּלֵי גָג נָגַע:
אָחֲרָיו סוֹף-סוֹף הָרָקִיעַ!
אַךְ הַשֶׁמֶשׁ יָדְעָה עֵת גָּוְעָה עָנוּגָה:
אֶת גּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים לא יַבְקִיעַ.
וְעָבְרָה הַקְּרִיאָה בָּאָרֶץ כְּהֵד
עָנָן קַל תָּמַה וְדָמַע:
הָרָעָם רוֹעֵד וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד
עַל אַסְפַלְט וְאֵין אָדָמָה!
וּבָלָיְלָה הַהוּא צָהַל אַשְׁמְדַאי:
קַרְקַע לְהַפְשִׁיר, דִּירָה לְהַשְׂכִּיר!
כְּשֶׁהִקַצְתִי בַּבּוֹקֶר צִיְרוּ לִי יָדַי:
שָׁמָיִם וְיָם וּפְרָחִים עַל הַקִּיר.
זהו שיר ישן, שנכתב ב – 2003, עוד בטרם חגגה ת"א 100. אני מאוורר אותו מהמגירה הממוחשבת רגע לפני שתסתיים שנת החגיגות הרשמית או לפני שבטהרן-נתנז יחלו בספירה לאחור (חחח…).
סבינה, אני מניח שזה שיר אקו-פואטי, הלא כן? 🙂
ולנוקדנים ולנקדנים, אני מתנצל מראש. אינני בקי ברזי הניקוד, ועל-כן הניקוד אינו מקצועי.
שחר, בנתנז עצרו את הספירה ואת הנשימה:)אבל נדמה לי שפרנסי תל אביב הולכים להפעיל על פלורנטין את נשק יום הדין:))
השיר מוסיקליקואקופואטיקו להפליא!
קראתי בהברה אשכנזית א-לה ביאליק ולרוב זה הצליח – בבית השלישי שורה אחרונה חסרה לי שם הברה או שתיים למשקל המוסיקלי.
אהבתי!
משה, תודה!
אהבתי את תגובתך.
אבל מה הכוונה "הולכים להפעיל"? כבר מפעילים! פלורנטין עוברת תהליך ג'נטריפיקציה זוחל, ומופעל עליה מכבש (תרתי משמע) לחצים רב-עוצמה להתחלדן (מלשון חולדאי. זה עובד?). טוב, מה לי להלין? יש שיאמרו שגם אני חלק מהתהליך הזה, ויש שכבר האשימו אותי בהתברגנות (אם כי נעים לי – אחרי שנות חוֹרַנְיָה שלי – סופסוף להנות בחברתם של מכשירי חשמל שיודעים את העבודה בדירה שלא נראית כמו מותאמת לסקוואטינג).
🙂
אבל אני אלחם (בצינורות המקובלים, כמו נשאמר) נגד נסיונות החלונות הגבוהים להפריח מגדלים באוויר הפלורנטיני, שיסתירו לפלורנטינים את השמיים. זה שנמצא על גבול נווה צדק-פלורנטין בהחלט מספיק לי.
בזכותך קראתי את השיר גם בהברה אשכנזית א-לה ביאליק, וקצת התלבלבו לי אגס וגם תפוח.
שימשיך ללבלב שחר, ואם יש צדק יופע בנווה מיד:)
אכן רחקו הימים בהם ביקש אלתרמן להלביש את הארץ בשלמת בטון ומלט בשירו 'שיר בוקר' שכולו שוביניזם גברי כיבושי. והנה, אבוי, חזונו התגשם ובמקום אדמה פוריה יש לנו נדל"ן מניב ובין המגדלים נחנקות להן פיסות שמים וים וובמקום שטיחי פרחים בשדות יש לנו סידורי פרחים תלושים ומהונדסים
שיר עם משמעות חברתית סביבתית כתוב בשפה עשירה
אהוד, תודה!
שודד קברים!
הפעם אתה גונב לא רק מלאה גולדברג (דירה להשכיר) גם מביאליק וחנה סנש
תתבייש!
אני מת
שתגנוב ממני
הנחבא, צחקתי כהוגן.
🙂
ושכה יהיה לי טוב, בעת העלאת הפוסט הזה, חשבתי עליך ועל האפשרות להריץ "דחקה" על הזועם ההוא מ"בין השמשות".
הסר דאגה מלבך, נחבא. אגנוב גם ממך.
פשוט נגמרו לי החומרים של גולדברג, ביאליק וחנה סנש. אני אעשה אותך קאנוני!
אבל איך אעשה זאת בעודך נחבא אל הכלים?
אם אגנוב ממך, תצטרך לצאת מהכלים.
🙂
נכון, באמת תמשיך לגנוב, ואתה ממשיך, רק קח בחשבון שתגיע בסוף גם תביעה משפטית.
בינתיים
אתה לא יכול לגנוב. ממש לא.
זה לא אתי.
זה לא מקובל.
זה לא מוסרי.
והכי גרוע עבורך זה שאתה לא מקורי
ואתה לא משורר, אתה גנב .
מגיב יקר,
אני מחכה בכליון עיניים לתביעתך המשפטית. כי למה שתעשה מעצמך צחוק רק כאן ורק בעילום שם, כשאתה יכול לעשות מעצמך צחוק בכל הארץ ובגלוי?
ואגב, אתה טועה גם בסיפא. יש דברים יותר גרועים עבורי. למשל: מגיבים לא אינטליגנטיים. (כמוך, למקרה שלא הבנת).
חג אורים שמח. שתצא מחושך לאור.
🙂
שיר מחאה אקולוגי פר אכסלנס. בייחוד אהבתי את השימוש במקצב האנפסט האלתרמני (או אולי ז'בוטינסקאי)מן הימים בהם תל-אביב עוד באמת הייתה עיר קטנה ואנשים בה מעט וניתן היה ללכת יחפים בחול החם של שדרות רוטשילד בלי לחזור עם כפות רגליים מפויחות.
כמה חבל שפרנסי העיר ובעיקר העכבר הגדול העומד בראשה לא קוראים דברי שירה.
איתי, תודה.
לרגע התקנאתי בך. זה נשמע כאילו אתה הִלכת יחף בחול החם של שדרות רוטשילד. אבל אז נזכרתי שכבר נפגשתי איתך באקראי ולרגע חטוף בלב מובלעונת ירוקה תל אביבית, אז אני יודע שאתה עדיין לא מתקרב לחגיגות 100…
יופי של שיר מחאה! אהבתי את האיזכורים של משוררים קודמים, ביחוד בסוף –בבית האחרון הנפלא– את הנסיך הקטן של סנט אקזופרי.
סבינה, תודה! במיוחד כשזה בא מהמשוררת שצֵרפה למילוני את המונח אקו-פואטיקה. (העתים משתנות והתיעוש דורסני, ומכאן השוני מן המונח "שירי טבע" המוכר מימי קדם).
צמרמורת
מהמילים והמנגינה שאיננה חדלה ומרפה.
מזל של משוררים לשמר את החלום. וציירים.
אלא שלא די במשוררים וציירים, מירי. נחוץ שגם מחוקקים ואנשי שררה יְשמרו את "החלום" (כמציאות!). אחרת אנה אנו באים?
תודה, מירי.
תשובה מצויינת שחר מריו יקירי. על כן אולי אתה עוסק גם בתחום הזה ואינך נשאר רק בתחום החלום והזכרת הנשכחות. אני כבר מצביעה בשבילך כי דרושים אנשים שמאמינים בכוח המנהיג להניע והפוליטיקה לשנות. תכונה נדירה אצל איש רוח.
מעולה. ככה בדיוק אני מרגישה.
ומוצף מי ביוב שהקאתם… גדול. אין עליך, ש"ם.
🙂
תודה, יעלתי.
צחוקים איתך.
אוי, שחר יקר יקר. אני השלישית שאזכיר פה את אלתרמן. גדול!
איריס, אך טבעי הוא הדבר. כבר למעלה מעשרים שנה שאלתרמן הוא תחנה מתחנות התרבות שלי.
תודה.
אחת מתחנות התרבות של רובנו ובכל זאת, וכאן אעיד רק על עצמי, אין סיכוי שאצליח לכתוב ככה.
איזה כישרון. 🙂
נדמה לי שאותה יכולת אמפטית שמאפשרת לך לכתוב תגובות מאוד רגישות, מאפשרת לך גם לכתוב בכמה קולות מבחינה סגנונית. וגם למחות מחאה אקולוגית מלכתחילה…
לי, ככה זה כשמתרוצצות בראש כמה דמויות. כל עוד לא עלו עלי שאני סובל מפיצול חמור (בעצם, יש שעלו), אשאר מחוץ לכתלי המוסד הסגור.
:-))
ותודה על המחמאה. כיף לקרוא.
קצת קשה לי עם ההיפרבולות במטפוריקה של השיר, כמו הפרח שנשנק בבכי ניגר, יונקי דבש שקורעים בבשרם, או אשמדאי הצוהל. ובכל זאת, שחר, מה נעים ויפה הניגון האלתרמני שהחזרת פה לא לשווא.
אמיר, לא התכוונתי להקשות עליך.
איך אוכל להקל?
🙂
אבל אני מבין את טענתך. ואני אוהב את הדרך בה אתה מגיב.
זה שיר מחאה וזעקה. וככזה, אני מניח, יש בו הפניית אצבע לעוולות תהליך העיור המואץ, נעדר האיזון בין התיעוש המוגבר לערכי שימור הטבע ופינות חמד עירוניות הכרחיות. תבוסת סוכני הטבע מיוצגת באמצעות פאתוס לעיתים. או בלשון מאונגלזת: שימוש באקסטרים (יונקי דבש שקורעים בבשרם, פרח נשנק בבכי). וכך גם נצחון (פירוס) של סוכני הנדל"ן (אשמדאי). ואולי הניגון האלתרמני תפקידו להעניק מעין מגע מרכך, בנוסף לתפקידיו האחרים בשיר הזה.
כך או כך, אני יודע שהשיר אינו כוס התה שלך, אבל מה שאתה אומר בתגובתך ואיך שאתה אומר את זה מלא חן, מחכים ומאיר עיניים. תודה וחג שמח!
שחר, עם או בלי קשר למשוררים הנ"ל- שיר מקסים ורענן
תודה, אסתר!
כשהקצתי בבוקר צירו לי ידי שמים וים ופרחים על הקיר
שורות יפות וזה מה שחשוב לא?
הפרחים עם היקיצה…
תודה, חנה.
אבל זה לא מה שהכי חשוב. פעולת הציור בשיר הזה היא תחליף לדבר האמיתי, שהולך ונגזל מתושבי העיר הגדולה בעבור אינטרסים כלכליים של אילי הון ומשת"פיהם בעלי העניין. דרוש איזון בין "שלמת הבטון והמלט" לבין "חורשה ירוקה ואשה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפיים" (או, אם תרצי: אשה ירוקה וחורשה בצחוקה).
נאמנים פצעי אוהב, שחר-מריו, משוררי היקר. וניכר ששירך בא מאהבה לעיר הנאנסת. עיר הולדתי היקרה, שפעם עזבתי אותה, אך היא מעולם לא עזבה אותי.
השיר העשיר זועק את מחאתך בשלל אמצעים ואמירות ואין טעם לחזור על אזכורי משוררים 'נחבאים' המוזכרים בתגובות שבכאן.
מה שכן, בתמונת הברוש עלתה לי באסוציאציה פרועה תמונת ציורו המפורסם של ואן גוך 'ליל כוכבים'. ואם שמים ברקע גם את שירו המופלא של דון מקלין STARY NIGHT , מבחינתי, החוויה מושלמת.
מה יש, אסור?
חג שמח, שחרי, והרבה פלוֹרֶס לך ולפלורנטין.
🙂
תלמה, סטארי סטארי וומן,
שאני אמנע ממך חוויה מושלמת?! בבקשה: http://www.youtube.com/watch?v=nkvLq0TYiwI
שחר, שחר, אלף תודות ותודה, כוכבי 🙂
שילוב מנצח אתה ודון מקלין (ו-וינסנט ברקע). אולי תאחדו כוחות אתה וה-דון? לפני סוף המאה.
אבל, תלמה, אני ודון כבר אחדנו כוחות מאז ימי שחרותי.
באנגלית שחר הוא דון.
ועל-כן אני דון מריו.
🙂
:))))))
אין עליך, DAWN מריו.
וגם חיפה העברית בת מאה – השנה – 1909. אלא שפרנסיה אינם מצטיינים במניית השנים, או שפשוט לא מתעניינים.
פרנסיה לא מתעניינים בעוד כמה דברים חשובים. חיפה היא דוגמא לעיר עם נתונים טבעיים מרשימים לצד שימוש לא מאד מושכל בהם.
כמו שכתבתי פעם על עירי האהובה (בטון-נשק-לבטון) הנה גם אתה שר לעירך ולבטון שלה. אין ספק, עשית חסד עם העיר הזאת, אמרת מלה טובה על האישה הזו, שבריונים פלחו את ריבועי בתיה ועכשיו היא פולטת גניחות טרופות של טובע.
בתקווה שהמאה הבאה תייטיב עמה.
ארז, יקירי, קפוץ כבר לפה. פיסית. אעשה לך סיור בפלורנטין, במושבה האמריקאית, בנווה צדק, ברוטשילד, ביפו, במתחם התחנה (שבטח יפתח לפני שתגיע, יא מתמהמה), בנמל – ואם עדיין לא תהיה לך מילה טובה על האישה הזו, אני שולח אותך ב"ואן ויי טיקט" לסן פרנסיסקו על המים.
🙂
בסוף המאה השנייה שלה, אתה כותב עליה שיר.
גם אני רוצה שתעשה לי
סיור
אני מוכן להרים את הכפפה (אני אפילו מדריך תיירים לא רע, אם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו. אפילו שאין לי תעודת מוסמך). עכשיו זה תלוי בך, אלמוני/ת. לא אוכל לעשות לך סיור בעיניים קשורות. אז תצטרך/י לספר לי מי את/ה, ונקבע נקודת איסוף.
אני מציע להתחיל במלון שנרכש בידי הברון הרוסי אוסטינוב (סבו של השחקן הבריטי המפורסם), אשר בו התארחו קיסר גרמניה וילהלם השני ובנימין זאב הרצל. לא באותו חדר (חח..).
את גן המלון, המוזנח כיום, תיאר יפה ש"י עגנון ועד היום ניצב בו איתן פיקוס בנגלי רב פארות.
וזה בת"א. כן. במושבה האמריקאית, לא רחוק מבית הזונות (היהודיות) ששימש ת חיילי המנדט הבריטי.
🙂
אני מחכה לתשובתך.
או! אתה רציני. נראה שהסיור כבר מאורגן על כל פרטיו.
אגב… פגשתי כאן בחורה ישראלית חביבה (נשואה, נשואה) שעושה פה דוקטורט בספרות השוואתית ויש לה מדריך טיולים תל-אביבי מקוון. הנה, נעשה לה פרומושיין:
http://cafe.themarker.com/view.php?u=271729
ככה, ארז? אתה מעדיף סיור שלה על פני סיור שלי?
טוב, נו. לפי הלינק, אני יכול להבין.
אז ניפגש בחומוסייה.
🙂
מרתק. קבענו.
בעיוורון כזה או אחר (בלי קשירות)נמצא את דרכנו.
רשמתי לפניי שנשארת אינקוגניטה.
אבל מה "בלי קשירות"?
גם לא כשנסייר בבית הבושת של המנדט?
(רחוב שלוש פינת דרך יפו…)
:-)))
לא נסתמו העיניים…
(ובוודאי שלא אקשור אותך אלי בשלוש פינת דרך יפו – תקבל יד חופשית)
אינקוגניטה נשארתי…
מתנגן השיר שלך בקצב כמו עליז-עצוב ומלנכולי כמו פיח הבתים,ומזכיר מה שאבד ונשאר רק בזכרון-דמיון, בשיר,
בדיוק כך רציתי שיתנגן.
תודה לך, חני.
חג שמח!
זה מה שנותר לאדם לעשות אחרי חורבן, לצייר את מה שהיה, לספר סיפורים על מה שפעם היה קיים ואיננו עוד.
שיר מרגש בשל אמיתותו ועדין-נפש.
זה מזכיר לי את הסיפור של עמוס עוז "פתאום באמצע היער" משהו כזה.
השירים שלך נפלאים. עונג הוא לקרוא אותך. תודה רבה.
יעל,
אֶת הסיפור של עמוס עוז, שהזכרת, אינני מכיר, אבל בהחלט עוז לדמי נתת.
נפלאה לי תגובתך. תודה.
היי שחר
זה מהשירים המושלמים שלך , יש פה תנועה גדולה כל האיזכורים… מתערבבים בתחושות.
אם הייתי הופכת את זה לציור זה היה ציור קיר ענק.
אם למוזיקה אז סימפוניה.
להתראות טובה
טובה, התגובות שלך עצמן הן כמו סימפוניה לי.
תודה!
שיר מצוין! אני מקווה שלא רק לי הוא הדהד את שירי ת"א של אלתרמן, אבל מזווית הייאוש של היום.
רוננצ'קו, ידידי, תודה.
ולהתראות בירושלים בע"ה בעוד שבועיים, שעות ספורות לפני סוף המאה.
🙂
ידיך, שחר, ציירו תמונה עירונית ישראלית כאילו יצאה ממוזיאון תל אביב. הכי נגעו ללבי יונקי הדבש בפתחי השושנים, אבל בשירך לפחות יצא צוף מאין כמוהו:)
איריסי, יפות עינייך, איריסי.
ולבבי הומה לך.
אקטוף לך פרח
רוח שט,
בשערך(!) – הרוח שט,
שחר עולה ושוב עוברת את
ובלבבי הלא כחרב את
אשק את צוף תגובותייך,
איריסי.
(תודה לך, ותודה לחיים חפר, וסליחה ששיניתי לו מעט את המילים).
:)))))
מוכרחים להיות מפורסם
מוכרחים להיות מודפס
מוכרחים להראות בשטח
מוכרחים לכתוב על משהו
גם אין על מה
מוכרחים להזכיר שמדובר בנפש טהורה
וזכה שכולה יופי וחרדה עמוקה ליקום המתפורר
שאם לא כן
מה יהיה
מי נהיה
אוי וןיי אוי וויי
תודה בנות תודה
אני עוד כאן
עוד כאן
וכולי אומר שירה
שירה
לבוש קצת אחר
פרצוף קצת אחר
אבל בנדרס
לא ככה
לבלי מוחה שלום,
לבנדרס חדשות טובות ורעות בשבילך.
הטובות הן שבנדרס מוכן לנדב לך עצות לגילוי יופייך החיצוני.
הרעות – לא ניתן למגר את כיעורך הפנימי. זה חשוך מרפא.
בברכה,
בנדרס.
מגיעה לעיתים
גם שעתם של המכוערים
מבחוץ ומבפנים
והדחויים שרים
זה לזו
הו דודות הו דודות
גם אנחנו יכולות
להיות מפורסמות
זה עכשיו זמן קרקס
ועל כן ליחנו לא נס
שלום שחר. שמחתי לראותך אמש ולשמוע את שיריך ודבריך הנבונים.
כמעשה-שטן שוב אבדה לי כתובת המייל שלך ואני לא מצליח לשחזרה. אנא שלח לי בבקשה מייל מצידך ואדאג שהדבר לא יישנה.
קראתי הבוקר את מה שכתב על שירתך מנחם בן במדורו ב"מעריב", "קו המשווה" ואני מציע לכל מי שקורא אותך כאן לעשות זאת בחדווה גדולה.
בברכת שבת שלום, מאילן ברקוביץ'.
תודה, אילן.
ואכן קראתי בחדווה גדולה את התייחסותו של מנחם בן לשירי. ולא נסתר מעיניי שמדורך הוביל אותו אל השיר. אז שוב תודה.
Mi amor, estoy enojado contigo, escribes cerca de mi corazón, eres un hombre tan emocionante
Te echo de menos quiero labios suaves como el terciopelo de su mina de toque de nuevo.
Su gran canción, la sonrisa triste en ese momento. Usted campeón de peso ligero. Besos.
Mi fuego eterno, yo no comprendo por qué usted está enojado conmigo. Y soy sorprendido que este poema específico se acerca al corazón. Yo no pensé que esto es la clase de poemas le gusta. Pero soy feliz de oír de usted. A veces yo me siento sólo en mi casa, escribiendo. Paro de repente pensamiento que oí que su hermosa risa para sólo darse cuenta de que fue la memoria del corazón. Su champaion ligero con corazón pesado
Sícorazón
Sigalbi
Galbi
Libi
היה להיט לראות אותך.
והנה כתובת האתר מופיעה.
להתראות בשמחות
שלומית, ומתוק האור לעיניים בראותי אותך. כל-כך לבבתיני בערב השירה. הפתעת. והתקשורת-ללא-מילים היתה מצחיקה. איזה געגוע לימים אחרים…
לאתר שלך לא הצלחתי להיכנס. יש מצב לניסיון נוסף?
שנשמח, יקירתי. תמיד.
פעם שלישית שאני מגיבה בתקוה שהפעם לא תימחק לי
התגובה הספונטאנית המחויכת לאיזכורים שיש בשיר עם קריצה ואולי געגוע לנפילים התרבותיים שכתבו
בתל אביב על תל אביב לאורך המאה.
בסוף המאה טוב לזכור ולהביט לאחור
אל "יש לי גן ובאר יש לי"האירומנטי של ביאליק
אל "דירה להשכיר" החברתי-פוליטי שללאה גולדברג
ולתפילה החילונית בהליכה משדות- ים לקיסריה
,"אלי שלא יגמר לעולם" של חנה סנש.
וכמובן לברוש הבודד האלתרמני הטיפוסי,
כל זאת בהקשר למצוקה האורבנית בה נותר רק לצייר את הנוף החסר לנשמה, על הקיר.
השיר כתוב במשקל המחורז של דור תל אביב הקטנה.
מיכל, תודה על תגובה מקסימה.
ואני שמח שהזכרת את "הברוש הבודד האלתרמני הטיפוסי" כדברייך.
התייחסתי אליו שוב – בעקיפין – בפוסט החדש שהעליתי, בעקבות תגובה של תלמה פרויד לפוסט הטרי של רן יגיל במסגרת הפינה הוירטואלית שלו, שאת שמה החדש הגית בעצמך. אז הנה, המעגל נסגר.
🙂
אני לא מבינה במקצבים
ולא בשירים
ולא באלתרמן
אני מבינה בפרחים
בעצים
בעננים
וזה יפה. ועצוב.
שנה טובה
אני חושב שמי שמבין בפרחים, עצים ועננים – מצויד בנקודת זינוק (ומבט) טובה להבין במקצבים ובשירים.
תודה, אליס.
אליס? הוּ דה…איז אליס?
:-)))
שנה אזרחית טובה גם לך!