בננות - בלוגים / / קינת שאול
שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

קינת שאול

קִינַת שָׁאוּל/ שחר-מריו מרדכי

(נדפס בגליון כ"ז של "משיב הרוח")


אֲנִי שָׁאוּל

לִמְלוּכָה קְצָרָה

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵר עָלֶיךָ, יְהוֹנָתָן,

עַל הַיָּקָר לִי, שֶׁלֹּא תִּקָּרַע לִי

נִשְׁמָתִי

שֶׁלִּי

 

וְרֹאשִׁי, רֹאשִׁי, מָה עוֹרֵף אֶת רֹאשִׁי

 

מֵרֹב שֶׁאִבַּדְתִּי

עֶשְׁתּוֹנוֹת, לא מָצָאתִי מְנוּחָה;

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵר עָלֶיךָ, יְהוֹנָתָן,

עַל הַיָּקָר לִי, שֶׁלֹּא תִּקָּרַע

רוּחִי

שֶׁלִּי

 

וְרֹאשִׁי, רֹאשִׁי, מָה עוֹרֵף אֶת רֹאשִׁי

 

בְּנִי יְהוֹנָתָן בְּנִי בְנִי

יְהוֹנָתָן,

הַמְּלוּכָה אֵינָהּ

מְתוּקָה, וְהַנְּבִיאִים מָרִים,

וְאַל תֵּלֵךְ שֶׁבִי

אַחַר מַנְגִּינוֹת הֶבֶל, וְאַל

תֵּחָבֵא אֶל הַכֵּלִים, יְהוֹנָתָן בְּנִי,

לָמָּה אֲנִי חָשׁ דְּקִירוֹת

חֶרֶב בְּבִטְנִי

 

וְרֹאשִׁי, רֹאשִׁי

 

מָה עוֹרֵף


 

 

59 תגובות

  1. יוסי וקסמן

    את ראשי אתן לך, יקירי, על מגש מנוחה מרה-מתוקה. אף שהזמן והנביאים הבני-זונות עורפים אותי יותר ויותר ויותר… ואני הולך שבי אחר מנגינות ההבל…
    יוסי

  2. איריס קובליו

    דקרת אותי בלב מריו

    • אל תפלי על חרבך, מלכתי.

      (תודה).

      • מעניין ששאול שלך מזהיר את בנו יהונתן מהמלוכה
        ולא מזהיר את ביתו מיכל,מלהנשא לדוד המלך,
        אותו דוד שנאבק בו ומלך אחריו.
        שאול נפל בקרב על חרבו או ביקש לנעוץ בו חרב?
        בכל מקרה העדיף להתאבד,לא ליפול חי לידי האויב
        קינת דוד משבחת את שאול כגיבור
        קינת שאול לא מזכירה את דוד באופן ישיר
        אלא כרמז ליהונתן"אל תלך שבי אחר מנגינות הבל"

        • למיכל ר. הבהרה:
          שאול, לא רק שהזהיר את מיכל, אלא נאבק למנוע את נישואיה לג'ינג'י והשיאה לאחר. אמנם לא עזר לו, ובסופו של דבר התגרשה ונישאה לו, ולימים לגלגה עליו כשריקד כאחד העם לפני ארון הברית ושילמה על לגלוגה.

          • למגיב האלמוני(?)
            מסופר בספר שמואל א' פרק י"ט פסוק כ"ז
            "ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה"
            מאוחר יותר
            בספר שמואל א' פרקכ"ו פסוק מ"ד
            "ושאול נתן את מיכל בתו,אשת-דוד,
            לפלטיאל בן ליש אשר מגלים"
            וכעונש על שצחקה לדוד האדמוני המפזז
            (בספר שמואל ב' פרק ז') נענשה בעקרות.
            בקינת שאול אפשר להבחין גם בקנאת שאול
            שלא רצה שבנו ובתו ילכו שבי אחרי דוד הכריזמטי
            שאול קינא בהצלחתו של דוד יריבו
            שהיה בן- טיפוחיו.ונהג כלפיו בכפיות טובה.
            העם העריץ את דוד וקרא:
            "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"
            והרי כבר נאמר "בונייך ומחריבייך ממך יצאו"
            בקיצור,גם חברים נאמנים ומיטיבים,כשנוח להם,
            מתגלים ככפויי טובה ,מפנים עורף ובוגדים.

  3. רות בלומרט

    כתבתי לך ובהנף עכבר הכל נעלם. השיר נוגע ללב והמעשה המופתי שבו הוא: הלכת לחפש אתונות, מדוע התפתית לבני הנביאים? ביקשת לשמור על משפחתך רואה ועיניך כלות איך הם נוטים אחר הנער המנגן. מה היה בנגינה? מריו, משורר, אמור נא.

    • רות, יקרה, הצבעת על לב הדרמה ביחסים בין שאול לדוד, כלומר: היקר לשאול מכל, ילדיו. אלה הפכו לזירת מאבק בין שני הטוענים לכתר.

      אני, בשירי, התייחסתי ליהונתן. אבל כפי שאת מרמזת בתגובתך, יש גם את מיכל. גם יהונתן וגם מיכל אהבו את דוד. לגבי מיכל, ברור שזו היתה אהבת אשה לגבר. לגבי יהונתן – אחוות גברים, אמרו הפרשנים המסורתיים. לא מן הנמנע, אמרו אחרים, שגם שם היתה אהבה רומנטית. אהבה חד-צדדית או דו-צדדית? במקרה של דוד ומיכל – אהבה חד צדדית. מיכל אהבה את דוד. זה ברור. אבל דוד לא השיב לה אהבה מעולם. היה שם אינטרס פוליטי קר. במקרה של דוד ויהונתן – קשה לקבֵּע מסמרות. אין ספק שיהונתן אהב את דוד (אהבת נפש), ויתכן שדוד אהבו גם. אבל גם שם, אין ספק, העיבה עננה של אינטרס פוליטי קר מצד דוד.

      קינת דוד ליהונתן (יפה ככל שתהיה)היא מלאכת מחשבת שנכתבה לצרכים פוליטיים. ולכן יש בה משום הונאה. הונאת העם שהתקבץ בעת המספד, הונאת הקוראים ש"שמעו" אותה דורות אח"כ. והרי קינת דוד לבנו שלו, אבשלום, היתה ההפך הגמור: זעקת כאב חודרת בטן ומהפכת קרביים (לכן הפקעתי אותה מידי דוד, ושמתי אותה בפי שאול, למען יזכה יהונתן בקינת אמת, כפי שהיה ראוי לה, ולא בקינה מגוייסת לצרכים פוליטיים). ותגובתה של תלמה (למטה) נוגעת בזה.

      שאול אהב את מנגינת הנֶבֶל (מעניין למה נקדתי, חחח…), אך יתכן שיהונתן ומיכל הלכו שבי אחר מנגינות הבל. מה היה בנגינה, את שואלת, רות. יש משורר בכיר שפרש: "שאול שומע מוסיקה", משום שהיה בה "רפאות". המשורר הבכיר טעה, אם את שואלת אותי (ואת שואלת אותי). בנגינה היה חולי. (אנטרס פוליטי קר, כבר אמרתי). מיכל, אני חושב, הבינה את זה עוד בחייה. מאוחר בחייה. אבל הבינה! (פרשת פלטי בן ליש מאלפת בהקשר זה). יהונתן – כנראה לא הבין. ושאול? ידע גם ידע. מבעוד מועד ידע. אבל מה זה עזר לו?

      ותודה לך, רות. תגובותייך ושירייך הם מוסיקה לאזניי. נגינה טובה.

      • שחר, תודה על הסברך המעניין,
        אכן דוד נהג באנוכיות ואינטרס עם משפחת שאול.
        וכידוע גם היום, מי שזוכה בהנהגה אינו נקי
        מאינטרסים ובגידות,כוחנות ותחמנות.

        • תודה, מיכל.
          טוב, למען הדיוק יש לומר שגם שאול לא היה חף מאנטרסים ומתרגילים מסריחים. (ולעניין זה אפשר לייחס את הדרך בה עשה שימוש בבתו מיכל. אגב, גם את וגם האנונימי – למעלה – צודקים. אלא שכל אחד מכם הפנה זרקור לפרק זמן שונה בחייה של מיכל. ואינני בטוח גם עד כמה תמים היה שאול כש"נחבא אל הכלים", ו"שכח" את האתונות).

          מובן ששאול לא התעלה לדרגת דוד בשדה המניפולציה (טפלול). בתחום הזה, היה דווקא דוד "משכמו ומעלה". או שמא: משכמו ומטה (הו, אוריה, אוריה).

          ובכלל, שאול היה צריך להתמודד גם עם הנביא המר, שארב לו כדי להכשילו ולקרוע מעליו את מה שנקרע ממנו.

  4. כבר כתבתי לך פעם.

    • אני זוכר. וזה היה נעים לשמוע. תודה. אבל זה היה לפני שנה, גיורא. ורק באזניי.
      אתה תמיד יכול לכתוב עוד פעם.
      🙂

      • לשחר מריו
        כשכתבתי "כתבתי לך פעם" לא התכוונתי להתחמק מלכתוב על השיר. ניסיתי להעביר (אך ללא הצלחה) את התגלגלות התגובה שלי לשיר הזה שהגיע במכתב הראשון ששלחת לי. אז הייתי נרגש מאד מהשיר וכתבתי לך שיום אחד תדע גם למה. הבעתי אמון בשיר ואני שמח שצדקתי.
        ב "כתבתי לך פעם" גם רציתי לרמז איך הבנת כשהגיעה העת ,מדוע השיר ריגש אותי במיוחד.

        אבל ,בלי קשר אלי. השיר הוא מצוין.
        שלך
        גיורא

        • גיורא, אני חש שאני חב לך התנצלות. העליתי את "קינת שאול" לראשונה בבלוגי לפני כשבועיים, בערב יום הזכרון לחללי צה"ל. בחלוף כמחצית השעה נמלכתי בדעתי, והורדתי את הפוסט. עשיתי זאת משתי סיבות:
          האחת – משום שלא רציתי להפקיע את השיר מהקשרו הישראלי-מקראי ולכפות עליו הקשר ישראלי-עכשווי. לפתע לא נראה לי נכון למתוח קו ישיר בין חללי מערכות ישראל במאה ה – 11 לפנה"ס (יסלחו לי מראש הנעלבים מן השימוש בספירת הנוצרים) לחללי מערכות ישראל במאות העשרים והעשרים ואחת לספירה.
          הסיבה השנייה – בשל התכתובת ביננו באשר לפרסום השיר על בנך, מרום. העליתי את "קינת שאול" לפני שהעלית את "רכב ישרל ופרשו", ולפתע חשתי שאין לי זכות לעשות זאת, שאני רוצה לפנות מקום לכאב מוחשי של אב על בנו ולא לדבר על כאב מופשט של מלך-אב, שהוא סמל, על בנו שלו.

          והנה, כשהגבת לי בחלוף שבועיים, נשתכחה ממני כל מסכת השיקולים הזו, וזכרתי רק את התגובה ההיא מלפני שנה – נטולת המטען הקשה – כשבקשת שאשלח לך שירים, שטרם העליתי לבלוג.

          אני חש כעת נבוך, "הנה הסכלתי ואשגה"; ומתנצל.

          • לשחר מריו

            אין צורך להתנצל, ובכלל, אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להודיע לך ולאחרים שלא צריך ללכת סביבי על בהונות. ממש לא, לא בעניינים פואטים ולא בעניינים פוליטיים.

            אני חושב שאתה ממעיט מהערך של שירך.
            עובדה, אני התרגשתי ממנו כאב שכול שחי היום למרות ההקשר המקראי.
            השיר עובד דווקא בגלל שניתן למשוך חוט מהמאה ה11 לפני הספירה למאה ה21 לספירה. לא בגלל עניין המלחמה אלא בגלל תחושות של אב החרד לגבי גורל ילדיו.

  5. הרגשתי את הדקירות בבטן.
    ואכן המלוכה מרה, מי רוצה בכלל…

    • תודה, לוסי.

      נדמה לי שהוא רצה. אפילו שיש הטוענים שרק "חִפֵּשׂ" אתונות. אבל הוא בהחלט לא ידע ולא הבין לאיזו צרה הוא נכנס. ועדיין, אני אוהב אותו מאד.

  6. תמי קאלי

    שחרמריו, שירך מקסים.
    הרגשתי שהוא מתכתב באיזשהו אופן עם שירה של יונה וולך:
    "אני מוכרחה פעם נוספת / להיזכר בבני אבשלום / ששערותיו נתפסו ברחמי".

    ואתה, אנא ממך, אל תערוף ראשים…:)

    • מיכל ברגמן

      איזו דמות עצובה וטראגית – שאול.
      השיר מדבר אותו בכל הכאב שלו.
      בעיני הוא רצה למות – מאס בחייו לא רק בגלל הקרב אלא בגלל תחושת הנרדפות, האין מוצא. עדיף היה לו עם האתונות.

      • מיכל, תודה על תגובתך. לא קל, אני חושב, להעניק מימד עומק או זווית ראייה נוספת לדמות תנ"כית. כי הפרוזה והשירה התנ"כית גדולות מכל פרשן מאוחר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשאול, שמושך אליו אמנים ויוצרים מזה דורות (דווקא משום שהוא דמות עצובה וטראגית). לכן תגובתך מרגיעה אותי.

        • שחר,אל תמתין למשיח!!
          העם ממתין לכתיבת השיר שלך על דוד בן ישי
          מלך ישראל יפה עיניים
          רועה בשושנים ורואה שושנות בעין יפה..וכו'
          למרות הזדהותך עם שאול שהיה תחילה משכמו ומעלה
          ואי הערכתך את דוד האדמוני המפלרטט ללא לאות.
          מי שנמשך למנהיגות ונמשח למלכות, אינו יכול להיות מושלם כי בכל עשייה יש יצרים וטעויות
          בלהיות כריזמטי הסוחף אנשים, נדרשת לא מעט כוחניות,אנוכיות,חולשות ותאוות.
          עיין ערך דיין,שרון ונתניהו.

          • מיכל, "העם ממתין"?
            🙂
            משעשעת אותי הרצינות התהומית שלך.
            ואתקן אותך עוד:
            * אני מעריך את דוד. מאד. אבל אוהב את שאול מאד מאד.
            * והשיר על דוד כבר נכתב. הוא עתיד להתפרסם בגליון הקרוב של "דקה". סמוך למועד פרסומו, אביאו לכאן.

            – ההנהלה.

          • שחר, אתה באמת משועשע מהרצינות שלי?
            אני השתעשעתי והולכתי שולל באירוניה דקה.
            כמו ב"העם ממתין"
            אתה עוד לא הבחנת בכך,עד כה? הרי יש לך הומור.
            עיין בתגובותי לשירך המהפנט "ורטיגו".
            הרצינות היחידה בתגובה האחרונה היא ההקבלה
            בין יריבות שאול-דוד ליריבויות
            שהחלו בקירבה והסתיימו באיבה, בין
            גנרלים ומצביאים שהפכו למנהיגים אזרחיים.
            סקרנית באמת לקרוא את השיר על דוד
            ולראות את ההבדל בין אהבה לשאול והערכה לדוד.

    • תודה, תמי.
      אמילי דיקנסון אמרה שהיא מזהה שיר רק אם בעת קריאתה אותו היא חשה שנערף ראשה. אז אני מקווה לערוף כמה ראשים.

      (ויונה וולך ערפה בעיקר את ראשה של…דליה הרץ).

  7. חן קלינמן

    שחר, למרות שהשיר קשה, לא יכולתי שלא לצחוק למקרא השורה הבאה:
    מֵרֹב שֶׁאִבַּדְתִּי
    עֶשְׁתּוֹנוֹת, לא מָצָאתִי מְנוּחָה;

    איך החלפת עשתונות באתונות ומנוחה במלוכה – מבריק.

    והשיר עצמו – יש בו שידוד מערכות יחסים של שאול ובנו. אני בטוח כשכהורדת את השיר הזה לעולם – הבאת מנוחה ותיקון כלים לנשמת שאול ונחת גדולה ליהונתן. אוהב את השיר.

    • חן, תודה! יש לי שריטה עמוקה לגבי קינת דוד ליהונתן. שנים התהלכתי בתחושה קשה. אהבתי את קינת דוד ליהונתן מחד גיסא, וחשתי נבגד, מָשָׁל הייתי שאול עצמו, מאידך גיסא. דוד, כך חשבתי, הפריך את מה שיאמר לימים הנשיא לינקולן: "אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן או את כל האנשים חלק מהזמן, אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן" (תרגום חופשי). חששתי שדוד רימה את כל הדורות כל הזמן.

      אתה הבנת אותי, חן. מרוב אהבתי לשאול רציתי להביא לו תיקון, או בלשונך היפה: "מנוחה ותיקון כלים לנשמת שאול ונחת גדולה ליהונתן".

      שושלת בן קיש שולתתתת!1
      🙂

      (הבהרה: אני יודע שהמשיח הוא בן דוד. אז הנה, אני מבהיר: יש לי שיר גם על דוד. הוא יפורסם בקרוב בכפוף לפרסומו באחד מכתבי העת אוטוטו. יאללה, שיבוא משיח בן דוד).

  8. שיר חזק שחר וערמומי
    שאול בשירך מעורר את כל האמפטיה האפשרית
    שיר נפלא מריו והמילה הבל כל כך במקום 🙂

    • תודה לך, ריקית ערמומיקית.
      איך אני לא מופתע שאת שמת לב כמה ה"הבל" מאד משמעותי כאן ובכלל לא "הבל הבלים הכל הבל".
      🙂

      שלך, ערמומריו.

  9. תַּלְמָה פרויד

    שחר מריו, כמה כאב וכמה תחכום בשיר.
    שאול היה שאול למלוכה. מלוכה (קצרה)=רוח רעה=איבוד עשתונות. ומצאתי את דוד מתחבא מאחורי "בני יהונתן, בני בני יהונתן"… איך יפה קשרת בין שני האובדנים והסיפורים!! ו"למה אני חש דקירות חרב בבטני" – משחק בין המטפורי למוחשי הנורא שיגיע. זהו, אעצור כאן.

    • תלמה היקרה, אני חושש שאני מתמכר לתגובות שלך.
      🙂
      וכן, דוד חותר (בכל המובנים) תחת הטקסט. גם בכותרת השיר, גם ב"בני יהונתן, בני בני יהונתן" (זעקת כאב מקבילה לזעקת הכאב – האמיתית! – של דוד על בנו, אבשלום)וגם בנגינת ההבל/נבל.

      בעצם, זה שיר אהבת אב לבנו, שמובלעת בו ביקורת נוקבת על דוד.

      תודה.

      • תַּלְמָה פרויד

        שחר יקר, רק היזהר נא ממנת יתר. בכל מקרה, אני איתך בסַטְלָה :)))

        אשר לדוד: ברור שעשה כמה מעשים רעים ביותר (וגם נענש קשות. בין היתר את המקדש בנה בנו שלמה, לא הוא, וזה לא היה העונש הכבד מכולם). אבל יש לי מילת סנגוריה עליו: אני אוהבת איך שפיזז ורקד עם ההמונים. אתה יכול לומר שזה היה צעד פופוליסטי (כמו הפוליטיקאים שלנו אוכלי המופלטות וחובשי התרבוש במימונה), אך אתה יכול גם לראות בכך קירבה אמיתית וחוסר 'דיסטנס' עם העם.
        וקטרוג על מיכל: היא לועגת ומדברת כקלפטע ואומרת לו שנהג כ"אחד הריקים" והוא עונה לה יפה מאוד: "…ועם האֲמָהות אשר אמרת, עימם איכבדה" (שמואל ב' פרק ו'). ('עימם' – במקור).
        ויכול להיות, שחר, שמיכל הנסיכה (המפונקת?) ראתה בבית מודל מלוכה אחר?. ואולי דווקא שאול הטראגי והמעורר אמפתיה, היה מלך מרוחק ונישא מעם?? ולכן לא הייתה מסוגלת לראות את בעלה המלך "מפזז ומכרכר" עם העם?? ("ותיבז לו בליבה"). אלו רק שאלות ותהיות, ואידך זיל גמור.

        זהו, ונשתמע!!!

        "פתאומית לעַד"
        (בהשראת תגובתך מפוסט קודם). :)))

        • 🙂
          תלמה, יש לך מילת סנגוריה עליו משום ש"לספרים רק את החטא והשופטת…" (וההמשך ידוע).
          🙂

          דוד הוא "איש יודע מנגן בכינור". אז ברור שהוא ישחק עם כל בית ישראל לפני ה' "בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים". דוד שומע מוסיקה, והופ! הוא מנענע.

          ובאשר למיכל – התהיות שלך מקסימות, ויש להן מקום, ויש לתת עליהן את הדעת. אבל מישהו אמר לי פעם (ולא בדקתי את זה) שמיכל היא האשה היחידה בתנ"ך שנכתב עליה שרחשה אהבה לגבר. לכן אהבתה של מיכל לדוד, שמעולם לא השיב לה אהבה, די בה – מבחינתי – כדי לפטור אותה מאשמת פינוק. והרי מיכל חיה חיים טראגיים, קצת בדומה לאביה. נִשאה לגבר שאהבה, אבל מתוך אנטרס פוליטי של אביה ושל ארוסה. גורשה ממנו והושבה אליו במסגרת "משחק" בין שני גברים, רבי עוצמה – אביה ומושא אהבתה. ובסוף היא נענשה.

          דוד אולי ידע לנגן בכינור, אבל מיכל סערה עליו, והוא לנצח לא נגנהּ.
          פלא שבסוף בזה לו בליבה?

          ותלמה, אני עוד רחוק מ –
          Over Dos
          🙂

  10. אוהבת את הזמן השאול ואת האתונות שהפכו לעשתונות

  11. קינת דוד ובה "צר לי עליך אחי יהונתן"
    ו"אבשלום בני אבשלום"
    מתעצמת דוקא עם קינת שאול שלך, שחר.
    שאול שמבכה על חייו, שחש את החרב ננעצת בקרביו
    דואג לבן האהוב יהונתן,ורוצה שלא ילך בדרכיו.
    שומר על חייו מפני הסכנות ומזהיר אותו
    מתוך נסיונו המר
    מפני הצביעות המעמידה הפנים מתוקות
    של המלוכה הבוגדנית ,
    מפני מנגינות ההבל של הנבל והמנגן בו דוד,
    המוליך שבי את כל בני ובנות משפחת שאול.
    ומפני המרירות שבנבואה "הגם שאול בנביאים?"
    שאול מייעץ לבנו יהונתן,לא לקחת דוגמא ממנו,
    לא להיות נחבא אל הכלים,אלא לצאת מהכלים.
    להיות מוביל ואדון לחייו ולא מובל שחייו קצרים

    • חנה טואג

      יפה מאוד המיתוס התנכי בשירך

    • תודה, מיכל. תגובותייך מאירות עיניים ומעניינות.

      אינני יודע אם "קינת דוד" מתעצמת נוכח "קינת שאול", פרי עטי. קטונתי. קינת דוד נשגבת ומופלאה ומילותיה חדורות כח שמעטיר עליהן הנצח. היא לא נזקקת למילותיי. יחד עם זאת, אני רוצה להאמין שהשיר "קינת שאול" מצליח לשפוך אור על "קינת דוד" מנקודת מבט אחרת, קרי: לחשוף את האנטרס הפוליטי הדוִדיאני הגלום בה ואת הצורך האנושי-אבהי של שאול לדבר אל יהונתן מילים של אהבה, שאינה תלויה בדבר.

      • מסכימה עם כך ש"קינת שאול" היא גם קנאת שאול, כלפי דוד. ואהבת שאול לבנו יהונתן
        אהבה טראגית בשל המוות בקרב,
        שאול בחר במוות הירואי.
        יש בכך הארה על "מגן גיבורים מגן שאול"
        ב"קינת דוד" המקראית.
        טוב, אשתדל לא אדבר ברצינות תהומית,
        כדי חלילה, לא לשעשע אותך.

        • טעות דפוס. התגובה הקודמת (ליעל)היא שלי,
          הכותרת של שם המגיבה היתה שגויה.
          לא הבחנתי ,לפני ששלחתי,
          שהמען נותר מבלוג אחר.

          • מיכל, תודה. יפה מה שכתבת על קינה וקנאה. אני חושב שקנאה וקנאות וקניין וקינה – קשורות קשר (צלילי, ולא בכדי) בל יינתק, והן כנחלים ההולכים אל אותו הים. וכל המילים הללו באות מקין. הרי יש קשר בין קין, קנאתו וקנאותו שתורגמו לקינה. קנאה במנחת הבל, ששעה לה ה', הפכה לקנאות דתית (בטרם היו דתות) ולקינה על דמי האח שוזעקים מן האדמה.

            ואין ספק שגם בין שאול לדוד שררה קנאה, אם כי קנאה כזו (וקנאות) בערה גם בעצמות שמואל, וחִצֵיה הופנו נגד שאול, וזה מה שהוביל לקריעת המלוכה מעליו ונתינתה "לרעך הטוב ממך".
            זה נגמר בקינה.

            ומיכל, צחקתי איתך. באמת שעשעת אותי. כתבתי זאת בחיבה. אם הובנתי שלא כהלכה, אני מתנצל (בזמן האחרון אני מתנצל יותר מדי).

          • שחר,הרי אי אפשר לכעוס עליך..
            תודה על התגובה בליל ל"ג בעומר בחצות
            וההבהרה הלשונית המלומדת המעניינת
            של קין שהתגלגל לקניין קנאה וקינה.
            כמה נפלאה ומורכבת העברית ,מעשה מרכבה ממש.

          • צחקת אתי? "למה צחקה מיכל לדוד?"

            אם השעשוע מתחבר לחיבה ולא לאיבה
            אז הובנת כהלכה ואין מריבה
            כי ההתנצלות התקבלה(באמת שאינך צריך להתנצל)
            ואפשר לדפדף הלאה.
            פתאום חשבתי על השורש הלשוני המשותף
            של ניצול לרעה והתנצלות שהם מנוגדים במהותם.
            רק אל תגיד שזאת רצינות תהומית,
            אבל הקשר בין מי שמנצל למי שמתנצל הוא אפשרי
            עיין ערך ד"ר יובל שטייניץ שר האוצר הפילוסופר
            שלא בשל לכלכלה הגונה,רצה לנצל ויצא מתנצל.

  12. חני ליבנה

    המלוכה קצרה והאהבה מרה, ושאול הרי בכלל לא רצה במלוכה סופו שאיבד הכל,גם אהבה שחר מריו הנשמה שלך עתיקה במובן הטוב של המילה, מבינה את הקדמון והאנושי מבפנים

  13. העלית שיר זה לא מכבר, מריו, אולי לקראת יום הזיכרון, קראתי ומיד שייכתי אותו כקינה למישהו יקר לך במיוחד, חבר.
    עכשיו אני רואה אותו דווקא כצוואה לחיים, ממי שעל סף מותו החכים לפתע, אל מי שכבר לא יעשה שימוש בתובנות.

    • לבנה, תודה.

      כן. העליתי אותו בערב יום הזכרון, ושיניתי את דעתי זמן קצר לאחר מכן כי לא רציתי שהקינה תִּקָּרֵא בהקשר של עיתוי העלאתה לבלוג. תגובתך מוכיחה כמה משמעות יש לעיתוי (לא שלא היינו מודעים לתובנה הזו לפני כן, ובכל זאת…כמה כח יש לתזמון).

  14. אמיר אור

    אסוציאטיבית נזכרתי ב"בעין דור" של טשרנחובסקי, אבל "עצבת נוראה" לוחצת את סגור ליבו של שאול רק לנוכח זכרון נערותו כרועה. שאול האב אצלך מרגש.

    • חנה טואג

      אני נזכרתי ב"עוד שיר על אבשלום" של נתן יונתן אותו טון

      • חנה, ב"מת אב ומת אלול" "ויונתן ויערת הדבש"
        נתן יונתן מזכיר את המלכודת שנכנס אליה יונתן
        ואולי התכוון גם לעצמו.

    • אמיר, אמיר. תודה! אני צריך להירגע.
      🙂
      אמיר אביאל כותב לי ששאול בן קיש בן אביאל (אצלי) מרגש אותו יותר משאול של שאול טשרניחובסקי.

      כאילו פך שמן על ראשי. "כי אורו עיניי כי טעמתי מעט דבש הזה".

      • חנה, אינני מכיר את שירת נתן יונתן. ממעט שירתו שקראתי, למדתי ששירתו אינה בשורש נשמתי. את השיר "עוד שיר על אבשלום" לא הכרתי. מאחר ומצאת את הדיו בשירי, בקשתיו. ומצאתיו. ולא נותר לי אלא לחלוק עלייך (באנחת רווחה). לא מצאתי את נימת השיר שלי בשיר של נתן יונתן. נהפוך הוא. לעניות דעתי, נתן יונתן הפך את זעקת הכאב של דוד על בנו אבשלום למשהו מעט מפוזר ו…לא נעים להגיד – היתולי. ובלשונו של נתן יונתן עצמו: "לעשות צחוק מהמוות". אמנם הוא עושה שימוש במילותיו של דוד "בני אבשלום בני, בני אבשלום", אבל הוא מוסיף על זה את: "לֹא יָכֹלְתָּ לְחַכּוֹת, יֶלֶד מְפֻנָּק – עַד שֶׁנַּזְקִין?"
        נימת שירי רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב.

        הנה השיר של נתן יונתן:

        עָרוּם כָּאִשָּׁה, יָפֶה כַּנָּחָשׁ, בַּיְשָׁן כֶּאֱלִיל
        תָּמִיד עִם חֶבֶר מֵרֵעָיו, בַּסּוּסִים, בַּזָּהָב,
        וְעַכְשָׁו, אִמְרוּ, אֵיפֹה עָרְמַת נָשָׁיו
        יְפִי נְחָשָׁיו, אֱלִילוֹ הַבַּיְשָׁן,
        חֲלוֹמוֹת מַלְכוּתוֹ אַיָּם?
        עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם
        וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת
        אֲפִלּוּ רַכָּבוֹ פּוֹנֶה הַצִּדָּה לִבְכּוֹת;
        כָּכָה לִשְׁבֹּר גַּב שֶׁל אָב,
        לַעֲשׂוֹת צְחוֹק מֵהַמָּוֶת, מֵהַכֹּל!
        אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם,
        לֹא יָכֹלְתָּ לְחַכּוֹת,
        יֶלֶד מְפֻנָּק – עַד שֶׁנַּזְקִין,
        שֶׁהַכֶּתֶר יוֹרִידֵנוּ בְּיָגוֹן.
        וְתַלְתַּלֶּיךָ מַה, תַּלְתַּלֶּיךָ –
        לֹא יָדַעְתָּ אֵיזוֹ סַכָּנָה טְמוּנָה בְּכָאֵלֶה תַּלְתַּלִּים?
        וְלָמָּה דֶּרֶךְ הַיַּעַר דַּוְקָא
        שָׁכַחְתְּ מַה קָּרָה לְיוֹנָתָן?
        אֵינְךָ מַכִּיר אֶת הָאֵלוֹת?
        אָבִיךְ אָהַב בְּךָ כָּל מַה שֶּׁהוּא לֹא,
        תִּרְאוּ אֵיךְ הַגֶּבֶר רוֹעֵד כֻּלּוֹ, לָמָּה
        אַתָּה חוֹשֵׁב לֹא נָתַתִּי לְךָ מְלוּכָה –
        מֵרֹב דְּאָגָה לָעָם? בִּגְלַל גִּילְךָ?
        לוּ יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר עַל כָּךְ בְּשֶׁקֶט
        הָיִיתָ מֵבִין שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ דָּוִד
        תּוּגַת אִמְּךָ, רַק מֶלֶךְ בָּא בַּיָּמִים
        שֶׁאֶל מוֹתוֹ הוֹלֵךְ בְּלִי שִׂמְחָה
        וְעוֹד כַּמַּס בְּלִבּוֹ מִזִּמָּה אַחֲרוֹנָה
        לְהַצִּיל לְפָחוֹת, יֶלֶד אֶחָד שֶׁלּוֹ
        מֵהַכֶּתֶר, מֵהַמִּלְחָמוֹת.
        רָצִיתִי, טִפְּשׁוֹן שֶׁלִּי, רַק אוֹתְךָ, אַבְשָׁלוֹם

        חקרתי וגיליתי (בהנחה שמקורותיי מהימנים) שנתן יונתן, זכרו לברכה, כתב את שירו ב – 1970, שלוש שנים לפני האסון שפקד אותו, כששכל את בנו. והלב יוצא אליו ואל כאבו, שייסר אותו שנים רבות.

        אבל, כאמור, אינני מוצא בשירו של נתן יונתן נימה של קינה. כאמור, יש בו נימים של עצב מחוייך מאד, כמעט הייתי אומר – מצחיק. אין בשירו של יונתן ביקורת על דוד (בשירי יש), אין הזדהות עם שאול (שבכלל נפקד משירו של יונתן, בעוד ששאול אצלי הוא הדובר-הגיבור-אנטי גיבור), גם לא אהבה ליונתן (בעוד שבשירי האהבה ליהונתן היא ציר השיר. אצל נתן יונתן, האהבה לאבשלום היא הציר, עליו סובב השיר; אהבה בתוספת חצים עוקצניים כלפי אבשלום המפונק. ויהונתן? הוא מוזכר במסגרת ניצול רטורי ציני מצד דוד).

        סליחה שאני מסנגר ככה על השיר שלי (חחח…), אבל הייתי חייב.
        🙂
        ועם אוהבי ומוקירי שירת נתן יונתן הסליחה. (על אף שהשתעשעתי בכתיבה. אבל גם הוא, לא?)
        🙂

  15. מירי פליישר

    אהבה של זה שנערף כל הזמן לבנו יקירו שאיננו מצליח לשומרו. אהבת האב העמוקה אסור לה שתישכח . חשוב לציינה ולהדגישה לנוכח מיתוס האם הנפוץ

  16. הי שחר, שוב קצת מאחרת בתגובה ואין לי תירוץ לא איבדתי אתונות ולא הושאלתי למלוכה (רק קראתי ונצנצתי דמעה אז מגיבה עכשיו רגשנית פחות:). מה המרגש תשאל מכל השיר שמחבר למקורות ומשחק נפלא כרגיל עם מילים בדו משמעויות? ומבחינתי זאת האהבה העזה עד מוות מעריפה,כמו גם השימוש דווקא במילות האהבה הכל כך פשוטות שכל כך חודרות: שומר עליך, יקר שלי, רוחי ונשמתי הן המילים המקוננות שקורעות בפשטותן ואמיתיותן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי