שחר-מריו מרדכי משורר
הדכאון הקליני של מרייקה/ שחר-מריו מרדכי
נדפס ב"עיתון 77" גליון 336
הַחוֹרֶף צָר עַל חָיֵי הַנֶּפֶשׁ.
צְבַא עֲנָנִים
כְּאוֹרֶךְ שְׁתֵי אָמוֹת
מֵעַל ראשִׁי.
וּבְכָל זאת,
הַמִּדְבָּר
הָאוֹפֶק הוּא קִיר, אֲבָל
אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אֶת גֵּאוּת
הַדָּם.
מִלּוֹת אַהֲבָה שֶׁנִלְחשׁוּ פַּעַם בְּהִירוֹת
לא מִתְפַּעֲנְחוֹת לִי.
אִי אֶפְשָׁר לְהַכְחִיש יָמִים בָּהֶם סוֹכַכְתִּי עַל
עֵינַי מֵעוצְמַת אוֹר שֶׁמֶשׁ. וּבְכָל זאת,
הַשֶּׁלֶג
לְשׁוֹנִי קוֹפֵאת
רוּח פּוֹרַעַת בְּקַרְקַעִית הַנֶּפֶשׁ
דְּלַתוֹת נִפְתָּחוֹת וְנִטְרָקוֹת
נִפְתָּחוֹת
וְנִטְרָקוֹת
אֲבָל בְּכָל זאת
טְפָרַי לוֹפְתִים אֶת יְסוֹדוֹת הַבָּיִת
הַגָּג מַעֲמִיק שָׁרָשִׁים
הדכאון הזה מכסה את הארץ כולה
שיר מצוין, מריו
קודם אופוריה, שולמית.
אח"כ דכאון.
ותודה.
שחר יקר
מאד אהבתי את השיר שלך. למרות הגאות והשפל אתה לופת את יסודות קיומך, אולי לפעמים מאבד אמונה, אבל בגלל שיסוד זה תמיד קיים, תמיד יש תקווה
גרא, טוב להיווכח שאתה מתאושש ושב לפעילות שגרתית. דאגנו והתגעגענו. ברוך שובך לבלוגייה.
השיר אינו עלי, גרא. עיין בכותרת השיר.
אבל תודה על תגובתך היפה.
יופי של שיר, מריו
עודד המעודד, תודה.
🙂
וואו..
איזה שיר
מזמן לא קראתי ציורים כאלה מפחידים המשתרגים זה בזה.
אם זה כך באמת ,אז עוד לא הגעתי לשם,
יש למה לשאוף.
שלא יכנסו לבור.
תודה, גיורא.
אז כן. השתדל להמנע מבירא עמיקתא (ככל שידך משגת) ושאף אל אגרא רמה, ככל שהנסיבות מאפשרות.
איזה שיר חזק
תמונה רודפת תמונה ויחד הופכות לשיר מפואר
ריקי, יקירתי.
יכול להיות שלמדתי ממך איך תמונה-תמונה תרדפי…
🙂
מאוד אוהבת את השיר הזה, שחר-מריו. ובכלל התגעגעתי לשיריך.
שמחת אותי, תמר. פעמיים.
הן משום שאהבת את השיר, והן משום שהתגעגעת. האם כיוונת להיעדרותי מהבלוגייה בחודשיים האחרונים (למעט הבלחות ספורות)? אם כן, הדבר נובע מלחץ חסר-תקדים בעבודה. אבל אני מבטיח לחזור לנִראוּת בלוגיסטית בזמן הקרוב. תעקבי?
(אם כי לפעמים טוב לו ליוצר, שיתגעגעו אליו…)
🙂
אכן "חורף קשה" כמו אצל דליה רביקוביץ. החוץ משפיע מאוד על הפנים, אבל איזה עולם דימויים נפלא יש לך כדי לתאר את התחושה הכל כך אינטימית הזו, שחר-מריו, תחושה שבכל מקרה תתחבר אל הקולקטיב. אגב, הבית האחרון מזכיר לי, מתכתב, כך נראה לי, עם שיריו המאוחרים של איתמר יעוז-קסט – "דלתות צריפים עוד נפתחות בי" (מחזור). אצלו זה כמובן בהקשר של השואה, אבל שוב הכול מתקשר אלינו ואל הבית. בית השיר על האופק והדם והאוקסימורון שמסיים את השיר עם הגג המעמיק שורשים – חזק מאוד. יישר כוח, רני.
רני, איך אני יכול להתייחס לדכאון קליני של גיבורת השיר, כשאתה כותב לי כזאת תגובה? האושר, האושר. קליני גם.
נתת לי כח, איש. אז בטח ש"יישר כח". תודה. ושבת שלום!
שחר, בארץ גשם ושלג וחורף זה ההפך מדכאון. כשאומרים שלג בחרמון– הלב מנתר, כשמטפטף על הכנרת… יש הרגשה שכמה שיהיה רע "הוא" לא עזב אותנו! וכשיש פתאם קשת– זה השיא.
אבל השיר כנראה נכתב בחו"ל
סבינה, אני חסיד גדול של החורף. נולדתי בעיצומו של החורף, ואני מטורף על מראות שלג, ים סוער ורוח שפורעת בעצים. כשיורד גשם, אני מטייל להנאתי בשדרות רוטשילד ללא מטריה. אין מאושר ממני.
קיץ עושה לי רע.
אבל מה? השיר מדבר על קפאון בחיי הנפש של מרייקה (שהיא, אגב, לא ישראלית. היא הולנדית, ואגב, היא לא אוהבת חורף בכלל ואת החורף ההולנדי בפרט), ולכן אין ביננו מחלוקות, סבינה. כלומר: אין ביננו חילוקי דעות בענייני מטאורולוגיה.
כמה עושה טוב לנשמה לקרוא את השיר שלך למרות שיש בו מצור על הנפש, וגאות וקיר , הוא עושה טוב כי הוא שיר כמו ששיר צריך להיות, נע וזוחל ומרחף ומעמיק.
חני, עכשיו גם אני נע וזוחל ומעמיק. ומרחף. בעיקר מרחף.
🙂
תודה!
שחר היקר, שיר יפהפה, השפה זכה, וקריאת השיר מחוללת את אותו מרחק פואטי, את אותה פליאה שבכוחה להוציא מן הקדרות.
הזדהיתי עם תחושת הסֶגֶר, ועם אותו זכרון שמש שאינו מועיל, והסגר נמשך – הגג מעמיק שורשים. תודה על השיתוף. חן
"האופק הוא קיר, אבל אפשר לשמוע את גאות הדם "- שורה מכוננת ויפהפיה בשיר, שמבחינתי טמונה בה הוויתו המרכזית של השיר אותה הוויה של מצור על הנשמה , שיר חזק, טורד מנוחה וכל כך אמיתי , שחר מריו
תודה, אורנית. אני מסכים איתך. האמירה שלכדה את עינך (ונשמתך) היא הציר עליו סובב השיר. היא זו שיוצרת זהות בין הבית (הפיסי) לבין הנפש (שהיא בית מסוג אחר). כך הקיר, הדלתות (הנפתחות ונטרקות), הגג והיסודות נעים על ציר מקביל וזהה בעת ובעונה אחת (החורף).
ומי את, אורנית? את חדשה לי. ואשמח לגלות. אם תרצי, תוכלי לשלוח לי אי-מייל פרטי (למעלה מימין יש הפנייה).
ותודה על תגובה נוגעת מאד.
חן חן לך, חן (זה בטח לא מקורי, הא?)
קראתי את תגובתך כמה פעמים. אני מבין למה אתה גם משורר וגם מבקר שירה.
מעכשיו אני הולך לעשות שימוש בשיחות סלון במילים "לחולל מרחק פואטי". זה בטח יעשה רושם טוב.
🙂
שחר, אחד השירים הכי יפים שלך. גם אהבתי להקריאו בקול, בקומה השישית, מול הים, בשעת שקיעה ותקווה.
"דְּלַתוֹת נִפְתָּחוֹת וְנִטְרָקוֹת
נִפְתָּחוֹת
וְנִטְרָקוֹת
אֲבָל בְּכָל זאת "
איזה יופי!
איריס, תודה. יפה שמצאת בשיר את הצוהר לתקווה. ויפה שכתבת "שקיעה ותקווה". והשקיעה – על שתי משמעויותיה.
בהזדמנות תקראי גם לי בקול.
איזה יופי, מריו, מִלּוֹת אַהֲבָה שֶׁנִלְחשׁוּ פַּעַם בְּהִירוֹת לא מִתְפַּעֲנְחוֹת לִי. כמה נכון.
כן. זה נכון לגבי כולנו לפרקים גם ללא כל קשר לכותרת.
ותודה, נעמי, יקירתי.
איזה דכאון קשה, עננה שחורה. כמו שד כופה עצמו. שיר עצוב ויפה.
תודה, לוסי.
בעיני, שם השיר, כשלעצמו קורא תיגר, כשלעצמו שיר, ואז לשון האני הולכת ולובשת פני משל מחוכם, סוער וחנוק כאחד, שהיטב-היטב כאילו ממשיל את מועקות הארץ (אולי הזאת), שדומה מנותקת/מנתקת בין הגוף לנפש ("החורף צר על חיי הנפש", שהם כשלעצמם), ואח"כ תגובות הגוף המייחל/נאבק להתאחד, להשלים… חרף שהזיכרון ואף התקווה-ההיפתחות לא ממש צולחים, עד "טפרי" החזק, הלופת, והסיום המתהפך). והנה שבתום הקריאה שבה העין ונזרקת למרייקה, ודווקא אז כל התעקשות המלים מקבלת פן רך ואנושי כל-כך, שלם-שבור כל-כך בדמות אחת, מרייקה, שמהפכת את הלב. ההתפצלות הערמומית הזאת שרק הקריאה תטליא את הקריעה הקיומית, את הנתק הבסיסי שבהיות כל אדם בעצמו "כותרת" ותוכו מלחמת קיום פנימית לתת לו חיים טובים ושלמים יותר. ממש כמתח/הפער המתמיד שבין הקורא לכתוב שרק טקסט ראוי באמת, לרגע, יאחדם. שיר רב תעצומות. תודה על זה, וכמה חבל שכה מעט אני מבקרת כאן. "ובכל זאת", שבת שלום.
לאה,
תשמעי:
אני עדיין משורר צעיר, בראשית דרכי. אז אין לי צורך לעטות עלי פוזה. ולכן אני יכול להגיד לך:
ואוו.
כלומר:
wow
עשית לי את השבת. ונראה לי שזה יחזיק גם לשבת הבאה.
תגידי, אפשר לקבל את זה בכתב, ממוסגר וחתום?
:))
ואחרי שאגרד את עצמי עם שפכטל מהרצפה, אני מבטיח לחזור עם תשובה רצינית, כלומר: לגוף תגובתך ה – wow.
ותודה!
אצפה לכך. תודה לך.
לאה, אני עדיין נפעם מהתגובה שלך הן משום מִסְרה והן בשל מוֹסְרה. את אמנם מבקרת כאן מעט, כדברייך, אבל אני בר-מזל, שזכיתי לביקור הזה שהשאיר סימנים ועקבות כאלה.
ואכן (כפי שנרמז בדברייך) בחרתי להעלות את השיר הזה בעיתוי הנוכחי בשל תחושת המועקה נוכח הלוחמה בעזה (שעוד היתה בשלב הכתישה האווירית). אמנם הנמענת בשיר היא אשה ולא ארץ, אבל חשתי הלימה בעיתוי הזה. ועדיין, את (וגם רן יגיל, בתגובתו למעלה) תרגמתם את תחושותיי למילים מדוייקות, כי אכן – השיר יכול להתפרש גם במישור, שהספרות מכנה אותו – לאומי. והיום, כשכוחות שריון והנדסה שועטים אל תוך ובתוך הרצועה הצרה, אכן – דלתות נפתחות ונטרקות, הטפרים לופתים את יסודות הבית, הגג מעמיק שרשים. וזה נכון גם ל"מרייקה" העזתית ("האופק הוא קיר, אבל/ אפשר לשמוע את גאות/ הדם")וגם ל"מרייקה" הבאר-שבעית ("צבא עננים/ כאורך שתי אמות/ מעל ראשי/ ובכל זאת/ המדבר").
דייקת היטב, לאה, במתח שבין הגוף לנפש. ואני שמח שזה עובר ועובד בשיר. בקשתי גם לייצר/ליצור מתח שבין הבית הפיסי (הגג והיסודות) לבין הבית המטאפיסי (הנפש – שיש לה קירות ודלתות וגג וגאות), ואני מקווה שגם זה רוחש ונוהם בשיר.
הקריאה הפרשנית שלך בדבר "הכותרת" ("בהיות כל אדם בעצמו כותרת") מעשירה מאד. תודה לך. במובן מסוים זה מתכתב עם השיר המפורסם של זלדה. הרי לכל איש יש שם, שנתן לו מותו, אבל לכל איש יש שם שנתנו לו חייו על מלחמת הקיום הפנימית, שניהל במהלכם. כמה נכון.
ולא רק הכותרת. או התוכן. שמחת אותי מאד בקריאה הפרשנית שלך את המבנה, ואת מה שחותר בתוך הטקסט ותחתיו.("הסיום המתהפך", שהיה חשוב לי שיובן כך, "ההתפצלות הערמומית", "המתח/פער המתמיד").
אני חייב לספר לך (מה שמסביר חלק מעוצמת ההפתעה שלי למקרא תגובתך) שהפן הרך והאנושי שזיהית, כש"נזרקת" שוב לכותרת ולאישה, שיש לה שם, קרם בחלקו עור וגידים בעת השהייה שלי במחיצתה של מרייקה לאור הציטוט מלאה גולדברג: "קשה מיום ליום/ חובת התבונה השותקת/ והרחמים אינם חלים על הנדונים לאלם". ציטוט, שאת מכירה היטב, שכן עשית בו שימוש ברומן שלך "אשתורת" (שאגב, המליץ עליו כאן רן יגיל). וראי איך המעגלים נסגרים: מלאה גולדברג ללאה איני ומתגובתו של יגיל על הקשר בין האינדיבידואל לארץ אל תגובתך שלך, לאה. והמעגל הזה נסגר כאן ב"סלון" שלי בשיר הזה. אני נפעם. אכן, גאות הדם.
אני מודה לך מאד, לאה. ובהצלחה עם "ורד הלבנון", שייצא בקרוב.
שחר-מריו.
שמחה מאוד שהשיר השיב לי/לך ככה. אם כי, וזו עורמת הכתיבה הטובה – בסופו של יום, יעמוד לעצמו. בודד, ואחד ומקדם פני אחר… אבל מובנת לי תחושת החדווה שמה שכיוונת בדם לבך בחדר, לפתע התפוצץ במלואו אצל האחר… זה בהחלט ל א מובן מאליו. אתה יודע שבקשישותי זכיתי כבר להרבה ביקורות, ומכל מיני טעמים ולבבות. לפעמים קיבלתי ביקורת "טובה" אך מחמיצה כל-כך ממה ששתלתי, ולפעמים הייתה זו ביקורת "רעה", אבל נוגעת באיזה שורש נסתר. לא לעיתים קרובות זה נעטף מין ביחד שנובע לגמרי מיופיו של השיר. והנה, נהניתי גם מעמקותה של התגובה. תודה.
שיר יפה
מוטיב הניגודיות חוזר שוב ושוב
יש דברים שתמיד עובדים טוב
ויש שגגות מעמיקים שורשים
ובייחוד כהשלג מכסה אותם
ושותל את האנשים בבתים
מזל שזה רק שלג
ולא טילים
ובלי שום קשר רציתי שתדע שאני מאוד
אוהבת את השם האמצעי שלך
ורציתי לשאול אותו לזמן מה אם אפשר
בא לי קצת להיות
מריו-נטע
מסכים?
איזה קטע, מריו-נטע!
בטח שמסכים. ונוכל גם להקים
את משפחת שחר-מריו-נטע אלקיים.
בפוסט שלך הבטחת לי שקיעה בים
של עזה, הנשקפת מנתיבות.
ננצור את האש ונדליק להבות
של שמש בין עזה לרפיח
ובין נתיב העשרה לשׂדרות.
מריו-נטע, לא יִתמר עוד פיח.
וכתתו טיליהם למזמרות.
ותודה על תגובתך, מריו-נטע!
משובח, יקירי, משובח.
תודה, יקירתי, תודה.
כמה יפה, אהבתי במיוחד את הבית על מילות האהבה שנלחשו פעם בהירות.
תודה, לי.
מסתבר שהבית הזה נגע בעוד כמה אנשים, מה שמעיד על נקודת ממשק אחת בין המדוכאים קלות ולפרקים (כולנו) לבין אלה שאצלם זה מעבר לכך.
אהבתי את דלתות הנפש הנפתחות ונטרקות.
למרות שדיכאון הוא אובדן משמעות גמור, השיר מצא משמעות אפילו בו.
תודה, אמיר.
ואם במשמעות עסקינן, תגובתך משמעותית בעבורי.
הי שחר שירך נפלא למרות שדיכאון אינו עניין נפלא כלל וכלל. אני חושבת שיש בשירך עומק וכוח ביטוי שלא ניתן להשיג בנושאים כגון אילו אלא אם כן מנסים אנו להכנס לתוכם ולו לרגעים מספר. להרגיש את החוסר אונים שאתה מבטא לדוגמא בשורות:
"הָאוֹפֶק הוּא קִיר, אֲבָל
אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אֶת גֵּאוּת
הַדָּם.
כדי שאובן נכון אני חושבת שלא הדיכאון/סבל כזה או אחר/שמחה וכו… הם שגורמים לנו ליצור אלא העדרם אבל כדי שנוכל לחוש בהעדרם הם חייבים להיות נוכחים מעת לעת.
תודה
רחל, תודה על תגובה מעמיקה.
אני מסכים איתך לחלוטין. יוצר שאינו חי ונושם וחולם והוזה ומפעיל במוחו וברוחו את מושא כתיבתו (בין אם הוא עצמו ובין אם אובייקט אחר) באומץ, נדון לכשלון.
דברנו על זה, רחל, בשיר "מרת וולף". אפילו ציפיתי ממך לתגובה דומה לזו, ואולי זה אומר שאני כבר יכול לכתוב אותך בשיר.
🙂
ושוב תודה. אני מאד נהנה לקרוא אותך, ואני יודע מתי את מתחברת אלי ומתי פחות.
🙂
הצלחת להביא, שחר מריו,את הדי מרחקיו של אדם הכלוא בתוך עצמו,ומצור של קיר וגג ודם וחורף – מסימני הבור האיום, סוגרים על חיי הנפש שלו. הדלתות הנטרקות ומלות אהבה לא ישחררו, ולא חשוב אם קוראים לה/לו מרייקה או מריו-קה או מרי לו. יחי הטפרים, תקוות החומר העציב.
שיר חזק ומרטיט ,מצייר את מפת הנפש הנעולה על מסגר בתוך חורפיה ,מבין שיריך היפים והעצובים ביותר
שיר קשה ומעיק, אהבתי את שירך במיוחד את השורה הפותחת בהגד הנחרץ.
הַחוֹרֶף צָר עַל חָיֵי הַנֶּפֶשׁ.
אם הדיכאון מוביל להשראה, מה רע בו?:)
שוש
תודה, שוש.
אכן, בקשתי לשדר קושי ומועקה. ואני שבע-רצון שזה עובר בקריאה. אני גם אוהב מאד את התגובות האחרות, הרואות את היופי שבשיר, אבל חשובים לי גם הקושי והמועקה. אז טוב שבקרת אצלי, שוש.
באשר להערתך המחוייכת (בציניות?), זה פותח צוהר לנאום שלם. ולא אלאה אותך. אבל דכאון קליני הוא מחלה קשה, וללוקה בו אין השראה מדָּבָר. לפני כמה שנים, כשהתגוררתי בשלמה המלך בת"א, ארחתי בדירתי למשך מספר חודשים את מרייקה (אשה נפלאה, שלקתה בדכאון קליני. היום הוטב לה מאד). העניין העסיק אותי, וכן – העניק לי השראה לכתוב. אבל תחושות של עצבות ותוגה או, לחלופין, שמחה ואושר – יכולות להתרגם למילים ולשירה רק אם מדובר בפריטה דקה ועדינה על נימי הגוף והנפש ובקצה האצבעות. אם מדובר בדכאון קשה או בשמחה אקסטטית, נוצר שיתוק מסוים שמונע כתיבה. ואי אפשר לכתוב דבר(לפחות, לא אני).
שחר- מריו
התגובה הבהירה רבות, קיבלתי תובנה חשובה באשר למשמעות השיר.
אני מסכימה איתך אין בכלל יכולת לכתוב וליצור במצב של דיכאון קליני עמוק.אבל אחר כך ניתן למצוא בכתיבה וביצירה סוג של פורקן ונחמה. היוצר בעצמו שרוי הרבה פעמים במצוקה כשאינו יכול לכתוב או לצייר, ברגע שהוא מייצר משהו הרבה פעמים יש הקלה.
גילית רגישות רבה למרייקה, הרגשתי שאתה עובר את החוויות הקשות עם הדמות שלה.
רק טוב לכולנו,
שושנה
שבוע טוב שושנה ,שחר מריו וכולם.
נגעת שושנה לדעתי בשאלה מענינת: האם יצירה אומנותית שנכתבת כסוג של טיפול טרפויתי יכולה (בדרך כלל) להיות יצירה אומנותית ברת תוקף. אמרו את זה קודם לפני ,לא משנה אבל אחזור: יצירה הנכתבת "מנהמת הלב" מתוך המאפליה ברגעי מצוקה ואובדן בדרך כלל לא מזיזה לקוראים ומשאירה את הכותב מאוכזב מכך ש "נהמת לבו" לא עברה לקורא.
נראה לי (מניסיוני הקצר) שהחויה חייבת להיות אמיתית כדי שיעבור ממנה משהו אל הקורא, אבל כדי להעביר את החויה צריך מרחק שיאפשר להכניס לתוך המשוואה גם את מלאכת השירה.
שיהיה שבוע שקט לכולם
גם בעזה.
גיורא, אני מסכים איתך ועם שוש. אין לי מספיק כלים להתמודד עם הסוגייה לעומק. אך כדי להביע את עמדתי אגייס את רחל, אגי משעול ואת חן קלינמן.
אגי משעול כתבה בשירה "ערוץ 8": "וגם איני מצליחה לשכוח/ את פניו של קוף הניסויים/ ולעולם לא יהיה לי ממנו/ מרחק אמנותי./ לא אכתוב עליו שיר…"
רחל כתבה: "צריחות שצרחתי נואשת, כואבת/ בשעת מצוקה ואבדן/ היו למחרוזת מלים מלבבת/ לספר שירַי הלבן…" (ספר שירַי).
וחן קלינמן (ראה את תגובתו למעלה) סִכֵּם את זה יפה כשדִבֵּר על "קריאת השיר (אשר) מחוללת…מרחק פואטי".
מדוייקים, לא?
שלום שחר מריו
נדמה לי שהדוגמאות שהבאת מאגי משעול ומרחל מוכיחות בדיוק את ההפך:
אצל אגי הרי זה בכלל "הפוך על הפוך".
ובקשר לרחל, הנה סיפור מנערותי הרחוקה: בבית הספר לימדו אותנו אז (ונדמה לי גם היום) את התפיסה הרומנטית איך רוח הקודש יורדת על הנביא בככר העיר ועל המשורר בביתו(או במקום אחר).
היום אני חכם הרבה יותר ויודע שכדי שהיצירה תראה כאילו ירדה לארץ "ברוח הקודש" יש להשקיע שיוף וליטוש.
הראו לנו אז את כתב היד של רחל עם תיקונצ"יק קטן בצד העליון של השיר(כדי שיהיה אסטתי).
היום הוציאו לאור את הטיוטות הרבות שליוו את יצירתה.
וחוץ מזה ,אני צריך לספר לך שמיטב השיר כזבו?
שיהיה שקט.
גיורא
גיורא,
אני לא בטוח ששירה של אגי משעול מוכיח את ההפך. היא מציינת במפורש שאין לה מרחק אמנותי מקוף הניסויים, ולכן לא תכתוב עליו שיר (אם כי בהפוך על הפוך היא כתבה שיר, אך טענתה שרירה וקיימת: אם אין לך מרחק אמנותי ממושא כתיבתך, אל תכתוב).
באשר לרחל, כן. אני מבין מה אתה אומר. אפשר לפרש את זה גם מנקודת מבט של העדר מרחק אמנותי וגם מנקות מבט של יצירת מרחק כזה בטרם כתיבה.
לדעתי, רחל מצרה על הפער (שאכן התייחסת אליו) בין ייסוריה שלה לבין הנאת הקורא ("יד כל במנוחה תמשש"), אבל אין בכך כדי להעיד שלא היה לרחל מרחק אמנותי. היה גם היה לה. ואך טבעי הדבר (ומפליא לא פעם) שהקורא יגלה יופי (פואטי) בשדרי המצוקה של המשורר, ובלבד שהמשורר יְכַנס שדרים אלה לתוך תבנית נכונה (שיוף וליטוש, כפי שאמרת) ולא "בשפכו שיחו".
או, כמו שאמר יפה חן קלינמן: "לחולל מרחק פואטי".
שלום שחר מריו
כנראה לא הבנתי אותך.
צריך או לא צריך "מרחק אומנותי"?
לדעתי צריך.
לאה גולברג כתבה על זה ואמרה ש"נהמת הלב" מביאה הרבה פעמים ליצירה בסגנון שכותבים נערים ונערות בני שש עשרה.
בודאי נתקלת בכאלה.
כן, גיורא. אני מסכים איתך. כפי שכתבתי לך בתגובתי הראשונה (ראה למעלה). ולצורך כך גייסתי את רחל, משעול וקלינמן. ואתה גייסת את לאה גולדברג. אבל כשהשבת לי "נדמה לי שהדוגמאות שהבאת מאגי משעול ומרחל מוכיחות בדיוק את ההפך", חשבתי שאנו חלוקים בקריאתנו הפרשנית את כוונת הטקסטים, שהבאתי.
מסתבר שלא. אנחנו מסכימים בסוגייה. ודאי שיש צורך במרחק אמנותי.
תודה לך, שוש.
ואמן.
תודה, חנה.
התמצות שלך את השיר – יפה.
את שועלה, לבנה. שועלה.
🙂
ובמעבר חד: סחתיין על ההופעה המרשימה שלך ב"תרבות מעריב". יש לך משימה: "יוליסס". והגישי תקציר.
🙂
ואיך הגעת למחסן יינות אפלולי עם "אלף לילה ולילה"?
איפה יכולה תלמידת ט", מגימנסיה דתית ומשפחה אורתודוקסית, לקרוא מה שנתגלה בבית בניקוי פסח מאחורי ארון התרופות מבלי לקלקל את אמא שלה? בקשר למחסן, אם תהיה הנסיך הקטן אצייר לך מפה:)
🙂
מה, אני לא הנסיך הקטן שלך?
שיר מצויין. אהבתי מאוד.
תודה, חני.
אצלי הסתיים בהינהון ואנחה.
הבילבול, בין העונות, בין המרחבים.
נפלא.
עינת,
גם אצלי זה הסתיים ככה. בדיוק.
תודה!
מרייקה קשורה למריו?
חיבור נפשי לדיכאון נ(פ)שי?
קרקעית הנפש כמו קרקעית ים
הגג מעמיק שורשים
דימוי ציורי טוב
המבטא את הקשר בין האדמה לגג הנטוע כעץ.
האופק כקיר ממנו קשה לראות נוף
צר היה כל כך בין הקירות
צריךלפרושכנפים ולעוף
רואים רחוק רואים שקוף
אהלן, מיכל.
כן, אני מודע לקרבה הצלילית שבין מריו למרייקה. וכן, אני מודע לכך שמריו מְדַבֵּר את מרייקה. הרי את "הסרט" של מרייקה, מריו רואה במסכים שלו עצמו. ואעפ"כ, יש מרייקה. אשה בשנות השישים לחייה המתגוררת 27 ק"מ מאמסטרדם, הולנד. אשה שחיה בדירתי התל אביבית מספר חודשים, מסיבות שלא אפרטן כאן לעת עתה. ועד היום אני בן בית אצלה בהולנד.
ועכשיו – לאור מה שהבהרתי, כל מה שכתבת נכון הוא. אבל ההקשר, ההקשר.
🙂
ולא, את לא היחידה שהגיבה כך.
וזה מעניין.
(תודה על השיר ששלחת לי באי-מייל. שיר בזמן ובמקום. כה לחי!)
תודה שחר.
השיר ששלחתי אינו מגויס ועכשוי בשל המצב
הוא נשפך מדם ליבי מאז הגיוס של בני
לפני 5 חודשים.
מיכל,
מסרי ד"ש לבנך.
אמרי לו שיקרא שירה בזמנו הפנוי (אני עשיתי זאת גם בעמדת שמירה על גבול ישראל-לבנון. אבל אולי זה קצת פחות מומלץ. מה גם שנתפסתי. ועוד עם ווקמן. חחח…). אבל זה מסדר את הראש במסגרת כזו נוקשה ודוגמטית. והכי חשוב: שישמור על עצמו.
שמחר מריו, כמה היטבת לתאר את המצב הזה שאין בו לכאורה דבר מלבד ריק שחור- "ובכל-זאת השמש" או "בכל-זאת השלג"- כלומר יש בכל זאת משהו, בדל אופק – אבל – גאות הדם… הנפש המסוכסכת- שביב השמש בתוך העלטה והסוף החזק – שניתן להבינוכתקווה וכייאוש גם יחד.
שיגמר כבר האלימות ויחזור השקט
(ותודה על התגובה לפוסט שלי)
כוונתי, כמובן, שתיגמר האלימות ולא "שיגמר" כפי שהקלדתי בטעות..
אסתי, תודה.
יפה ה"ובכל זאת השמש" שהוספת. זה אכן חותר מתחת לטקסט (בעיקר בבית השלישי)ומשרת את סוף השיר, שאפשר לקרוא אותו בשתי פרשנויות הפוכות, כפי שהיטבת לזהות.
לגבי האלימות והשקט, אנחנו חיים מסבב אלימות אחד למשנהו או בין רגיעה לעוקבתה. זה לא יגמר בעתיד הנראה לעין, לצערי.
הי שחר, אין לאן לברוח היום בבלוג, מחפשת חיוכים ויודעת שאצלך תמיד מוצאת משפט קורץ בחיוך בתוך כל הנורא והאיום. והפעם לא מצאתי (פרצוף עצוב),מצאתי רק תזכורת לכמה שאני שונאת חורף ומתחברת לתאורים היפים שלך את הדכאון המכוער במקום התחתיתי הזה שאפילו מילות אהבה לא מתפענחות .
תודה, סיגל. אבל אל תשנאי את החורף. הוא גם חיוני וגם יפה מאד כשהוא במיטבו. והוא החבר הכי טוב שלי. ומלמד אותי לסעור.
🙂
ואני מבטיח עוד משפטי קריצה בשירים שיבואו.
סערי עלי, סיגל. לנצח אנגנך.
🙂
:0)
אין מה לומר שחר מריו, יש במילותיך לחמם לנערה את החורף, אך לא, לא אסער, סערותיי הספיקו לי לנצח ואם הצלחתי להגיע עד הלום חיי ללא דכאונות קליניים אשריי לי, ואת החורף אוהב גם אוהב כשאהיה… שתיל או אגם.
כשתהיי שתיל, סיגל, את תאהבי את החורף כדי להרוות את צמאונך. אך תאהבי גם את הקיץ בשביל הפוטוסינתיזה.
כשתהיי אגם, סיגל, תאהבי את החורף כדי לדגדג לך את הפנים (ואולי את הקרקעית). אך תאהבי גם את הקיץ כדי לפלרטט עם הסקיפרים.
ולמה, סיגל "סערותייך הספיקו לך"? יש גם סערות טובות ומחיות מאד. כאלה אני מאחל לך. לא כאלה מהסוג שאנחנו לא אוהבים.
תאהבי את החורף. תתחרפני איתי, סיגל.
🙂
היי שחר
הייתי עסוקה כפי שראית, ולא רקראתי את השיר הזה הוא עשיר, עשיר…
טפרי לופטים את יסודות הבית, ה הכי רחוק שאני יכולה לדמיין, זה הכי קרוב שאני יכולה לחוש… הגג מעמיק שורשים.
שחר, בטח כשסימת לכתוב את השיר לא האמנת למילים שפרצו
להתראות טובה