בננות - בלוגים / / מרת וולף
שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

מרת וולף

 

בעקבות וירג"יניה וולף ו"מרת דאלווי" פורץ הדרך שלה, כתב מייקל קנינגהם את "השעות" שובה הלב, וסטיבן דולורי ביים סרט נפלא בשם זה. השיר "מרת וולף" עלה לבלוג שלי בימיי הבתוליים בבלוגייה, ובעקבות קריאתה של יעל ישראל "לחיות בסרט", אני שב ומעלה אותו.  

מַרַת ווּלף/ שַׁחַר-מַרְיוֹ מָרְדְּכַי.     (הודפס ב"הליקון", גליון 57)

                                                          בעקבות "השעות". 

 

טוֹבָה לִי הַטַּלְטֵלָה שֶׁל הָעִיר;

קָשָׁה לִי שַׁלְוַת הַפָּרְבָרִים.

אִם חָיַי מְעֻרְפָּלִים, מוֹתִי בָּהִיר:

מָיִם יְכַסוּ אוֹתִי מִכָּל הָעֲבָרִים.

 

חִיוּךְ מֻצְנַע מְסַרֵב לְהִמָּתַח.

בֶּאֱמֶת טוֹבָה לִי טַלְטֵלַת הָעִיר?

חָלוֹן אֶחָד עוֹמֵד לְהִפָּתַח:

חָיַי מְעֻרְפָּלִים, מוֹתִי בָּהִיר.   

 

אֲנִי לא רוֹצָה לְהַשְׁלוֹת אֶת עַצְמִי:

מָה שֶׁמֻצְנָע – סוֹפוֹ מְבוּכָה.

תִּפְתְחִי חָלוֹן לָרוּח. תִּנְשְׁמִי; תִּנְשְׁמִי.

כָּל חָלוֹן סָגוּר הוּא אֶפְשָׁרוּת פְּתוּחָה.

 

יָדַי מְלִיטוֹת אֶת פִּי הַקָּרוּעַ:

אָשְׁלָיוֹת; אָשְׁלָיוֹת. הָאִם זֶה מָה שֶׁחָסֵר לִי?

אִם אַמְשִׁיךְ לְהִתְמַּסֵּר לְחַיֵי הָרוּחַ,

רוּחַ הַחַיִים לא תִּתְמַּסֵּר לִי.

 

גָּם בְּגַן-עֶדֶן יֵשׁ נָחָשׁ וְיֵשׁ אִסוּרִים.

יָדַי מְהַסּוֹת אֶת פִּי הַקָּרוּעַ:

הַצִּוֻוּי הַזֶּה לִשְׁלוֹט, לִשְׁלוֹט בַּיְּצָרִים…

מוּטַב שֶׁאֶתְמַּסֵּר לְשִׁגְעוֹן הָרוּחַ.

 

שֶׁבֶר! שֶׁבֶר מִתְקַרֵב אָסוֹן

מְזַנֵק אֵלָי כְּמוֹ נָחָשׁ מִסָּל נְצָרִים.

אֲנִי יוֹדַעַת לְהַצְנִיעַ, לְהַסְתִיר, לְהַסּוֹת.

לִשְׁלוֹט בְּאָבְדָּן שְׁלִיטָה עַל יְצָרִים.            

 

אֲבָל מָה בָּא קוֹדֶם –  הַיְּכוֹלֶת אוֹ הַתְּחוּשָׁה?

אֲנִי יְכוֹלָה לְקַרֵב אָסוֹן אוֹ שֶׁבֶר,

שִׂפְתֵי אִישָׁה בְּשִׂפְתֵי אִישָׁה –

מָה אֲנִי יוֹדַעַת מֵעֶבֶר:

 

שֶׁקָּשָׁה לִי שַׁלְוַת הַפָּרְבָרִים;

שֶׁיֵּשׁ בָּאָוִיר תְּחוּשַׁת יְכוֹלֶת וִיכוֹלֶת תְּחוּשָׁה:

מָיִם יְכַסוּ אוֹתִי מִכָּל הָאֵבָרִים;

שִׂפְתֵי אִישָׁה בְּשִׂפְתֵי אִישָׁה.

 

ועוד "לחיות בסרט", הפעם עם קוונטין טרנטינו:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=199&itemID=8383&PHPSESSID=223a6df8049b759317f64c71e17581f4#post8383 

 

32 תגובות

  1. מריו, שיר נ פ ל א!

  2. שולמית אפפל

    מריו, אתה משורר שכותב לעיתים גם שורות תיאטרון
    ובעיני זו מעלה נפלאה גם אם עדיין אינך רואה זאת.

    את הספר קראתי בניו יורק מיד בצאתו בעברית, קרוב למגורי "מרת דלוויי"
    לפי קנינגהם, חוויה מיוחדת .

  3. לפחות שתי הפתעות זומנו לי בקריאה של השיר. האחת היא מינך. אתה גבר המתבטא בצורה כה משכנעת בקולה של אישה, עד כי היה עלי לשוב ולהזכר בכך כדי להיות בטוחה. ושנית האופן שבה לידי ביטוי בשירך אותו רצף ניסיונות מרים שאתה מסמן את ראשיתו בגן-העדן,צער וסבל לכדי שיר נוגע ללב.

    וקיימת הפתעה נוספת:"מה שמוצנע- סופו מבוכה" – לדעתי, ענית בעצמך ל"בעיה" שהצבעת עליה קודם לכן בעניין השני/שתי:)

    "אבל מה בא קודם – היכולת או התחושה?" האם זה משנה? ממילא כבר ראתה הדמות בשירך את כל מה שלא ראתה מעולם.

    • "ממילא כבר ראתה הדמות בשירך את כל מה שלא ראתה מעולם".

      אני לא יודע אם אני ראוי למחמאה הזאת, רחל. ואני לא בטוח שהדוברת בשירִי (וולף, אותה דובבתי ברוח "זרם התודעה", שוולף נמנית על חלוציו) לא הבינה זאת בעצמה. היא הרי היתה אשה חדת אבחנה ועזת מבע.

      אבל דברייך מחמיאים לי.
      המון תודה על תגובה זו ועל זו שקדמה לה!

  4. חני שטרנברג

    שיר מאוד יפה, מריו. מעניין איך שאתה רואה אותה, מדבר מתוכה, ויוצר רובד נוסף על רבדי היצירה הקודמים: הספר, הסרט ועכשיו השיר כמו מין תל של התייחסויות.
    אין ספק שמרת וולף ראוייה לכך.

  5. מריו , מונולוג פנימי כתבת זורם ונתקל באבנים חדות
    יפה מריו במיוחד וכתוב מתוך אשה

  6. אני הרגשתי לאורך השיר את המים המכסים, את קוצר הנשימה, שניה לפני הטביעה,מוחשי מאוד, מה שהרגשתי גם בסרט, אבל "חיי מעורפלים מותי בהיר מנחם אותי{אולי גם אותה}

  7. שיר יפהפה, עצוב נורא כשהוא מתחבר לי לספר ולתמונות מהסרט.
    לבשת דמותה, דברת מגרונה.איך עושים את זה?

    • כמו שאת "עושה", לוסי, את "הייצוגים של החרקים והעופות והחיות" בעבודות שלך. כמו שאת עוקבת אחר "רחשי הנפש" ב"תהליכי המטמורפוזה" ביצירות שלך (אני מסתמך כאן על רשמי הביקורת של מוטי גלדמן ביחס לעבודותייך).

      עושים את זה באהבה, לוסי. את, הרי, יודעת.

      נכנסים לעורה של הדמות, נושמים אותה, מריחים אותה, הולכים לישון איתה, לובשים את נפשה.

      או, לפחות, מנסים.

      תודה, לוסי.

      • כן, באהבה. אתה צודק.הולכים לישון איתה, גם אתה צודק.(אבל תראה עם מה אני הולכת לישון…)
        ואז מצליחים לדבר אותה, כך אתה מסביר.

        • נ.ב: ותודה על ביקורך המשמח מאוד היום בגלריה.

        • אני יכול להסביר את זה גם מזווית אחרת, לא פחות מדייקת את המהלך. השיר כתוב במבנה של פּאנטוּם (על פאנטום הרחבתי באחד הפוסטים שלי), אבל פּאנטום "לא תקני", מרוסק. כמו שוירג"יניה וולף שברה מוסכמות בכתיבה, כך מצאתי לנכון להעביר את הלך הרוח שלה במבנה שלא מציית למסוכמותיו הוא. שברתי את הפאנטום. אבל למה פאנטום? משום שאין טוב ממנו להעביר "זרם תודעה". חשיבה אסוציאטיבית, שבכל זאת נשענת על מה שקדם לה. וכך במקום שורות שחוזרות על עצמן בדיוק (ומשנות הקשר), השורות חוזרות על עצמן לא בדיוק (ומשנות גם את הקשרן וגם את טבען).

          וכך יש תוכן וצורה העולים, אני מקווה, בקנה אחד ומבטאים את תחושת מחנק הגוף ומחנק הרוח. שיר וולפי.

          הלכתי לישון איתה, לבשתי את נפשי, עשיתי שימוש במבנה מסייע – וכך דִברתי אותה.

          להתוודעות אל הפאנטום:
          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6499&blogID=199

          • שחר-מריו, תודה על ההסבר המעולה. הרגשתי שיש מבנה חצי מזוהה, צילצל לי מוכר. אבל מאחר ואני לא מבינה כל כך באמנות השירה, לא ידעתי לנתח.החיבורים שלי לשירים רגשיים לרוב.
            החיבור הזה בין הטכניקה למחשבה הוא מעולה, מסייע וכמו בציור. גם אני מחפשת את הטכניקה או השיטה, או המבנה, או איך שתקרא לזה כדי לתת צורה למחשבה ולנפש.
            אני זוכרת טוב את פוסט הפאנטום שלך.היה תרגיל מעולה שלא הצלחתי לעשות.
            "פאנטום" מזכירה לי תעתוע, רוח רפאים, פאנטום האופרה.

          • בבקשה, לוסי.
            הטכניקה היא משנית, אחרי ככלות הכל.
            המחשבה והלך הרוח מקבלים קדימות. המטרה היא להעניק צורה למחשבה ולנפש. וזה מה שמאפשר, אני מקווה, חיבור רגשי, כפי שאת יודעת לציין, וכך רוב הקוראים, אני מניח. ההזדקקות לחיבור רגשי עם הטקסט. המעטפת אינה צריכה לקבל נוכחות או נראות חזקה מדי.

            ובקשר לתשובתי הקודמת לך, התכוונתי שלבשתי את נפשה. אֶת נפשי איני לובש. היא לובשת אותי.
            🙂

  8. יהונדב פרלמן

    יופי של שיר.

  9. הקמת אותה לנגד עיניי, יצרים, רוח חיים, חיי רוח, תאוות שפתיים, האישה בתמצית ההבעה, תודה שחר מריו.

  10. איריס קובליו

    שחר, מוזר הקשר המחשבתי מיסטי הזה המטייל ביננו. אני שומעת בשבועיים האחרונים הלןך ושוב את הפסקול מ"השנים" והנה אתה מנכיח כאן את זה. וירג"ינה היתה אהובת נפשי שנים. היטבת לתאר בשירך את מה שמשך אותי. כרגע ארצה להבליט שורה אחת:
    מָיִם יְכַסוּ אוֹתִי מִכָּל הָאֵבָרִים
    מתוך הבית האחרון שהוא מרגשני גם כרגע. מאד.

  11. שיר מצוין חודר עד הסוף לחללים הנשיים.

    • אביטל!

      רק אשה יכולה להעניק לי תובנה כזאת, ורק אשה יכולה לעשות אותי מאושר ככה בתחושה שכנראה הצלחתי.

      עכשיו, כשאני חושב על זה, באמת כל התגובות למעט זו של יהונדב (שהוא איש תאטרון, ולכן הוא התחבר, כנראה) באו מנשים. ועכשיו אני מאושר מעוד תובנה, שהענקת לי בעקיפין. תודה!

      (אמנם היתה עוד תגובה מגבר "עלום", אך קנאתו בוערת בו כ-א-ש-ה שננטשה לאנחות עם סחורתה הפגומה).
      🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי