שחר-מריו מרדכי משורר
לא כל מה שֶׁקָּרֵב אליךָ, קרוב אצלךָ/ שחר-מריו מרדכי
(נדפס ב"שבו" 19-20)
לא כָּל מָה שֶׁקָּרֵב אֵלֶיךָ, קָרוֹב אֶצְלְךָ.
זְאֵב בָּשָּׂדֶה, לְמָשָׁל. אוֹ קְצֵה
הָר אֶל תְּהוֹם.
אַךְ עַל סַף נָפְלְךָ –
לא נִשְׁמַעַת הִסְתַּעֲרוּת אָבְדָּנִית,
וְיַשׁ נְכוֹנוּת רַכָּה לַסֶּגֶּת.
מִשְּׂמָאלְךָ יֵאוּשׁ, לִימִינְךָ אֶמוּנָה (הָהִשְׁתַּהוּת זְמַנִית)
אֶת מָה מֵהֵם יָדְךָ מַשֶּׂגֶּת?
לא כָּל מָה שֶׁקָּרֵב אֵלֶיךָ, קָרוֹב אֶצְלְךָ.
חָתִירָה לְמֶרְכָּז הַמָּעֲגָּל, לְמָשָׁל. וִידִיעַתְךָ אֶת
הַקָּצֶה.
הַטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל. רוֹצִים אוֹתְך. וּמָה אַתָה
רוֹצֶה?
שֶׁיְהִי רָצוֹן מִלְפָנֵיךָ.
הֲרֵי הָרִים הֵם
תְּשׁוּקַת אַדָמָה לַשַּׁמָיִם.
לַתְּהוֹם – מַטַה זֶה קָדִימָה.
כְּכָל שֶׁקְרֵבָה הַזִּקְנָה,
קְרוֹבָה קְרִיאַת הַיַּלְדוּת לְאִמָא…
מָה הַשָּׁעָה?
עוֹד מְעַט נוֹהֶרֶת
לִשְׂפַת נְהָר חָיֶיךָ שָׁיֶרֶת צְבָאִים.
לא כֻּלָם אוֹהַבֵיךָ.
אַתָה יוֹדֵעַ אֶת אוֹהַבֵיךָ?
הָאִם אוֹהַבֵיך יוֹדְעִים
וּבִכְרעַ הַצְּבִי הַנָּכוֹן לִשְׁתוֹת, אַל תַּשִׂים לֵב לַעֵינָיִם
הַטְּרוּטוֹת, לְאֵפֶר הַמַּסַּע, לַשָּׁנִים
הַשּׂוֹרְטוֹת. הַאֲמֵן בִּרְאִי הַפָּנִים הַבּוֹעֵר; יֵשׁ נִיצוֹץ פּוֹקֵעַ, יֵשׁ שִׂפְתֵי
עֵר. מָה שֶׁלּא תַּאֲמִין בּוֹ, יִכְבֶּה. וּמָה שֶׁלּא יִכְבֶּה,
יִרְבֶּה. תִּרְאֶה –
בֵּין שִׂיחֵי הַגָּדָה
זְאֵב, הַצָּד בְּמַבַּטוֹ אֶת הַצְבָאִים. כַּךְ לְךָ
זְמַן, הַצָּר עַל חָיֶּיךָ הַנִּגְמָעִים. קַח לְךָ
זְמַן – בַּקֵּשׁ לְחָיֶּיךָ
חָיִים.
מָה קָרֵב אֵלֶיךָ. מָה קָרוֹב אֶצְלְךָ
אֱלהִים
שחר-מריו
אסתתר מאחורי הציטוט של לאה גולדברג:
"מאין בליבי חדווה חוגגת,
אולי בכל זאת
זו היתה דמעה".
השיר שלך מערבל. כל כך קרוב לתחושות שלי, כל כך, שאני לא יודע עוד לנסח מה
שיר כל כך יפה נוגע בלב, כה עצוב, ובאמת האם מה שקרוב אצלנו קרוב אלינו ולהפך ,מה אמיתי ומה שיקרי, ומה באמת רוצה זה שמצלצל אלינו, והכי אהבתי את השורה היפהפיה: הרי הרים הם תשוקות אדמה לשמיים ,את תשוקת כל האנשים אני שומעת בשורה הזאת ,התרשה לי לאמץ אותה?
חנה, יש לך את רשותי.
ואת תודתי.
שחר,מאוד אוהבת את נהרות התאורים הרחבים שלך גם עם עודפי רגש שוצפים בנהר הכיסופים הזה
משה,
גם כשאתה מסתתר מאחורי ציטוט, גם כשאתה לא – אני שמח בקרבת התחושות שלנו.
תודה.
תודה, שבי.
נשחה בו.
🙂
הצלחת למסור את הלך הרוח האינטנסיבי. כנראה הוא קרוב גם אצלי, ונדבקתי. 🙂
לי,
🙂
תודה ועוד פעם תודה!
שחר יקר,
כששפת נהר חייך פוגשת את שפת נחל חיי, מפל מפכה יופיו סביבותיו.
אני מרגישה שיש כאן שלושה שירים הקשורים זה בזה. אחד מסתיים ב"יהי רצון מלפניך" השני ב "מה השעה?" והשלישי ב "אלוהים"
יהי רצון מלפניך
מה השעה?
אלוהים
שלושה שירים, שלוש מדיטציות.
🙂
שיהי רצון מלפנינו, איריס.
שכל שעה, תהא השעה טובה.
ואלוהים בעזרנו.
אמן.
המלים רק יפחיתו , השיר נכון ונפלא, כל שורה כל בית והכל ביחד, שלא נדבר על החכמה "קרובה קריאת הילדות" מאמינה בעיני הצביים ומבטם הבוער במילותיך
תודה, חני.
זה מאד נעים לשמוע.
הָרִים הֵם
תְּשׁוּקַת אַדָמָה לַשַּׁמָיִם
והקרבה של קצה ההר אל התהום.
וההפרדה בין מה שקרוב אליך למה שקרוב אצלך. אלוהים.
כמה יפה השיר. מאד מאד יפה.
שירה!
God is a DJ
and one DJ is a Goddess
ותודה!
כבר לא, יקירי, כבר לא. אבל אם זה עושה לך נעים – לבריאות 🙂
כבר לא זה אבל עדיין זאת.
בסדר, בסדר. אני אפסיק.
שחר, איזה שיר נהדר. אני מגיבה את התגובה המיידית, הראשונית. ואצטרך עכשיו לקחת אויר ולקרוא שוב ואולי אשוב להגיב. הרגשתי שכתבת אותי שם.
סכרין הורג
סכרין מה – השיר או התגובה?
ולכן אני מאחל לך הרבה סכרין בפרק זמן קצר.
:))))))
מן המעט שכבר הספקת לפרסם כאן, זה מה שאני מרגיש, לפעמים, כשאני קורא אותך.
יש הדהוד בחשיבה הלירית שלנו. בשבילי זאת מחמאה.
תמונה אלגורית בעלת עוצמה: מתוך השיירה קרוב אצלך הוא הצבי הכורע לשתות, זה שצריך לך, שאינו מתבייש בצמאונו הבוער, שמבקש קרבה אימון והתבונות הדדית מפרה. מזכיר את עיניו המעוגלות המדהימות המנצחות והרטובות של "במבי" באנימציה של וולט דיסני. אהבתי.
תודה, לבנה.
גם אני אוהב את במבי.
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/1b/Arabischer_Mosaizist_um_735_001.jpg
יוסססססססססססססססי!!!!!!!!
תודה.
פנימה וחוצה מטלטלים בשצף כזה וברגישות.
שורת הבסיס של השיר: לא כָּל מָה שֶׁקָּרֵב אֵלֶיךָ, קָרוֹב אֶצְלְךָ, נורא מוצאת בעיניי.
אחח…איציק.
שורת הבסיס של תגובתך מוצאת חן בעיניי.
:))
חזרתי. ההליכה בין הקצוות (פתאום אני קולטת שבשיר האחרון שלי מקצה לקצה אמרת משהו בעניין) היא שמשכה את ליבי: הר ותהום, ייאוש ואמונה, מה רוצים אחרים ומה רוצה אתה, המים והבערה…
המוטיב החוזר – ההבחנה בין מה שקרב אליך ל-מה שקרוב אצלך – מהדהד לדעתי עוד בשיר הקודם שפרסמת פה לגבי האנשים ומרחקו של הדובר מהם.
במיוחד נפלא בעיניי הסיום: מָה קָרֵב אֵלֶיךָ. מָה קָרוֹב אֶצְלְךָ / אֱלהִים
תודה.
מעניין. לא כך הסברתי לעצמי את עצמי. אבל הגיוני מאד. הרי אני חושב הרבה על
ההליכה הלוליינית הזו בין הקצוות ועליהם.
שלום שחר
אני מרגיש בדומה לאיריס שיש כאן יותר משיר אחד.
הייתי משתמש בשני הבתים הראשונים ומוריד את שתי השורות האחרונות של השיר (אני יודע שהן כאילו הכי חשובות) ומצרף את שלושת הבתים שלפניהן לשני הבתים הראשונים.
אבל את כל מה שאני אומר יש לקחת בהסתייגות . אני מודע לכך שאין לי סבלנות פואטית רבה (תכונה גרועה מאד למי שכותב שירה). וכבר האשימו (כנראה בצדק) שיש לי נטיה לגמור מהר.
עם כל ההסתייגות שיש לי אני חוזר ואומר שאתה יכול להתברך . העושר שלך לפעמים אולי שמור מעט לרעת בעליו אך רבים הכותבים שאין שום טיפת זהב במגילותיהם.
שלך
גיורא
גיורא, ידידי היקר,
אני מודע לרגישות שבהגשת הצעות עריכה לאחרים. לאחרונה עלתה הסוגייה בשיחה, שהייתי שותף לה. וגם אני עשיתי זאת בעבר, ולמדתי בדרך הקשה שיש להיזהר בזה. אך הסר דאגה מליבך. אני פתוח להצעות. אני קשוב. אני מעלה כאן שני סוגים של שירים. כאלה, שפורסמו, ושאני מוצא בהם אמירה מגובשת (בצדק או שלא), וכאלה, שטרם פרסמו, ואני חש שהם "ליד", שהם "כמעט", שאני "מחמיץ" משהו בליטוש שלהם. שאני זקוק לעיניים נוספות. וזה אחד מהם. גם התייעצתי לגבי שיר זה לפני חודשים מספר עם שני בלוגרים בני גילי, שמסתובבים כאן לפעמים. ודעת אחת מהם מזכירה את שלך.
אז אני מקשיב ושוקל.
ובכלל, זה תענוג לקרוא את הביקורות שלך. כבר אמרתי לך – יש בהן משהו שנוטע בטחון, שמאיר בזרקור על ליקויים, אבל כאלה שמנומקים היטב. מתוך חיבה. תגובות כאלה אני מעריך, ואפילו צמא להן. מה שבא ממקום טוב, מתקבל היטב.
ולסיום, אין לי ספק שהשיר הזה יעבור עריכה בבוא העת.
שיר שאני מוצאת בו תובנות חיים ומשפטים יפהפיים:
לא כָּל מָה שֶׁקָּרֵב אֵלֶיךָ, קָרוֹב אֶצְלְךָ.
חָתִירָה לְמֶרְכָּז הַמָּעֲגָּל, לְמָשָׁל. וִידִיעַתְךָ אֶת
הַקָּצֶה.
וזה, כמה יופי !:
הֲרֵי הָרִים הֵם
תְּשׁוּקַת אַדָמָה לַשַּׁמָיִם.
תודה, לוסי.
אני כ"כ שמח שהתובנות הללו מוצאות מסילות לליבך (וללב קוראים אחרים).
מתנה גדולה נתת לי.
אני קוראת את החיפוש אחר מה שהאני רוצה. החיים מבלבלים . מה שנראה אוהב חשוד כאוייב וקשה ההבחנה. למצוא את הדרך למצוא את האהבה . למצוא את עצמך בין כל ההתקרבויות האלה מחד והמשיכה המטלטלת אליהן . להיות אישיות עצמאית ואוטונומית ולזכות ממתת הביחד וההתקרבות. שאלת השאלות . שאלת הקיום של האדם הער,לא זה השבוי בדימוייו בעיני מתקרביו המדמים את עצמם בעיניו,קרובים,ואינם יודעים . גם הוא עוד מחפש. האם האל יהיה קרובו היחיד? לא כל כך הבנתי. אולי רק בינתיים?
קראתי כמה פעמים את תגובתך, מירי. צעדתי יחד איתך בזרם התודעה שלך, שמבקש להתחקות אחר זרם התודעה שלי.
מקסים מה שהעלית בחכתך. ומה זה משנה אם "קלעת" או לא. "המשורר זכאי לכל המשמעויות שניתן למצוא בשירו" (רוברט פרוסט).
זה כמו הפורצלן שלך, הביצה בקן. את הזהרת מפני מגע דוקר, והוא הרגיש חלק ונעים בין כפות הידיים.
תודה שחר מריו היקר
הרשיתי לעצמי לגלוש עם מה שהשתמע אצלי מתוך תקווה שמה שלא יתאים יידחה כראוי. שמחה מאוד שזה בונוס בשבילך לקרוא מן הזוית שלי ושל הקוראים האחרים.
חשבתי לעצמי שחר-מריו
אמריגו-קולומבוס
לא ראוי לעיון?
ואשר לדקירות במקום שדוקא חלק. באמת הפתעה משמחת.
מירי, אמריגו-קולומבוס לא יכול לעלות לכאן כפוסט. הוא נשלח לאחד מכתבי העת לשירה, ואמור לראות אור באחד הגליונות הבאים. לכן נבצר ממני לחשוף אותו כאן. אבל שימחת אותי בהצעה. אגב, ברוח השיר הזה השבתי את אשר השבתי כאן ליהונדב פרלמן. חחח…
ובאשר להערות הקוראים, בוודאי שזה בונוס. בזה טמון אחד היתרונות הגדולים של המדיום הזה. איזה שימוש יעשה בזה המשורר? זה עניין אינדיבידואלי. אבל כאן נוצרת אפשרות לקבל עיניים בוחנות (חלקן מקצועיות יותר, חלקן פחות), וכך אפשר לתקן, ללטש או להתדיין.
שחר מריו יקירי עיניים בוחנות לך אם ידעת שזו הייתי אני ולא אבישי . אני קצת מתבלבלת מידיי עם האורח שלי..:)
מה שחשבתי פשוט זה כפל השם שלך בהקשר לשיר.מקווה שלא הקדמתי קנה לוושט עם השיר ההוא:) מופלא בעיני עד כמה משוררים חיים את שיריהם. אולי בסוף אעדיף חיי משוררות על פסלות , אחרי שאסיים כמה פרוייקטים דחופים:)
🙂
את מוזמנת לחצות את הגבול, אבל דעי לך שחיי משוררות זה לא משהו, מירי.
זו אזהרת מסע.
(ובכל מקרה, את המשוררת הכי טובה בין הפסלים).
🙂
שחר
השיר הזה מתחבר לי ישר ל"אנשים" הקודם שלך.
המיפוי שלך את העולם.
את עצמך בעולם.
לפעמים אני גאוגרף, יהונדב. כזה שממפה את העולם (הפנימי והחיצוני).
לפעמים החישובים שגויים, וככה אני מגיע לאמריקה, וחושב: הודו.
אבל בשירה לא משנה המיפוי. משנה משטר הרוחות. ואם בקריאת הרוח שלך, היא נושבת ל"אנשים", מקובל עלי.
ואני שמח שאתה ממפה אצלי, יהונדב.
לילה טוב.
חס וחלילה מממפה. קורא וקורא ואוהב את מה שאני קורא.
יפה מאד. יש משהו מכתמי המפתה להפריד קטעים מהשיר לעמוד בפני עצמם.
תודה, סבינה!
התגובה שלך, סבינה, משתלבת עם התגובות של איריס ושל גיורא.
ואני שוקל את האפשרות של פירוק לגורמים. אני מאמין בזה שאם הקורא מבחין בטלאים, יתכן שהתפירה לקויה.
ושכחתי לציין שמקומות כמו המנזר וכליל אינם קרֵבים אלי, אבל יותר ויותר קרובים אצלי.
:))
אם לנוכח הזאב צבי עינך שבה
בתמונת הזמן הצבי אל ירעה.
אם החיים נגמעים, הגמיעם אהבה
וקרוב-אצלך, לא יכבה המראֶה.
🙂
אני חושב שהבנתי, אמיר.
(התקשיתי רק עם השורה השנייה. האם זה משום הפערים בתפיסות הזמן ביננו?)
כך או כך, איזה סייפא יפה הבאת. מוסר השכל…
תודה.
כל כך יפה שחר.
הבתים הרביעי והחמישי שבו את ליבי, מעין תיאור של מצב
נטול כח משיכה בחי ובדומם.
גם השאלה "מה השעה" פתאום באמצע השיר, איזו הברקה.
מקסים.
כח המשיכה שלי אל התגובות שלך, סיגל.
וברגעים כאלה אני יודע מה השעה.
לקח לי זמן להגיב, ועדין לא מצליחה לנסח את מה שקצוות החיים בשיר שלך עושים. אי שקט בתוך איזורי הבחירה לדעת או לא לדעת להיות או לא להיות ,ומה מתוך החיים ברור יציב ומה באי ודאות , אפילו קביעת זמן השעות שרירותי, ובכל זאת החול בשעון אוזל, אבל הארץ לעולם סובבת, והאילים הזאבים והתהומות וההרים והצבאים הצמאים והערגה מעלה ומטה ובין גבולות המעגל, השיר שלך כמו נפש מטולטלת מטלטלת … ואולי להסברתי נכון, ברור, ומזה חששתי ולא הסכנתי לשתוק…
אחח…אורה,
ועכשיו, משהגבת, הנפש מִטלטלת עוד.
זה נהדר. תודה.
שחר-מריו זה שיר יפה מאוד. השורה החוזרת חזקה ועולם הדימויים המקורי המשתמע ממנה הפתיע אותי וריגש אותי, ואני קורא שבע שירי נחמה. יפה מכולם הוא הסוף. אני מאוד מתחבר אל הבית האחרון. רני.
רני היקר,
תודה. במילים מדודות אך שקולות היטב אתה בהחלט משפר את מצב רוחי. התגובות שלך (בכלל, וזו בפרט) מאד מחזקות אותי. במיוחד היתד, שהענקת לבית האחרון, שהוא חשוב לתפיסת העולם שלי, ולא ידעתי אם הוא עובר נכון. הייתי זקוק לקורא כמוך, שאדע.
אז תודה. וגם – מה אני מגלה? יש לך יום הולדת? מזל טוב, בהצלחה עם הספר החדש (הוא כבר בחנויות?) כתיבה פורה ושנה טובה.