בננות - בלוגים / / ברצלונה
שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

ברצלונה

 

בַּרְצֵלוֹנָה/ שחר-מריו מרדכי  

                                                (ראה אור ב"משיב הרוח", גליון כ"ה)

                                            
לוּ הָיִיתִי קַטַלָאנִי, הָיִיתִי

אוֹמֵר: קַטַלוּנְיָה

אֵינָהּ סְפָרַד. אוֹ:

אֵלִי, לָמָּה עֲזַבְתָּנִי

יְהוּדִי שָׁב לְשַׁמֵּר

אֶת כָּל שֶׁלֹּא שָׂרַד.

 

¿

הִנֵּה הַבַּיִת בְּגִ"ירוֹנָה

(סְפָרַדִּי הָיָה אוֹמֵר: חִירוֹנָה.

אֲבָל קַטַלָאנִי אֵינוֹ סְפָרַדִּי)

וְעַל מַשְׁקוֹף דַּלְתּוֹ לָמְדוּ אֶצְבְּעוֹתַי

אֶת הַשֶּׁקַע שֶׁהִתְיַתֵּם מִמְּזוּזָה.

וּבְמֶרְחַק פְּסִיעוֹת – בֵּית הָרַמְבָּ"ן.

וְקָשֶׁה לִמְצֹא אֲחִיזָה בְּגֵיא הַחֻרְבָּן כִּי עִקְּבוֹת יְהוּדִי

בָּעִיר כַּחֲרוּזִים נֶחְבָּאִים אֶל שִׁיר.

הִנֵה אֵלֶם בִּכְיִי וְקוֹל שַׁדַּי כְּקוֹל הָמוֹן.

 

¿

וְלִבִּי אֶל סוֹלוֹמוֹן הַמּוּמָר, אֶל בֵּיתוֹ בַּסִּמְטָה הַצָּרָה בָּרוֹבַע הַגּוֹתִי

בְּבַּרְצֵלוֹנָה, שֶׁלֹּא נֶחְשַׁב פַּטְרִיּוֹטִי כִּי הֶעֱלָה עַל שֻׁלְחָנוֹ

בְּשַׂר עוֹף כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְיוֹם חַג.

לָאִינְקְוִיזִיטוֹר הִסְבִּיר כִּי בְּעֵת שֶׁהֻטְבַּל נֶאֱמַר לוֹ שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי

כִּי אִם נוֹצְרִי. וְכָךְ כְּשֶׁטָּבַל הָעוֹף, אָמַר לוֹ שֶׁאֵינוֹ

עוֹף, כִּי אִם דָּג.

 

¿

סְפָרַד, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם יְהוּדַיִךְ?

 

¿

וּמֵעָלֶיךָ, סוֹלוֹמוֹן, מְסִירָה הַהִיסְטוֹרְיָה אֶת אוֹת הַפּוֹשֵׁעַ.

גַּם בַּרְצֵלוֹנָה בְּלִי מֵשִׂים זוֹכֶרֶת אֶת מְגֹרָשֶׁיהָ.

בֵּין הַר הַיְּהוּדִים לְהַר הַכַּרְמֶל

נִמְתַּחַת הָרָמְבְּלָה מִפְּלָאסָה קַטַלוּנְיָה עַד

לַיָּם, שָׁם פֶּסֶל קוֹלוֹמְבּוּס מוֹרֶה לְעֵבֶר הֹדּוּ בְּאֶצְבָּעוֹ.

וּכְמוֹ שֶׁחָשַׁב קוֹלוֹמְבּוּס כִּי אֲמֶרִיקָה הִיא הֹדּוּ

כָּךְ סְבוּרִים תַּיָּרֵי בַּרְצֵלוֹנָה שֶׁקַּטַלוּנְיָה הִיא סְפָרַד

וְכָךְ הֶאֱמִינוּ יְהוּדֶיהָ כִּי סְפָרַד הִיא בַּיִת.

 

אֲבָל אֲמֶרִיקָה אֵינָה הֹדּוּ.

וְקַטַלוּנְיָה אֵינָה סְפָרַד.

וְהַגּוֹלָה אֵינָה בַּיִת.

 

 

39 תגובות

  1. שחר היקר
    זה שיר מלא תת הכרה על מי אנחנו…
    הרעיון ללכת רחוק… עיפוש מאוד מדבר אלי, גם הידע שלך שמתחבר בצורה כל כך אמנותית- מעורר התפעלות, קראתי את השיר כמה פעמים, איך הצלחת לחבר את הידע לפיוט….
    להתראות טובה

    • תודה, טובה.
      כן, תת הכרה נפתחת כמו מניפה.
      🙂

      עיפוש=חיפוש?
      אני תמיד במסע חיפושים.

      עם התגובה שלך אלך לישון.
      לילה טוב, טובה.

    • אורה ניזר

      שחר מריו, ריגשת אותי בשרשרת הזו. אי אפשר להסתובב בקטלוניה הקטלנית בלי לנשום את יהודיה האוחזים בָּעִיר כַּחֲרוּזִים נֶחְבָּאִים אֶל שִׁיר.
      שאפושחר מריו.

      • אורה, אלה הרשמים שלך מברצלונה, פיגראס וג"ירונה שריגשו אותי. ואני שמח שהצלחתי להשיב ריגוש.
        ובעצם, תודה לברצלונה. אי אפשר לתור אותה מבלי שמשהו ידגדג באצבעות וירצה להיכתב.

  2. מעורר השתאות וגעגוע למקום שמעולם לא הייתי בו.

  3. סבינה מסג

    יפה שזירת העניין היהודי בכל צעד וצעד, ומוטיב "זה לא זה" המחבר את הכל.

  4. שחרמריו יקר
    " וְעַל מַשְׁקוֹף דַּלְתּוֹ לָמְדוּ אֶצְבְּעוֹתַי

    אֶת הַשֶּׁקַע שֶׁהִתְיַתֵּם מִמְּזוּזָה. "

    זוהי פעימת ליבו של השיר (הבנוי מחלקיו)
    רק פעם אחת הייתי בברצלונה, ל 4 ימים, והיתה לי דלקת אוזניים כואבת. מתוך ערפילי חום המחלה אני זוכרת את השקע ההוא שעשה לי שקע בלב. ואת הסמטאות ההן, זה הדבר ביחיד שאני זוכרת משם.
    כה היטבת לתאר את זכרוני בכשרונך הפואטי.
    בקר טוב ידידי

    • תודה, איריס, יקירתי.

      עם כשרון כמו שלך חבל שנמנעה ממך ברצלונה בגלל דלקת אזניים. יש משהו בברצלונה ובסביבותיה (ג"ירונה, בעיקר) שאת תתחברי אליו, אני בטוח.
      אני חזרתי מודלק מברצלונה. אבל אחרת.

  5. אהבתי את האירוניה ששזרת בדמותו של של סלומון המומר, שהתחכם ואמר שהעוף אינו אלא דג – כשם שהיהודי המוטבל אינו אלא לא יהודי וההיסטוריה חטאה לו כמו שספרד חטאה ליהודיה; לדובר אין הנאה מביקורו אלא בכי על העוול המשווע, ולאיזו תפארה בדיוק מתגעגע רוברט הלז?

    • תודה, לבנה.

      דמותו של סולומון אינה בדיה, אגב. הסיפור שלו עבר מדור לדור בקרב מראנוס ובקרב מגורשים. בארץ מודעים לו בעיקר בקרב קהילות דתיות ו/או חרדיות. אלא שזה הפך לסיפור היתולי, מעין בדיחה. אבל מדריך תיירים, שפגשתי בברצלונה, נשבע לי שהסיפור מתועד בארכיון של העיר, ושהוא אמת היסטורית. בביתו של סולומון (ושל אשתו ובתו) חזיתי בסמטה צרה ברובע הגותי, מרחק פסיעות ממבנה ששימש בעבר בית כנסת.

  6. שחר מריו- זה שיר נהדר. וכמו בשירה, גם בי הוא עורר געגוע או אולי נכון יותר לומר- כמיהה. ואני תוהה אל מה מופנית הכמיהה הזו.
    כשאגלה, אספר לך.

  7. ברצלונה היא עיר יפהפיה, ללא ספק. אבל אני מסכימה עם טובה, חיברת יפה את הידע והשורשים שלנו לפואיטיקה מרשימה. הגולה אינה בית, אכן. לא משנה כמה יפה שם. וברצלונה-אחת היפות.

    • מיכל ברגמן

      הגולה אולי אינה בית -אינני בטוחה לגמרי. היא געגוע ושקע מזוזה עזוב שאצבעותינו מגששות וזוכרות מה שלא חווינו וקיים בנו. מרגש מאוד.

      • מיכל, תודה.
        אבל למה את לא בטוחה שהגולה אינה בית? אני מניח שזה עניין אישי ולא עניין של תחושה קולקטיבית. בתחושה האישית שלי אני שייך לכאן ולא לשום מקום אחר בעולם. המולדת שלי היא יותר פונקציה של שפה ולשון מאשר של נתח אדמה. לכן אין לי בעיה לוותר על שטחי מולדת קדומה, כל עוד תהיה לי טריטוריה שאפשר לקרוא בה שירה עברית ולשמוע חדשות בעברית ולעשות קניות בעברית. אני חושב שבימים בהם הגולה היתה לנו "בית", העברית הוזנחה והבית היה בסכנה, כשיכלנו לסמוך רק על הגנה משמיים. עכשיו העברית קצת מוזנחת אבל גם מאד חיה ובועטת, והבית בסכנה (גם בגללנו, לא רק בגלל אלה שעומדים עלינו…), אבל אפשר לסמוך גם עלינו.

        בקיצור, מיכל, סקרנת אותי. למה אינך בטוחה?

    • תודה, שירי.

      ברצלונה יפה. מסכים. אבל יש יפות ממנה. בהרבה. זו האוויה של ברצלונה, שקוסמת כל-כך. אני חושב שבאווירה היא מאד מזכירה את תל אביב. מזג אוויר ים תיכוני (ושתיהן לחוף הים התיכון), שדרות הרמבלס כמו שדרות רוטשילד, הרחובות הומים וכך גם בתי הקפה.

      וגם הרים סביב לה. הר היהודים מזה והר הכרמל מזה. אז אולי בעצם היא ירושלמית-חיפאית…
      :))

      • יניב ברנר

        שחר-מריו, נראה שהבהלה לשירה תתרחש מוקדם מהצפוי..

        (אני עדיין, אחרי שלוש קריאות, בשלב של להתעכב על השפה/הבחירה של המילים המופלאה בשיר)

        • ברנר, תתעכב כמה שאתה רוצה.

          אני בעד לעשות "החלפות". קח את ברצלונה, תביא לי את ארמניה.

          סוגרים?

          :)))))

          • יניב ברנר

            🙂

            תביא את יעקב, אני אתן לך את הקניון 🙂

          • יתן לי הקיסר את אשר לקיסר.
            אֶת ארמניה אני רוצה!

            🙂

          • אורה ניזר

            חוזרת וקוראת בשיריך, הנופלים על לשוני בעדנה שבין הרגש לשכל, וחושבת כמוך שברצלונה זו אוירה ,אבל לא רק, ושאולי הרמבלה ,כמו אלנבי בשנות החמישים והששים בתל אביב,רק יותר יפה, ואולי היא מבחינת האוירה, כמו הטיילת בקיץ ללא הפסקה ,וכל בית בברצלונה בנוי לתלפיות והים והמרינה, והנמל, והרמבלה, ויפו של ברצלונה היא העיר העתיקה – הגותית,
            וגם בתל אביב יש גאודי אחד, הבית המשוגע ברחוב הירקון, אז מה כבר יש לנסוע לברצלונה, הכל יש לנו כאן, גם צרות.רק מה, שם אתה לא שומע על הצרות שכאן ולא מקשיב לצרות ששם, ולו רק בגלל זה כדאי לתור בעולם.

          • הו, אורה. יפה אמרת.

            את יודעת שמקום עבודתי נמצא במרחק שלושה בניינים מה"גאודי" התל אביבי ברחוב הירקון?

            רק סגראדה פמיליה חסרה לנו. סטרוקטוראלית.
            כי תרבותית זה נטוע עמוק בתוכנו.

            ותודה על מילותייך היפות בפתח דברייך.

          • אורה ניזר

            נכון אמרת שחר, הסגאדה בתוכנו , כמה מוזר, אנחנו שנולדנו כאן מרגישים אותה בפנים עמוק בתוכנו ויש לה גוונים שונים של רגשות , ישנם עוד כמה דברים שהם בתוכנו ולא היינו שם, ולא חווינו , אבל הם בנו, וזה לאו דוקא קשור בעם היהודי ותולדותיו, זה יכול להיות קשור לחיי האדם בכלל, אורחות חייו, אזורי מגורים, בין העוני לעושר, בין הביבים לארמונות, כאילו הכרנו אותם, את ריחות המקום, הצבעים, הרוח וחיי הנפש של המקומות האלה. אני מקווה שלא היפלגתי מדי, והובנתי.

  8. סיגל בן יאיר

    שיר תת מודע קולקטיבי קוסמי:)

    בנדרס כבר אמרתי?

  9. שחר-מריו, "ברצלונה" הוא שיר מפעים על עיר מפעימה. לא תמיד החיבור בין "עיר" ל"שיר" מעלה זהות של הרגשה, ולכן זה כה חזק, כה מדויק ויפה.
    ברשותך, יש לי בכל זאת כמה הערות/ שאלות/ מחשבות/ ברבדים שונים בעקבות הקריאה בשיר:
    1. ברמת הכתיבה – הייתי חושבת שוב על השורה "ספרד, הלא תשאלי לשלום יהודייך?". נדמה לי שהיה כדאי לעדן כאן עוד יותר את הפרודיה על "ציון הלא תשאלי…" לפעמים, כשהמקור חשוף מדי, האפקט של השורה החדשה מוחלש. כמו כן, הייתי חושבת שוב על שלוש השורות האחרונות, נדמה לי שהשיר "נפתר" באופן קל מדי – במעין "סיכום" של נושאי השיר במקום ש"דורש" הפתעה חדשה ופתיחה (סיום יותר פתוח).
    2. ברמת ה"חומרים": האם ייתכן שסלומון הוא שמו הפרטי – העברי – של כ. קולומבוס/ קולון? הרי יש תיזות שלמות על מוצאו היהודי של הנ"ל, כמצוות היהודים לנכס כל אישי עולם לכיסם… בכל אופן, נדמה לי שהשיר מצביע על אפשרות של קישור כזה באופן מבריק, גם אם במציאות (או באגדה) כריסטופר לא היה סלומון ולהיפך. זה מוסיף לשיר מעין נפח היסטורי-אסוציטיבי מרתק.
    3. ברמת התעתיק: נדמה לי שכדאי להשתמש במינוח הקטאלאני "בארי גותיק" (נדמה לי)ולא בתרגום העברי "הרובע הגותי". נראה לי חשוב בשביל ה"אותנטיות" (זה אולי ידרוש שינוי של קצב בשורה הבאה, אבל כדאי אולי לנסות).
    שחר-מריו, שמחתי לקרוא – ותודה על ההקשבה,
    תמר

    • תמר, תני לי רגע להתאושש מההתייחסות המעמיקה לשיר. הבלוגייה הזאת לא חדלה להפתיע אותי. ואני שמח שקפצת לביקור אצלי. תגובותייך לבלוגרים-עמיתים הרשימו אותי. ועכשיו תורי להתבשם. איזה כיף. אז קודם כל, תודה!

      אני אתחיל עם הערתך השנייה, מהסיבה הפשוטה שהפתעת אותי. במקור ניסיתי ליצור קשר בין קולמובוס לסולומון, ובסופו של דבר החלטתי להימנע מזה. אבל מסתבר שהרווחתי גם את הקשר הזה. לפחות בקריאה הפרשנית שלך. וכן, את צודקת. היהודים ניסו לנכס גם את קולומבוס לעצמם. שגעון גדלות שכזה. מצד שני, שמו של קולומבוס מצביע על בעל חיים, והיהודים ש"הסכימו" להמיר את דתם "זכו" לקבל שם משפחה חדש, כזה שיש לו קשר לבעלי חיים, למען ידעו שהם מראנוס, ושמעמדם נחות משל הספרדים המקוריים. אז לכי תדעי…
      אבל יש לי "הוכחה" שלא אנוס היה קולומבוס. ואת ההוכחה הזאת אספק בשיר אחר, שאני מנוע מלפרסמו כרגע היות שהוא עתיד לראות אור בכתב עת. 🙂

      לגבי הערתך הראשונה, אני נוטה לא להסכים. הפראפראזה על רבי יהודה הלוי היתה לי מהותית בשיר הזה. למעשה, זה מה שהכה בי לפני הכל כשהתהלכתי ברחובות ג"ירונה והתחקיתי אחר עקבות היהודים בעיר. מהרמב"ן שהתגורר שם נדדו מחשבותיי ליהודה הלוי (אהוב נפשי) ופתאם מצאתי עצמי שואל: ספרד, הלא תשאלי לשלום יהודייך.

      אבל באשר לשלוש השורות האחרונות, כן. עלית על דילמה, שהעסיקה אותי מאד כשעמלתי על השיר (ב – 2006). ואולי יש מקום להרהר בזה שוב, ולשקול.

      ובאשר להערתך השלישית, אני חושש שהצעתך תחסום את הקריאה של הקורא העברי. זה יצור מעין השהייה בקריאה, הפרעה. וזה לא הכרחי כשהחלופה העברית מאפשרת זרימה.

      אין לי סיום פתוח לתגובתי אלייך, למעט: תודה, תודה רבה.

      • הי שחר-מריו,
        תשובתך משובבת את לבי, שמחה לגלות שהצלחתי לחבור לרגע למסע לנבכי השיר היפה הזה – ושמחה לגלות משורר-אמת שלא הכרתי עד כה. אני אנסה לגלגל שוב על לשוני את "ספרד, הלא תשאלי…" ולחשוב עליו מפרספקטיבה חדשה.
        לגבי ה"רובע הגותי" – מעניין אותי עוד להקשות ולשאול…: הרי השפה היא אחת הכוכבות של השיר (למעשה השיר מתחיל כך), מדוע בנקודה זו אתה "מוותר"? אבל אינך חייב לשוב ולהשיב לי על כך. סתם, עלה במחשבתי.
        אני מצפה לראות את השיר הנוסף על מיסטר קולומבוס… (!).
        תודה, תמר

  10. נטע אלקיים

    שיר חזק וטעון
    מלא באמירה
    קצת קשה לי עם אהבת המולדת עכשיו
    ולכן חיזקתני קמעא עם השיר
    הכנסת אותי במילים בלבד אל טיול
    ממש הצלחתי לראות סמטאות, בתים, ואת הפסל…
    השורות הכי חזקות בעיניי
    "וְקָשֶׁה לִמְצֹא אֲחִיזָה בְּגֵיא הַחֻרְבָּן כִּי עִקְּבוֹת יְהוּדִי

    בָּעִיר כַּחֲרוּזִים נֶחְבָּאִים אֶל שִׁיר."
    זה הפיל לי פתאום איזה תובנה שזה הגורל שלנו בעצם
    אנחנו עם חסר-אחיזה
    אין לנו בית
    ככה אני מרגישה בכל-אופן
    אולי אני צריכה קצת גולה לוריד כדי לחזור להרגיש קצת שייכת

    תודה מריו יקר

    • תודה, נטע. אנחנו לא חייבים להיות ככה, חסרי אחיזה. תלישות היא שורש כל רע. את לא רוצה להרגיש שייכת?

      וממה שאת כותבת, אני דווקא חש שיש לך חשבון עם נתיבות בפרט ועם הנגב בכלל, אבל חרון אוהב. את מרגישה שייכת לשם, והמקום הזה נטוע בך. זה טוב, לא?

  11. מאחר שחזרתי חולה ומותש מאנגליה אין לי הברקה על השיר היפה היפה הזה.

    מעניין, כשביקרתי בברצלונה לא חשבתי על יהודיה, מטמטום אולי, או מהחום… זה היה באוגוסט כמדומני.

    אוה ברצלונה!

    ובסיצ"ס היית, שחר-מריו? שם דווקא חשתי "בבית". והמבין יבין…

    • חזרת מלונדון חולה ומותש? אני מקווה לפחות שהייאוש נעשה יותר נח. והחלמה מהירה!

      לא הייתי בסיצ"ס. אבל שמח שהרגשת שם בבית. הסוהו הלונדונרי לא עשה לך בית?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי