פנגיאה* (על מיסטיקה וארוטיקה)/ שחר-מריו מרדכי
הוּא אוֹמֵר:
אֵינֵנוּ חוֹלְקִים דָּבָר מִלְבַד הַגּוּף;
וְעֵינֵי פָּנָסִים מְדַוְּשׁוֹת בַּעָרָפֶל.
כֵּן, אֲבָל
אִיתְךָ יֵשׁ צִיפִּיָה לְהַבְקָעָה אוֹ לְאִגּוּף
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶטְרוּסְקִים עַל הַטִּיבֶּר
אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ טוֹבֵל
אֲנִי רוֹצֶה זְרוֹעוֹת כִּנְהָרוֹת גְּדוֹלִים
(וּכְמוֹ יָבֶּשֶׁת אֶל יָבֶּשֶׁת גּוּפוֹ אוֹחֵז
בְּיָדָיו).
אַתָה דוֹמֶה לְפַּנְגֵיאָה.
נִדְמֶה שָׁלֵם וְרוֹגֵעַ. אֲבָל מָה שָׁוֶה אוֹקְיָאנוֹס
בְּלִי יָבָּשׁוֹת מִשְׁנֵי צִדַיו?
אַ-הַא, גִּלּוּי כָּזֶה הוּא עִנְיָן שֶׁל
סְעָרָה (רוֹצֶה לוֹמַר: תְּשׁוּקָה; רוֹצֶה לוֹמַר:
אַל תִּשְׁכְּחִי).
זְרוֹעוֹתֶיהָּ אָרוּכּוֹת.
וּמָה עַל אַהֲבָה? זֶה וַדַאי הֶכְרֵחִי.
תְּנַאי מַסְפִּיק, אַךְ לא הֶכְרֵחִי. תִּמְחִי, תִּמְחִי.
לא תָּמִיד יֵשׁ קֶשֶׁר בֵּין אַהֲבָה לִתְפוּקוֹת
שֶׁל תְּשׁוּקָה וְאִפּוּק.
הִיא מְפַזֶרֶת אֶת עַצְמָהּ בְּחוֹסֶר סִפּוּק:
פּה שְׁמַנֶיהָּ, שָׁם עֵינֵיהָּ;
וְשָׁדֵיהָּ בְּלִי מֵשִׂים מְנַסִים לְהַקְסִים.
אַהֲבָה, הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת,
זֶה כָּל מַה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַעִנְיָן הַזֶּה שָׁלֵם.
אִם זֶה שָׁלֵם, זֶה מִשְׁתַּלֵּם.
וַלא – צוּרָה לָהּ. הוּא הוֹלֵם.
(וְיָדָיו עַל בִּרְכֵּיהָּ)
וּמָה צוּרָה לַשְּׁלֵמוּת?
(קוֹלָה עָנוֹג וְשׁוֹקֵעַ)
רְאִי, יָרֵחַ מָלֵא מַתְחִיל לָמוּת.
(לוֹטֵשׁ אֶת שׁוֹקֵיהָּ)
אֲבָל הִיא קָמָה וּמֵיטִיבָה אֶת הַחָזִיָה.
אַתָה בְּאֱמֶת חוֹשֵׁב כַּך? מַה זֶה קָם בֵּינֵינוּ וּמִתְהָוֶוה?
צִיפּוֹרַיו פּוֹרְחוֹת מְבוֹהָלוֹת כְּמוֹ לְשֵׁמַע יְרִיָה.
חָשַׁבְתִּי שֶׁדְּבַר-מַה קָם בֵּינֵינוּ וּמִתְאָוֶוה.
(כְּמוֹ לַהַק זְבוּבִים זָב זִמְזוּם הַשְׁתִיקוֹת.
וְצָרִיךְ לִשְׁבּוֹר
נוּסְחַאוֹת מַגַע שְׁחוּקוֹת).
תַּבִינִי, אֲנִי לא נֶגֶד אַהֲבָה.
אֲבָל אֵין לַגֶּבֶר עוֹנַת יִחוּם.
זֶה עִנְיָן קָבוּעַ. לְמַעֵט יְמֵי מָחָלָה.
גַּם אֲנִי בְּעַד תָּאָוָה.
אֲבָל אֲנִי נִמְשֶׁכֶת לִגְבָרִים עִם עוֹר שָׁחוּם.
וְרַק עִם בְּהִירִים אֲנִי מַתְחִילָה.
מֵסֵבָה פָּנֵיהָּ מִמֶנוּ, הִיא לא מְרוּצָה.
הַמִּלִּים שֶׁלוֹ טְמוּנוֹת בַּכָּר.
הַמַּחשָׁבוֹת מְהִירוֹת מֵרוּחַ:
אֵיזֶה מִין גֶּבֶר אֲנִי? מָה הִיא רוֹצָה?
אֲנִי בָּהִיר? אֲנִי לא בַּטוּחַ.
לָמָה לִנְחָשִׁים דָּם קָר?
זֶה כְּבַר מְיֻתָּר.
הִיא הוֹפֶכֶת פָּנֵיהָּ, מַעֲבִירָה אֶצְבּעָה עַל שְׂפַתָיו.
אֶת הַמַהֲלָכִים הָעוֹקְבִים
טֶרֶם הֶעֱלֵיתִי עַל הַכְּתַב.
* פנגיאה היא יבשת-על מאוחדת בטרם התפצלה ליבשות המוכרות לנו היום.
הי מריו, אני כנראה מגיבה ראשונה וכמה נחמד.
לדעתי אתה כבר בחצי הדרך ואולי אם תרצה,אתן לך עוד טיפ קטן למען "פיגוגה" של המיסטיקה ממערכת יחסים. מצויין שהשניים האלה מדברים, אבל מתוך השיחה הלא ניתן לראות שהללו פשוט לא באותו ראש. לדעתי, קשר בין שני אנשים לא צריך להיות מיסטיקה ,חושבת שכן ניתן לחבר בין גבר לאישה, ואין צורך להבין ממש הכל באותה שפה, אבל אירוטיקה היא מפתח ותקשורת גם כן. כשהאחד רוצה הנאה והשני רוצה דיבורים על אהבה, התקשורת מאוד חשובה כדי להבין שהרצונות לא נפגשים ואין צורך להצמד דווקא לקושי שבקשר, אולי פשוט עדיף להתקדם אל חיבור מתאים יותר. מה דעתך? :0)
תודה, סיגל.
כבר התקדמתי לחיבור מתאים יותר. אחר בתכלית. את תתפלאי לשמוע. ועוד אכתוב על זה. אבל גם שם יש קצרים ואי הבנות. את יודעת מה זה שני אנשים? שני רצונות, שתי קופסאות שונות. צריך להתפשר. לא בטוח שההבדל בין המינים הוא תנאי הכרחי לזה. אבל בהחלט מספיק.
🙂
ני שמחה שהתקדמת לחיבור מתאים. ולמה שאתפלא לשמוע? מה יותר טבעי מהתקדמות? בכל אופן הבטחת לכתוב ואני מבטיחה לקרוא. (לגבי אי-הבנות וקצרים וצורך בהתפשרות זה חלק מהחיים, ובעיניי אפילו אתגר אולם בשירך אני כקוראת מרגישה שעבור שני אלה הגיע הזמן להפריד בין היבשות…אין לי מושג למה אבל אני מרגישה שהיבשות האלו לא מתחברות נכון.)
כנראה שלעולם ועד לא יבינו הנשים את הגברים ולהיפך.
ואולי זה סוד הקסם של היחסים – מעין מיסטיקה מתמדת?
כתיבה משובחת לעילא ולעילא!
נראה לי שאתה צודק לגבי תובנתך הראשונה. ולגבי השנייה – תודה, חנוך.
בכאלה שורות גאוניות שרטטת את המרחק(הקבוע) שבין הגבר לאישה – מרחק קבוע ומדוד … שלעולם ישאר עד ששני אלה ימצאו עצמם עם ילד או שניים…ואז תגמרנה הפילוסופיות והמיסטיקות והסוף לתשוקה…….
כבר אמרתי שאני מעשית?
אז המרחק לא קבוע. הוא משתנה כשבאים הילדים.
את מעשית, אורנה. מתי תחשפי את הצד הפחות פרקטי? אני יודע שיש בך.
🙂
ולגבי מילותייך הראשונות, תודה, אורנה.
נהדר נהדר, שחרמריו!!! צחקתי על הבוקר (שבת)…
כדי שזה יהיה "שיר" צריך להדק פה ושם, לוותר, פה ושם, אבל מי צריך "שיר"? ומי אני שאלמד אותך מה זה שיר…
את הכותרת הייתי משנה לפנגיאה…
ואת הציטוט הייתי שמה בהתחלה על יד הכותרת, כציטוט..
וחוץ מזה, ברוך שובך מהעדרות קצרה, כך נדמה, לא?
איריס
כל יום מחדש אני לומד מַזֶּשִּׁיר.
למדי אותי איפה עלי לוותר.
לגבי פנגיאה, שקלתי כבר. ולאור הערתך, שוב נוטה הכף לטובת הצעתך.
ובאשר להעדרות, כן. בקטנה. (אבל התגעגעתי). כמה ימי העדרות את מרשה לי לקחת בשנה?
🙂
שחר מריו היקר
דוקא שמחה על שיר כזה שמזכיר לי את המרחק בין גבר לאישה ,אדם לאדם בלוגיסט לבלוגיסט…:)
אשליית הקשר המוחלט והמיסטי.
כתוב נפלא
סליחה על הבורות אפשר בבקשה מהיכן לקוח הציטוט?
מירי
מירי, תודה.
"בלוגיסט לבלוגיסט"? אני חושב שהבנתי.
:)))
הציטוט לקוח מתוך שירו של נתן זך "מִשָּׁנָה לשנה זה".
צוּרָה לָהּ, הוּא הוֹלֵם.
(וְיָדָיו עַל בִּרְכֵּיהָּ)
……
בִּקַשְׁתְּ לְנַפְשֵׁךְ אַהֲבָה? בִּקַשְׁתְּ אֶת נַפְשֶׁךְ לַמוּת.
(לוֹטֵשׁ אֶת שׁוֹקֵיהָּ)
….
על אילו הייתי מוותרת בינתיים, ושוב, הציטוט בסוף מיותר כחלק מהשיר, ומתאים, אולי, על יד הכותרת
שמחה ששינת את הכותרת ועכשיו מבינה למה נעדרת וחוץ מזה תשמח שמישהו שם לב לזה… 🙂
שחר מריו מרדכי
זה שיר נפלא דורש שגברים יענו לאתגרו
ולגוף היבשתי המלא אוקינוס
אמירה, תודה.
"גןף יבשתי מלא אוקיאנוס".
איזו אמירה!
יש משהו במה שאת אומרת. זה מעלה את השיר למשלב גבוה יותר, ואולי זה לא עובר טוב. זו חוליה הכרחית, אבל יש מצב להוריד משלב.
אחשוב על זה.
לגבי הציטוט, חשוב לי שהשיר יזרום אליו ולא ממנו. מכמה סיבות.
ואני שמח ששמת לב, איריס. יש לבבות, שלא אוותר על תשומתם.
פעמיים לב אדום
הי שחר מריו,
אהבתי את השיר; את המסר קצת פחות 🙂
להרגשתי, השיר מסתיים ב
הִיא הוֹפֶכֶת פָּנֵיהָּ, מַעֲבִירָה אֶצְבּעָה עַל שְׂפַתָיו.
אֶת הַמַהֲלָכִים הָעוֹקְבִים טֶרֶם הֶעֱלֵיתִי עַל הַכְּתַב.
זה סיום חזק. ההמשך (כולל זך) גורע.
זהר, יקירי
תודה. זו פעם שנייה, למיטב זכרוני, שאתה מגיש לי הצעת עריכה שנראית לי נכונה במבט ראשוני. אני עדיין לא רץ לשנות. אתן לעצמי עוד כמה ימים (ואולי עוד כמה תגובות), אבל ברגע זה אני נוטה להסכים איתך (וזה מבהיר לי יותר את הנקודה, שהעלתה איריס).
וזה לא מובן לי מאליו שאתה "עורך" לי שיר. זה משמח אותי, כי אני יודע שהשירה שלך והשירה שלי רחוקות סגנונית זו מזו כמרחק צפון פנגיאה מדרומה. ואם אתה מוצא לנכון לכוון את המצלמה שלך לפיגום מיותר, אני מבסוט ופותח מפה לבדוק את השרטוטים, קווי האורך והרוחב וההתאמה בינהם.
לא, אל תרוץ. אלו רק רגישויות של קורא אחד, נכונות להיום (לא בהכרח למחרתיים). אם הן יעזרו לך למקד משהו שחשת ממילא – קח.
תודה לכל המגיבים והמגיבות.
ותודה גדולה לאיריס, אסתי וזהר על הערת העריכה שלכם. ישנתי על זה יומיים ולילה, והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריכם.
תודה!
(אבל הזכות לשינויים שמורה)
:))
איזה יופי של שיר.
מוכשר אתה, שחר מריו ברנדו איגלסיאס שכמותך – איזו תמונה!
אוה, ואני מזדהה דווקא עם הגברת, אף שאת האדון השחום (שבתמונה) הייתי לוקח למזכרת…
אכן, החלה עונת הייחום שלי.
שלך, יוסי
יוסי, אינטואיציה נשית היא המתנה הגדולה ביותר עלי אדמות. ולכל הגברים, שניחנו בה (ויש כאלה), אז מברוק! וגם אני רוצה להאמין שיש לי אינטואיציה נשית, כי גם אני מזדהה איתה יותר מאשר איתו. והיא גם חכמה ממנו, לא?
ראיתי את שולחן העבודה שלך, ולא אכפת לי בכלל להתמסגר שם ליד. וחוץ מזה, המגרש שלך הוא המגרש שלי, יוסי.
יחום נעים.
אפרופו מגרשים, מתי נפגשים?
אני מתה על המטאפורות שלך, היסודיות, האריכות (והתובנות על גברים ונשים)
איריס, תודה!
זה הנדבך שלי לכרוניקה אסוציאטיבית של קשר ופרידה.
אנחנו מבינים זה את זו.
אירוטיקה לירית ברקע הקונפליקט הנצחי שלא מובן אולי, לכן מסטי, בין גבר ואישה, מתוקים וחמוצים היחסים ומהנה וקולחת קריאת השיר.
איציק, תודה!
שחר מריו –
המרחק – קבוע !
איכויותיו משתנות
ממרחק של תשוקה זה הופך למרחק אחר
והילדים בלאו הכי אי -שם באמצע ….
אני פרקטית
כבר אמרתי?
כן. יותר פרקטית ממני.
אבל כמה טוב שהוא קיים. איזה משעמם היה כאן לולא המרחק הזה.
נפלא!!!!!!!!!!!!!! אחד היפים, הענוגים והחכמים שלך.
יעל, ספרתי ארבעה עשר סימני קריאה!
והם עושים לי קלאבינג בגוף (עד ההאנג-אובר של מחר).
:))))))))))))))
אין ספק, הדיאלוג הנצחי בין שתי התאוות של יצורי הבריאה, אין כללים, לא לפתיחה, לא להתגוששות ולא מה שבא אחר כך, הכל פתוח, המוח ממציא, הבשר ממשיך, חלקו מתנגד, חלקו מתרכך, חלקו מתפייס, חלקו מתפייט, ויד המשורר רושמת ותוהה ובוהה ומחכה…להמשך. יפה.
אח, איזה שיר יפה! שקלתי להדפיס אותו ולהראות למישהי שודאי תזדהה, כמוני. בענין הציטוט של זך, גם אני חושבת שאינו נחוץ. מלבדו, הכל מדוייק ומדבר מאוד, אלי, וודאי לכל אשה ולכל גבר, ולא חשוב איזה תפקיד הוא/היא נוטלים במערכון הנצחי הזה.
אח, אסתי!
איזו תגובה.
אני גם שוקל לגזור את תגובתך ולהראות לחברים.
🙂
לבנה, יקרה.
תודה.
גם אתה
מחרמן
וזה בגלל שהתחרמנתי, את יודעת
היה כאן שיר שֶׁגִּרה אותי…
שיר ש…
גרא אותי.
:))))
אוהב את הלשון שלך שחר.
עדי,
אשתך יודעת?
:)))
היי שחר
השיר מענין כי הוא ניראה כמו שיר, ויש חיבור
לדיבור יום יומי.
יש לי מנהג כשאני לא ממש מבינה גם לקרא מהסוף להתחלה, ופתאום הבנתי את העירוב של קצב נוסף בשיר של דיבור, שיח.
זה מענין לי בתוך מוזיקאית להרגיש את הקצב, כאילו שיש חלק 4 רבעים, ויש חלק 7 שמיניות
להתראת טובה
תודה, טובה.
השיר אכן מוסיקלי, וכך גם היחסים.
המוסיקה מלווה ריקוד או משחק.
אני מקווה שאפשר לשמוע את צליל נעלי הסטפס או כדור הפינג פונג.
מריו, זה יפה.
האם ראית שנתתי בשבילך את המקור האנגלי שביקשת? של Gary Snyder
לא ראיתי, סבינה.
עכשיו אלך לחפש.
תודה על המחמאה ותודה על Gary Snyder.
שחר מריו
בפראפרזה על ספר של זלדה אפשר להגיד על שירך היפה כי הגבר והאשה המיסטיקה והארוטיקה נבדלים מכל מרחק ושואפים לאיחוד בכל מרחק.וקרבת המיסטיקה והארוטיקה למוות עולה יפה מתוך השיר.
אוהב יותר את האשה, את האשה, האשה, האש, ה"
תודה, משה.
גם התסריטאי של הסרט הזה מעדיף את נקודת המבט של האישה, אם אני מבין את התסריטאי והבמאי.
🙂
בכלל (וזו לא תגובה ישירה אליך, אלא לכל המגיבים), אני לא בטוח שיש כאן אבטיפוס גברי מול אבטיפוס נשי (אםטיפוס? חחח…). יש כאן גבר, שמייצג את עצמו ואולי מייצג סטיגמה ואולי מייצג גברים משכבת גיל מאד מסויימת; ולמולו יש אישה, שמייצגת את עצמה ואולי את הסטיגמה לגביה ואולי את כל מי שניחן באינטואיציה נשית.