ברכות ללאה איני ולמרדכי גלדמן

 

 

 

 

השבוע התבשרנו ששניים מחברינו לבלוגייה, הסופרת לאה אֵיני והמשורר מרדכי גלדמן, זכו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תשע"א, הבאה עלינו לטובה (אני מקווה). מזל טוב להם. ומזל טוב גם לשלומית כהן אסיף, הזוכה השלישית.

 

הרבה שאלות לי בנוגע לשירה. ומעט תשובות. אבל בספרו, "סֵפֶר שְׁאַל", העניק לי מרדכי גלדמן תשובה לאחת משאלותיי. והרי התשובה בשירו "סֵפֶר":

 

"…השירה מְחַבֶּרֶת את קוראיה

אל המשורר אשר בתוכם –

אל האיש הישֵן או הגווע

שהופעתו ברבים נאסרה

כדי לא לפגום באותה התחזות

שרוב הבריות נאמנות לה

כאילו היא פרצופן האמיתי וממשותן המועדפת;

שהרי השירה מחברת את קוראיה

אל האיש הישֵן

                  אשר בהתעוררו

ירקוד את ריקוד השאלה".

 

למרדכי גלדמן שירים רבים ויפים, ואני אשלח קישורית לאחד, יפה במיוחד, ששמו "ראשית היופי". גיליתי את השיר כאן, בבלוגייה, זמן קצר לאחר שבאתי בשעריה:  

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=148&itemID=4729
 

 

מזל טוב, מוטי!

לאה איני זכתה בפרס על ספרה, "ורד הלבנון". מבקרים רבים הפליגו בשבחו, והוא אכן ראוי לכל שבח. לא לי להתחרות בביקורות המבריקות ובניתוחים מאירי העיניים של טובי מבקרינו (כולל אלה שעשו דרכם לבלוגייה הזו – פרי עטו של רן יגיל ופרי מקלדתו – יש לו מחשב – של אמנון נבות). אבל באחד מאירועי שבוע הספר העברי תש"ע נפלה בחלקי הזכות לראיין את לאה איני על "ורד הלבנון", ואני מעוניין להאיר את הספר הקשה ויפה-להלל הזה מנקודת מבט אישית; אך לא לפני שאספר לאלה מביניכם, שטרם קראו (רוצו לקרוא! מבטיח לכם שלא תקללו אותי על ההמלצה), כמה מילים על מסגרת העלילה:  

 

חיילת, פקידה בחיל הקשר, ששמה לאה, אך מזדהה כורד, מתנדבת לסעוד חייל פצוע, "צמח מְדַבֵּר", בשם יונתן, שירה לעצמו כדור בראש ערב עליית הפלוגה שלו ללבנון. והימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. הוא משכונת רחביה המבוססת בירושלים, היא משכונת שפירא הענייה בדרום ת"א (לאחר מכן עוקרת משפחתה לבת ים). הוא בנם של מנהל בית ספר ורופאה בכירה, והיא בתו של ניצול שואת יהודי יוון ואם, שמוצאה מן הקהילה הנשדידנית. הוא כולו יש, והיא כולה אין. איני. יונתן הצמח הופך להיות האוזן של לאה-ורד, והיא מספרת לו על ילדותה המסוייטת; על אמא, שאינה מעניקה לה אהבה, ואבא שאהבתו חורגת מגבולות הנורמה. היא גם מספרת על התפקיד שייעד לה אבא – להיות הסופרת של שואת יהודי יוון בכלל ושל שואתו בפרט. וכך מפגישה לאה איני במלאכת מחשבת את ישראל הראשונה עם ישראל השנייה (הייתי אומר גם את לבנון הראשונה עם לבנון השנייה), את המרכז השבע עם הפריפרייה הנאנקת, את האליטה האשכנזית עם המהגרים קשי היום וניצולי השואה המושתקים, שלא נודע כי שואתם באה אל קרבם, אל קרבנו.

 

ומה ב"ורד הלבנון" מצא מסילות אל לבי? לאה איני חִבְּרה אותי "אל האיש הישֵן, אשר בהתעוררו ירקוד את ריקוד השאלה". סבתי האהובה, סבתא רוזה, נולדה ברודוס אשר ביוון (אז תחת שלטון איטלקי) לאחר שמשפחתה היגרה לשם מאיטליה, שם נולדו אחיה ואחיותיה. אבי סבתי, איז'קו (יצחק) דנטה, קבור בבית העלמין היהודי ברודוס. אבל לאמהּ, רגינה, ולאחיותיה של סבתי – מטילדה, ג'ויה, שרה וסוזאנה – אין קבר שניתן לפקוד אותו. הן נשלחו מרודוס לאושוויץ, שם נרצחו בתאי הגזים וגופותיהן נשרפו באש. (אחיה הספיק להימלט לקונגו, אז בלגית). סבתי רוזה מיעטה לדבר על אמה ואחיותיה. למעשה, כל שנות ילדותי ונעוריי לא ידעתי שאני נכד לניצולת שואה, כל שכן שואת יהודי יוון. ההווייה הישראלית "קִטלגה" אותי כעיראקי. סבתא רוזה לא נתנה דרור לגעגועיה ולייסוריה, ואפילו אמי לא הפנימה את העובדה שהיא "דור שני", אם להשתמש במונח, שלאה איני הסתייגה ממנו בראיון עימה. בילדותי, כששהיתי אצל סבתא רוזה ימים שלמים, היתה זו מתעקשת שלא אשאיר דבר בצלחת. תאמרו: סבתא טיפוסית. אבל היום שוב אינני בטוח בכך. לאחר מותה של סבתא רוזה התחקתה אימי אחר ההיסטוריה המשפחתית שלה ברודוס, אבל באשדוד פגשה חברת ילדות של סבתא רוזה, ניצולת שואה, שהיתה על הרכבת ההיא ביחד עם רגינה, ג'ויה, שרה, סוזאנה ומטילדה. שבוע בלי מים, בלי אוכל, בלי אויר, בלי שירותים (כמו שכתבתי ב"על מלאכת התרגום"). זה צמרר אותי גם כשקראתי על כך במאמרה של לאה איני ב"הארץ":

"ב-15 במארס 1943 יצא המשלוח הראשון של יהודי יוון לאושוויץ, ובעקבותיו עוד 19 משלוחים. נסיעתם של 2,800 בני אדם הדחוסים בקרונות בקר ללא אוכל, עם דלי אחד למים ואחד לצרכים, ועם עצירה אחת, ארכה שבעה ימים. בשביל יהודים אלו ההשמדה החלה ברכבת. רק כ-10,000 מכלל יהודי יוון שרדו". 

למאמר המלא:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1161330.html

ופתאום יש משמעות אחרת לאזהרה ההיא של סבתא רוזה ש"יש רעב בעולם", ש"יש ילדים שאין להם לוקסוס להשאיר אוכל בצלחת". וכשסבתא לנה בבית הוריי, שזרה מדי פעם אמירות מהסוג של "היטלר יימח שמו" (ולמה יימח שמו? הרי חובה עלינו לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא למחות); ובעת מלחמת המפרץ הראשונה חקרה אותי על כל מה שדווח בתקשורת לגבי המצב הגיאופוליטי, והזהירה שסדאם חוסיין זומם "כמו היטלר". סבתא בחרה שלא לדבר על משפחתה שנמחתה. אולי כי לא רצתה להכביד על המשפחה שהקימה. אבל זו לא הסיבה שבעטייה הממסד הישראלי לא דיבר על שואת יהודי יוון. המניעים של הממסד הישראלי היו שונים בתכלית. ולא כשרים. הנה לכם סיבה מדוע ללאה איני מקום חם בלבי. דרך "ורד הלבנון" ודרך  מאמרה המדהים ב"ספרים" של "הארץ" על שואת יהודי יוון, היא נתנה לי קול ו"קִטלגה" את מקומי במקום שנפקדתי ממנו שלא בידיעתי. הרי הייתי כ"איש הישֵן או הגווע, שהופעתו ברבים נאסרה", כמאמר גלדמן. בנעוריה, מספרת איני ב"ורד הלבנון", חשבו אותה בכלל ללאה עיני. ממוצא עיראקי. "מה להגיד, שאני יווניה מעיראק"? שאלה לאה. ואני צחקתי. עכשיו ברור לי. אני יווני מעיראק! אֶסְטוֹ אֶס (ככה זה).

 

אבל יש עוד סיבה שבעטייה "ורד הלבנון" יקר ללבי. כשנרקמה מערכת היחסים בין ורד (היא לאה) ליונתן, שֵׁיערה ורד מה יחשוב על כך אביה: "ורידיו באחת יאפסו דם. הרעיון שבִּתו הקטנה של סלוניקאי ניצול שואה, בריאה ושלמה, ככלות הכל, אם גם מוכת חלומות-דמיונות, תינשא לנכה מלחמה, קטוע רגל-יד, או עיוור, מָאדְרֶה מִיָה שנשרפה שמה כמו נייר (אבי תמיד התפלל לאמו), תסיג אותו באחת לתעלת המחראה בבירקנאו".

 

גם אמא שלי, מטילדה, סעדה חייל פְּצוע מלחמה, שהאש אחזה בגופו. לא צמח כיונתן, תודה לאל. לא שרוף כרגינה ובנותיה, תודה לאל. אבל נכה, שרוף, כווי וכבוי. בזמן פציעתו כבר היו אבי ואמי בני זוג, אך טרם נישאו. אפשר היה להבין אותה לו בחרה לנטוש את "המערכה" (כפי שעשתה חברתו של יונתן ב"ורד הלבנון"), והיו מי שהפצירו באמי לעשות כן. "את רוצה לסבול כל החיים? לשרוף לך את המזל?…היא יש לה סיפור עם פצוע…לא מספיק השואה…חייל בבית חולים היא הביאה לנו! והנה זה החתן – אינווליד" (מתוך "ורד הלבנון"). 

באחת הסצנות הנוגעות ללב (אני מעלה מן הזכרון, ומקווה שאיני חוטא לרוח הדברים) תיארה החיילת איני את המפגש האקראי שלה ושל חברותיה החיילות עם הדוד שלה, גם הוא בעסקי המספוא לסוסים. כמו אביה. אני חשתי שהנה קרבה ובאה בושה גדולה, מבוכה. הרי כך אני חשתי כשחבריי פגשו באבי (בקיץ. אז קל היה לזהות את חלקות העור שאש אכלה בהן). ידעתי שיבוא קול צחוקן של חברותיה (והוא בא), וידעתי שתבוא בושה. אבל היא לא באה. החיילת התמלאה עזוז וחדווה וגאווה. "אני לא מתביישת להיות בתו של מוכר המספוא, אני פוחדת להיות בתו של ניצול השואה", היא כתבה (את המשפט הזה לא אשכח). פתאם הבנתי כמה התביישתי להיות בנו של נכה מלחמה. וכמה הייתי טיפש.  

אולי זה לא המקום הנכון לתאר משפחה כסיר רותח ומבעבע (כל משפחה היא כזו), אבל יחסיי עם הוריי ידעו שריפות וכיבוי שריפות. והנה, לאה איני השלימה לי משהו גם מהפאזל המשפחתי הזה.

 

עשיתי מעשה. נתתי לאמי לקרוא את לאה איני. בתחילה – את מאמרה ממוסף "ספרים". אני חושב שזו הפעם הראשונה בחייה, שאמי החזיקה בידיה את "הארץ". ויתרה מזו: "ספרים". כאן המקום להבהיר שלהוריי אין כל זיקה לספרות. אני לא יודע אם זכיתי באור (או בחושך) מן ההפקר, אבל הוא לא בא לי בירושה מאבי. גדלתי בבית נטול ספרים (למעט ספרי לימוד וספרי קודש, וגם זה במשורה). הוריי לא התעניינו בקריאה (אבי קרא את מוספי הספורט. הקריירה שלו כשחקן כדורגל נגדעה באיבה בעקבות הפציעה; אמי קראה ספרי מתכונים. בשלנית היא לא יצאה מזה). אירוני הדבר שהפציעה הקשה חילצה אותם ממצוקה כלכלית. משרד הבטחון סייע להם כלכלית (אבל נפשית?), אך את פרנסתם השקיעו בהתאם לסדרי עדיפויות, שספרים לא נכללו בהם. גם את שיריי הוריי לא קוראים (לפחות, לא ככל הידוע לי). אבל בניגוד לכל הציפיות, את לאה איני אמי קראה. הזהרתי אותה מראש שהמאמר מכיל גילויים קשים, בעיקר בכל הנוגע לעלמות היהודיות. אמי רצתה לדעת. היא גמעה כל פרט. אחר-כך התקשרה. שוחחנו. זו היתה שיחה בין קרית ביאליק לתל אביב. האזניים נזקפו, הלשון הפיקה מלל. אבל העיניים, העיניים נטלו חלק משמעותי בשיחה הטלפונית ההיא. אמי מעולם לא שמעה על לאה איני לפני כן. פתאם גילתה עניין גם ב"ורד הלבנון".  בעקבות לאה איני הציעה אמי שניסע יחד באביב למקום בו נספתה סבתא שלה ואחיותיה של אמא שלה. לאושוויץ. באביב… 

 

לאה איני ראויה לפרס ביאליק מאלף ואחת סיבות. אבל הנה הסיבה שבעטייה אני מעניק לה פרס צנוע, פרס הקורא שחר-מריו מרדכי.