בננות - בלוגים / / If I Forget Thee, קול קורא להעביר את יום ירושלים מאייר לאב
שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

If I Forget Thee, קול קורא להעביר את יום ירושלים מאייר לאב

 

 

המאמר פורסם ב"מעריב", כ"ח באייר תש"ע, 12 במאי 2010
ובאתר "כותרת":

http://coteret.com/2010/05/13/on-the-partisan-politicization-of-jerusalem-day/

קול קורא להעביר את יום ירושלים מכ"ח באייר ל – י' באב
                                שחר-מריו מרדכי

 

בכ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967), הוא היום השלישי למלחמת ששת הימים, נכנסו כוחות צה"ל אל העיר העתיקה בירושלים. תוך פחות משנה קבעה הכנסת את יום כ"ח באייר כיום ירושלים. ובחלוף כשלושה עשורים, בעת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, העניקה הכנסת ליום זה תוקף חוקי: היא קבעה שיום זה מציין את הזיקה בין העיר לעם היהודי, ועל-כן עלינו לחגוג אותו כחג לאומי.

 

אני יהודי, ואני לא שוכח את ירושלים (גם לא את ימיני. ודאי שלא את שמאלי), ואני מכיר בזיקה הבלתי ניתנת לערעור של עמי לעיר הקודש. ואולם נשגב מבינתי מדוע מחוייב אני להעלות את ירושלים על ראש שמחתי (או על ראש ייאושי) דווקא בהקשר של שנת 1967? לא אתבטא כפי שהתנסח אלי ויזל במכתבו לאובמה ("עבורי, היהודי שאני, ירושלים היא מעל הפוליטיקה"), שהרי כל דבר שקשור בירושלים – ואולי בכל נושא בעולמנו – הינו פוליטי. ולא מן הנמנע שכל יום, בו יוחלט לחגוג את יום ירושלים, יישא בכנפיו  משמעות פוליטית (אפילו שכנינו הקרובים-רחוקים ממזרח, האיראנים, מציינים את יום ירושלים, אם כי חבל שלא בהתאם למורשתו של כורש). אבל, לדידי, יש יותר מקורט של חוסר הגינות בציון יום ירושלים – ע"פ חוק – בהתאם לגחמותיו של חבר הכנסת לשעבר חנן פורת ובחתימתו של בנימין נתניהו.

 

איפה החקיקה הזו שמה אותי? אני – כמו רבים היום בישראל – מאמין ששנת 1967 זרעה את זרעי הפורענות, שיש בהם כדי לסכל את הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני סבור שכיבושו של עם אחר מערער את בטחונה של ישראל, את מעמדה בקרב האומות, את צביונה כחברה צודקת, את חזונה הציוני לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (ולא על כל ארץ ישראל) וכך, למעשה, מתערערת גם אחיזתנו בירושלים. כדי לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכדי לממש – ולו חלקית – את ישראל כחברת צדק, אין מנוס אלא להתנתק ממזרח ירושלים. כשאני אומר מזרח ירושלים, כוונתי להתנתקות ממחנה הפליטים שועפאט, מאבו דיס, מצור באחר, מעזרייה. ודאי שלא מן העיר העתיקה. לא מהאגן הקדוש. העיר העתיקה תנוהל תחת משמורת משותפת כדי לוודא שחופש הדת לא יופר וכדי שאני  – ורבים בישראל – נוכל לפקוד את הכותל המערבי כאוות נפשנו בכל עת. וכשאני אומר "משמורת משותפת", אינני סותר כהוא זה את דברי הנביא מיכה: "ויהי באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים…כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד רחוק, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה". (מיכה, פרק ד', פסוקים א'- ג').

 

לכן אני מתקשה לחגוג את יום ירושלים בכ"ח באייר. מדוע מדירים ממני את הזכות לחגוג בלב שלם את הזיקה שלי – כיהודי וישראלי – לעיר? מדוע כ"ח באייר? מדוע לא ייקבע "יום ירושלים" מיד עם תום "ימי בין הַמֵּצָּרִים" כדי לציין יציאה מאבל על חורבנה לשמחה על בנייתה? וכשאני אומר "בנייתה", אינני מתכוון לשייח' ג'ראח. כמו שאנו עושים את המעבר הבלתי אפשרי מיום הזכרון לחללי צה"ל אל יום העצמאות, מדוע שלא נחגוג את יום ירושלים מיד אחרי תשעה באב? אני יודע שבנימין נתניהו לא ירים את הכפפה. אבל אתם שם, חברי הכנסת החרדים לגורל ירושלים ולגורל ישראל, האם מישהו שומע אותי?! 

 

הכותב הוא משורר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3719225,00.html

If I Forget Thee
Ma’ariv (p. B2) by Shachar-Mario Mordechai. op-ed

On Iyar 28, 5727 (June 7, 1967), the third day of the 
Six-Day War, IDF troops entered the Old City of Jerusalem. Within less than a year the Knesset established Iyar 28th as Jerusalem Day. After some three decades, while Binyamin Netanyahu was serving his first term as the prime minister of Israel, the Knesset conferred legal standing on that day: it established that this day would commemorate the connection between the city and the Jewish people and that, as such, it was incumbent upon us to celebrate it as a national holiday

   I am a Jew, and I do not forget Jerusalem (nor do I forget my right hand, and certainly not my left), and I recognize the undeniable connection between my people and the holy city. However, it is beyond me why I am obliged to celebrate (or lament) Jerusalem specifically in the context of 1967. I won’t, as Elie Wiesel put it, say that Jerusalem is above politics, since everything that is connected to Jerusalem—and perhaps to every issue in our world—is political.  And it is not inconceivable that any day chosen to celebrate Jerusalem Day should be imbued with political significance (even our distant neighbours to the east, the Iranians, celebrate Jerusalem Day—though it is a shame that they do not do so in the tradition of Cyrus). But in my opinion it is more than a tad unfair to mark Jerusalem Day—by law—in keeping with the whims of former MK Hanan Porat and the signature of Binyamin Netanyahu

   Where does that legislation put me? I, like many others in Israel today, believe that 1967 sowed the destructive seeds that have the potential capacity to derail Israel’s future as a Jewish and democratic state. I believe that the occupation of another people undermines Israel’s security, its standing among the nations, its character as a just society, the Zionist vision of a national home for the Jewish people in the Land of Israel (and not the entire Land of Israel), and that it also undermines our hold on Jerusalem. In order to maintain Israel’s character as a Jewish and democratic state and in order to have Israel be—even if only partially so—a just society, there is no choice but to disengage from East Jerusalem. When I say East Jerusalem, my intention is a disengagement from the Shuafat refugee camp, Abu Dis, Sur Baher, el-Azariyeh. Certainly not from the Old City. Not from the holy basin. The Old City will be administered jointly so as to ensure that religious freedoms are not infringed upon and so that we will be able to visit the Western Wall whenever we want. And when I say joint administration I am not contradicting the words of the Prophet Micha, who said: “But in the last days it shall come to pass, that the mountain of the House of the Lord shall be established in the top of the mountains, and it shall be exalted above the hills; and people shall flow unto it…for the Law shall go forth of Zion, and the word of the Lord from Jerusalem. And he shall judge among many people, and rebuke strong nations afar off; and they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruninghooks: nation shall not lift up a sword against nation, neither shall they learn war any more
.”
   
That is why I am hard put to celebrate Jerusalem
Day on Iyar 28th. Why am I denied the right to celebrate wholeheartedly my connection—as a Jew and an Israeli—to the city? Why Iyar 28th? Why shouldn’t Jerusalem Day be established immediately after the mourning period leading up to Tisha B’Av, so as to commemorate the emergence from mourning over the city’s destruction to celebration over its rebuilding?  And when I say rebuilding I am not referring to Sheikh Jarrah. Just as we make the impossible transition from Memorial Day to Independence Day, why shouldn’t we celebrate Jerusalem Day immediately after Tisha B’Av? I know that Binyamin Netanyahu won’t pick up the gauntlet. But you there, you MKs who are worried about the fate of Jerusalem and the fate of Israel, can anyone hear me?

 

 

23 תגובות

  1. חנוך גיסר

    אתה לגמרי צודק שחר-מריו.
    לשנה הבאה בירושלים המחולקת לעולמי עד!
    (שנה הבאה? אינשאללה, למרות שאני פסימי).

    • חנוך היקר, תודה על התגובה.
      זו חלוקה למען שלמות. (לא בטוח שתקדם שלום).

      החלוקה היא כורח המציאות כדי לשמור על שלמות המדינה ושלמות החזון.
      אך לא בשמחה ולא בגיל. בכאב גדול.

      וגם אני פסימי. כי חלוקה אין פירושה שלום עלי אדמות. הרי לא ייכון כאן שלום ישראלי-פלסטיני בלא שלום פלסטיני-פלסטיני. אך החלוקה הכרחית, על אף שהיא צופנת בחובה סכנות. זה המלכוד-22 שלנו. אבל אני סבור שהסכנה שבאי החלוקה גדולה לאין שיעור מהסכנה שבחלוקה.

      ואגב חלוקה, אפשר גם לקרוא לזה תיחום מחודש. קרי: הגדרה מחדש של גבולותיה המוניציפאליים של העיר. נדמה לי שירושלים של המלך חוסיין (ירדן) השתרעה על לא יותר מ 6-7 קמ"ר, וישראל הוסיפה לשטחה 70 קמ"ר.

      "שינו את זה קודם לפניי, זה כן משנה. אני ואתה (לא) נשנה את העולם". 🙂

  2. איריס אליה

    שישו את ירושליים, גילו בה כל אוהביה…
    תמיד.
    למה בכלל צריך יום?
    מישהו שמע על יום פריז? או יום קהיר?
    זה רק אצלנו שצריך להזכיר לנו לאהוב את העיר שאני אישית אוהבת הכי.

    • מה לעשות, איריס? ירושלים אינה פריז ואינה קהיר.

      ומה לעשות, איריס? אין חולק על ריבונות מצריים על קהיר וריבונות צרפת על פריז.

      ומה לעשות, איריס? שהרי בעם היהודי עסקינן, וצריך להזכיר לו (אולי זו עוד סיבה ל"אם אשכחך") שאם לא כן יגבר כוחם של האולטרה-אורתודוכסים מזה והאולטרה- חילוניים מזה, והרוב הצודק יאבד את ירושלים.

      צריך יום. תעלי הצעה. אני מקשיב.
      ואם את אוהבת אותה כ"כ, תתקרבי קצת. לא מצאוך השומרים הסובבים בעיר, לא נשאו את רדידך מעלייך, שומרי החומות. השבעתי את בנות ירושלים, אם תמצאו את איריס, מה תגידו לה? שבוסטון רחוקה מאד.

      • איריס אליה

        אמאל'ה, זה היה מתחת לחגורה! אתה יודע שאני חוזרת!
        מה גם שרבע משנות חיי (10) עברו עלי בירושלים. אז פליז.
        אבל איך שלא מסתכלים על זה, אני מעדיפה את ירושליים שלי, כמאמר השיר, באופן הכי פרטי והכי פחות ממלכתי וציבורי. לא צריכה ימי זיכרון, אבל מבינה ומכבדת את העובדה שיש כאלה שצריכים. זה בדיוק כמו שגם בתאריך פטירתו של אבי ז"ל אני לא עושה משהו מיוחד מעבר למה שהמשפחה המורחבת מצפה שאעשה. וזה כולל גם את העובדה שהקבר לא הופך אצלי לאתר לעלייה לרגל. הזיכרון הוא יום יומי.

        • איריס, קבלי התנצלות. לא התכוונתי שזה ישמע כמכה מתחת לחגורה. אבל מבין כעת למה זה התפרש כך. התגובה שלך שעשעה אותי – וגם קצת הקפיצה אותי, מודה – אז השבתי בהתאם לרוח ששרתה עלי.

          אבל לא התכוונתי לחלץ ממך "אמא'לה" ו"פליז". הפראפראזה על "שיר השירים" באה ממקום משתעשע, גם אם מקניט. לא נוקב. משהו בסגנון שיר השירים בשעשועים. אז פְריז! כלומר: פְּליז. בוסטון רחוקה לי. שנעשה מסיבת תה בפָּריז?
          :-))

          וממש לא ידעתי שאת חוזרת. חשבתי שאת מגיעה לביקור מולדת לרגל מאורע משמח. אני שמח שאת חוזרת!

          הבהרה: כשאמרתי "להזכיר", לא התכוונתי לימי זכרון. אני מאד מקווה שחסל סדר ימי זכרון לירושלים החרבה, ומעתה נזכור את חורבנה – ואת הסיבות לו – תוך כדי שאנו חוגגים את עיה"קנו.

  3. תלביבית שוחרת ירושלים

    בנדרס, כל מילה בסלע. (למרות העייפות הצצתי ונפגעתי). אני בעד. במדינה בה הטשטשו לגמרי הגבולות בין טוב לרע, הגיע הזמן לסימון כזה שמבטל את האג'נדה (הסמויה והלא סמויה) הגזענית שפושה במחוזותינו.

    • אוהב את ההגדרה "תלביבית שוחרת ירושלים". שוחר גם אני.

      שחרך אני.

      (להתראות בהאנגר).

  4. אני ממש מסכימה שיום ירושלים ראוי שיהיה
    בתאריך יום שחרור העיר במלחמת-ששת הימים
    באייר מציינים חגים ומועדים לאומיים
    ובאב מציינים את תשעה באב לזכר חורבן הבית בירושליים.

    • אל דאגה, מיכל. יום ירושלים יישאר באייר. לא נראה לי שמישהו מתכוון להעבירו משם בקרוב.

      אבל אל תשכחי. ראש הנה הועבר מניסן לתשרי. ובתשרי אנו עושים חשבון נפש (יום כיפור), אז אפשר להרהר בירושלים בכל חודש.

      אבל איזה כיף שסופסוף אנחנו לא מסכימים.
      🙂

  5. יש הגיון בדבריך, שחרמריו, יום ירושלים בי' באב יקשר את ירושלים למעגל החיים היהודי, לרצף שאליו היא באמת שייכת חוץ מזה
    אני אישית אוהבת את הזכרון היום יומי
    שהרי כבר נאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו..
    הזכרון צריך להיות יומיומי
    צדק יהודה עמיחי כשכתב:"יותר מדי ימי זכרון, פחות מדי זכירה"

    • חנה, תודה. כהרגלך, תגובה מקסימה, עדינה, פיוטית, רגישה.

      ואני מסכים איתך מאד.

  6. במערכון "המשוגעים לדבר", כובל יוסף מהעירייה, (שייקה ), מול שני חבריו, ששון ושמחה (גברי ופולי) על הקלות בה עולה ירושלים על שולחן הניתוחים. "יש לנו בית חרושת לירושלימים, שנתחיל לחלק ירושלים לכל העולם?"
    וזו לדעתי השאלה הבסיסית העומדת מאחורי הויכוח. מדוע ירושלים הפכה למאוסה ומרוחקת מכל כך הרבה לבבות ישראלים?
    ואין הכוונה לירושלים המוניציפלית. לא אבו דיס, שועפט, א- זעים וכל יתר הכפרים המסופחים, אלא למושג ירושלים.
    הסיבה מצויה לטעמי, באותו קונגרס שישי, בה עמדה הציונות לפני פילוג בשאלת אוגנדה. וכפי הנראה, אותה ציונות – פוסט אוגנדית, לא התגברה מעולם על התביעה שהעמידו מולה 'ציוני ציון'. לדידם מהותה של הציונות – אם הם עדיין אוחזים בה- היא הקמת מקלט לילה. שכיום מיוצג בעיר אחת צעירה שנולדה מקצף גל ועננה.
    במציאות שכזו, מה הפלא שירושלים הופכת ממושא נשגב למעמסה אדירה.
    ירושלים היא בעיניי כיהודי מאמין, ההתגלות העירונית של העם האמונה היהודית. היא היא התקווה המיוחלת להגשמת ייעודו של העם היהודי.
    על כן אין לי הסבר, מה מניע את כל אותם אלו הששים להפטר ממנה כאילו הייתה נגע בעור הישראלי. אולי אתה, תדע להשיב.

    • שחר-מריו

      ליאור היקר, שמחה גדולה שִׂמָחְתָנִי על שחצית את סף מפתן בלוגי. הערכתי אליך, ידידי, אינה יודעת גבול (אם כי אני שייך לאסכולה המצדדת בגבולות מוכרים), ואני מפציר בך – כמנהג אברם באורחיו – לחלוץ נעליך, להתרווח ולהרגיש בבית (גם אם ז לא בית פוליטי לך). איש יקר אתה. ואחים אנחנו.

      שאלה גדולה וכבדת משקל שאלת אותי. ולא אותירך פטור מתשובה. אולם בטרם אשיב לך (ותוך כדי שאשיב לך), יש לפרק מוקשים לא הוגנים השתולים בגוף טיעוניך. והאמת, הופתעתי. לא ציפיתי למוקשים כאלה בבית מדרשך, משום שאני קורא אותך באדיקות, בעיקר ב"ישראל היום", ומוצא את דבריך – הגם שלא תמיד אני מסכים עימם – בהירים וחפים מכשלים דמגוגיים.

      ובכן, ראשית, אתה שואל אותי: "מדוע ירושלים הפכה למאוסה ומרוחקת מכל כך הרבה לבבות ישראלים?" אם אענה לשאלתך זו, אצטרך להסכים לקביעה המובלעת בגוף השאלה, לפיה ירושלים הפכה למאוסה ומרוחקת מכל כך הרבה לבבות ישראלים. יש לך מספרים, ליאור? האם אתה יודע – אמפירית – שירושלים מאוסה? ומכמה לבבות ישראליים?

      ומדוע אתה מניח שירושלים מאוסה עלי? מדוע אתה מניח שהיא מרוחקת מליבי? איך אני יודע שכך אתה מניח? כי מיד לאחר שאלתך – הלא הוגנת – אתה עושה שימוש בטיעון שלי, אותו אתה מפקיע מן ההקשר של דבריי, וכותב: "ואין הכוונה לירושלים המוניציפלית. לא אבו דיס, שועפט, א- זעים וכל יתר הכפרים המסופחים, אלא למושג ירושלים".

      ובכן, בוא ננטרל ראשית את המוקש הזה מדבריך. ירושלים אינה מאוסה עלי. ירושלים אינה מרוחקת מלבי. ואין הכוונה לירושלים המוניציפאלית. אלא למושג ירושלים. ליאור, אחי היקר, ירושלים יקרה לי. ירושלים קרובה ללבי. וזאת עליך לדעת: ירושלים אינה יקרה לך יותר מאשר יקרה היא לי. וזאת עליך לשנן בלכתך בדרך, בשבתך, בשכבך ובקומך: ירושלים קרובה אלי בכל לבי ובכל נפשי ובכל מאודי. ונכון הדבר ללבבות ישראליים רבים. רבים מאד. כחול אשר על שפת הים. (אמפירית, ליאור. ע"פ סקרים רבים של מינה צמח, של קמיל פוקס – רוב מוחץ של הישראלים מסרב לוותר על אחיזתנו בהר הבית. והר הבית אינו רק שטח פיסי. הוא מושג. מוחשי ומופשט).

      כעת נפנה למוקש הבא בדבריך. לא חיכית לתשובה ממני על שאלתך הראשונה – על ליקוייה הרטוריים. מיד השבת עליה. ותשובתך: "מהותה של הציונות – אם הם עדיין אוחזים בה – היא הקמת מקלט לילה. שכיום מיוצג בעיר אחת צעירה שנולדה מקצף גל ועננה". (ציטוט שלך).

      ובכן, ליאור, אתה מטיל ספק בציוניותם של ישראלים, שלא חושבים כמוך. אתה מטיל ספק במחוייבותי לחזון הציוני. אינך שואל. אתה מקבע את הספק שלך. במסמרות ברזל. והיכן טעותך? אינך מבחין בין שמאל רדיקלי א-ציוני (או פוסט ציוני או אנטי ציוני) לבין שמאל ציוני (או ניאו-ציוני). וזאת עליך לדעת, ליאור: אני – אם להשתמש בניסוח שלך – אוחז בציונות. וזאת עליך לשנן בלכתך בדרך, בשבתך, בשכבך, בקומך: אתה אינך ציוני יותר ממני. אני ציוני לא פחות ממך.

      הלאה. נעבור למוקש השלישי והלא הוגן בדבריך. אלה, שאתה מפקפק בציוניותם, מיוצגים, לדידך, "בעיר אחת צעירה שנולדה מקצף גל ועננה". ממ…אתה גם מטיל ספק בציוניותי וגם מגנה אותי על תל אביביותי (האם אינך תל אביבי בעצמך? האם אינך כותב למקומון תל אביבי? האם אינך עובד בעיתון שמקום מושבו תל אביב?)

      האם אתה מרמז בדבריך שתל אביביים הם עוכרי ירושלים?! האם הם פחות ציוניים? שמא לא ציוניים? אנטי ציוניים? איך אתה יודע? על סמך מה אתה קובע? ממרום העננה או מלובן קצף גל אתה יודע? האם ספרת? האם עשית מדגם מייצג? והאם בדקת את אחוז ו/או מספר הלא ציוניים בירושלים? האם אתה בטוח שתמצא יותר לא ציוניים בת"א מאשר בירושלים? א-אה…חשוב היטב לפני שתענה.

      לא די לך בשלושה מוקשים בטיעוניך. הנה בא המוקש הרביעי, נשק יום הדין: "מקלט לילה" ו"אוגנדה". ובכן, כיצד קרה שמעיון במאמרי בחרת לזהות אותי עם האג'נדה האוגנדאית? עם אלה שתופסים את מדינת ישראל כמקלט לילה? אני מציע לך (אח"כ, לא עכשיו) לקרוא את מאמרי הבא:

      http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=1102

      במאמר (המקושר לעיל) אני עושה הבחנה, שאתה כושל בעריכתה, בין הרואים בישראל ארץ מולדת (ציוניים) לבין הרואים בה ארץ מקלט, מקלט ללילה (לא ציוניים). האחרונים סבורים לתומם (או לא לתומם) שהיהודים נמצאים כאן כי זו ארץ מקלט, שניתן לוותר עליה עם שוך הסופה, ולא מבינים כי זו ארץ המולדת בה עוצבה דמותו של היהודי – יהא מוצא גלותו אשר יהא. ובכן, ליאור, הא לך עמדתי: אנחנו כאן כי זוהי זכותנו ההיסטורית, הדתית, הלאומית, הרוחנית והנפשית להיות כאן. ולא כל מי שמצדד בהתנתקות ממזרח ירושלים (כשהכוונה לאבו דיס, שועפאט ו – כדבריך – "כל הכפרים שמסביב") נמנה על חסידי אסכולת "מקלט לילה" או "אוגנדה".

      בתפיסתך השגויה, "מה הפלא", כדבריך, שאתה חושב ש"ירושלים הופכת ממושא נשגב למעמסה אדירה", אם לעשות שימוש בדבריך.

      אתה כותב שירושלים בעבורך "כיהודי מאמין, ההתגלות העירונית של העם (ו)האמונה היהודית. היא היא התקווה המיוחלת להגשמת ייעודו של העם היהודי". ליאור, מאין לך שאני אינני יהודי מאמין? ומדוע תעשה הבחנה בין יהודי מאמין ליהודי לא מאמין? הלא גם יהודי לא מאמין יכול להיות ציוני. ואגב, אני יהודי. ואני מאמין. ובעבורי ירושלים היא מושג נשגב, היא תקווה מיוחלת. אינני מוותר עליה. אל תטעה בי. אך גם אינני מוותר על מדינת ישראל. ואם עלי לבחור בין ארץ ישראל עם אבו דיס ושועפאט לבין מדינת ישראל בלי אבו דיס ושועפאט, אני בוחר באפשרות השנייה. וזו אפשרות ציונית, ליאור. התוכל להכחיש זאת? ואין בה ויתור על הר הבית.

      אבל אתה מסיים את דבריך כך: "על כן אין לי הסבר, מה מניע את כל אותם אלו הששים להפטר ממנה [מירושלים] כאילו הייתה נגע בעור הישראלי. אולי אתה, תדע להשיב".

      אני אדע וארצה להשיב, ליאור, אם רק תסיר את הנגעים מטיעוניך. אם נדבר זה עם זה (ואני רוצה לדבר איתך גם פנים אל פנים) במבעים רטוריים ולא דמגוגיים נוכל לגאול את העם היושב בציון מנגע הפילוג, האורב לפתחנו כל עת, כל העת.

      אחזור לטיעון הפותח שלך. כתבת: "במערכון 'המשוגעים לדבר', כובל יוסף מהעירייה, (שייקה), מול שני חבריו, ששון ושמחה (גברי ופולי) על הקלות בה עולה ירושלים על שולחן הניתוחים. 'יש לנו בית חרושת לירושלימים, שנתחיל לחלק ירושלים לכל העולם?'"

      לא במקרה התפלק לך "כובל" ולא "קובל". אתה – בטיעוניך – כובל את שנינו לדיון לא הוגן, לקוי מבחינה רטורית, משום שאתה מבליע בתוכו הנחות שגויות לגבי הציוני שמשמאלך, וכך אתה הופך אותו לבן שיח לא ראוי. זוהי הדרה מסוכנת. ומכאיבה. עליך לשחרר את טיעוניך מכבלים לא הוגנים (כאלה שמטיחים בבן שיחך, בי, את ההאשמות הבאות: "אוגנדה", "מקלט לילה", האם עודך אוחז בציונות?, "נגע בעור הישראלי"). אם תסיר נגעים אלה, או-אז נתבהר ונתקרב ונפעל יחד למען אותה מטרה, גם אם נהיה חלוקים על הדרך.

      • שחר מריו, ידידי כאח לי.

        ראשית, צר לי שזיהית את כאבי עם מאמרך. שהרי ברור לי מן הדברים שכתבת (וגם משירך הזוכה שעליו אני מבקש בהזדמנות זו לברכך), כי אינך שייך למחנה ההוא שטוען לבעלות חד צדדית על ירושלים. אלא אתה נמנה על אלו המבקשים פשרה שתכליתה חיים ושלום. ועל אף שנדמה אחרת, גם אני משתייך לשיטה הזו. כי סופו של דבר מציאות היא מציאות.
        שאלתי נבעה דווקא מהמקום של הקולות שאותם אני שומע בקרב ידידים ואחרים, כמו כמה מהמגיבים על מאמרך, שידם על ירושלים קלה.
        ואני שואל, כיצד יכול האדם מישראל שלא לבכות על הפשרה הזו? כיצד יכול הוא לייחל לה בלב מלא שמחה?
        אני סבור כי תהא פשרה, והיא קורעת את לבי, אך אני מבין כי מחיר אחר, יהיה יקר הרבה יותר. (וכאן אני נשען על פסיקותיהם של הרב עובדיה יוסף, הרב ש"ך והרבי מבעלזא לפיהן כדאי להתפשר בכדי להציל חיים).
        ועל כך ידידי לא זכיתי לתשובה ממך, זכיתי לשמוע מדוע אתה עצמך, לא רחוק ממני כלל. אבל מדוע אחרים ששים לכך כאילו יש בכך תיקון עוול היסטורי או צדק, זאת איני מבין.
        לעניין תל אביב. נכון להיום אני תושב השכנה גבעתיים. אך צדקת, אני גם מחובר אל תל אביב. אך זוהי לא תל אביב של מטה והביבים של הירקון. אלא תל אביב של מעלה, כפי שאני ראיתי אותה מדי שבת וחול בבית מדרשו של הרבי מבעלזא.
        ועוד דבר, טוב שתפסת אותי בקלקלת לשוני. אכן קובל. שגיאות מי יבין.
        ידידי, אני שמח להתאכסן באכסניה זו שלך, ושמח מאד על שאתה מוצא עניין בדבריי. ודע, כי גם אני, בשקט בשקט מוצא עניין רב בדברייך.
        ושוב, הרבה ברכות על שיר עמוס חן וחכמה שיפאר את שדרות תל אביב.
        שבת שלום!

        • סן פרנסיסקו על המים

          למרות שלא הזמינו אותי לדו שיח המרתק הזה, הרגשתי צורך לבוא.
          *
          ניכרים דברי אמת: מניין אני למד שאצל השמ"מ ירושלים לא הפכה ממושא למעמסה? אין לי אלא לצטט את המשורר:
          "…גם זמן לא יכול לירושלים שעל גבי / ומה המשא הזה לי? / שאפילו בירושלים, בשמעי את המית הכותל, ביקשתי את ירושלים." [מתוך מסע (בעין!) משיב ברוח גיליון כה']
          **
          אולם לא כולם "משוגעים לדבר" (כלומר לעיר), וחוששתני שרבים-רבים היו שמחים להיפטר מהחטוטרת הזו ושמה ירושלים (ועיינו גם בפוסט הנפלא האחרון של רבנו י' עוזר http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16304&blogID=208). אני כואב את העובדה ששישים ושתיים שנה אחרי פרוץ המדינה, לא טרחה כמעט אף מדינה למקם את השגרירות שלה בירושלים, ויהיה זה אפילו בצידה המערבי של העיר. ולו נוכח גישה נפסדת זו ראוי שנפגין שמץ של פטריוטיות. סליחה: ירושלמיות.
          ***
          ובאשר ליום ירושלים? כיום החג נחוג בעיקר בקרב ציבור הסרוגים ונכון להנחיל אותו לכלל. מספר פעמים ארגנתי אירועי שירה ביום ירושלים, ותמיד הייתה דמות כזו או אחרת שמטעמים פוליטיים לא הייתה מוכנה להשתתף. על-כן היום צריך להיות נקי מאג'נדות זרות כדי שההזדהות תהיה שלמה ותקיף את כולנו. עדיף לא יום אזכור צבאי (ששת הימים) ואף לא יום אזכור דתי (בין המצרים) אלא יום שיש לו סדר יום אזרחי לחלוטין.

        • ליאור, אח יקר

          ראשית, תודה על הברכות. אני שמח שהשיר מצא מסילות אל לבך.

          שנית, תודה על מכתב מרגש ומילים חמות.
          כן, אנו רואים עין בעין.

          ולגבי שאלתך, אני לא יכול לענות בשם הששים לחלוקה משום שאינני נמנה על הששים בסוגיה זו. וכפי שעולה ממכתבך, אנו די דומים בהשקפותינו גם אם באים ממקומות שונים.

          נכון, מתהלכים בינינו המייחלים ב"שישו ושמחו" לקריעת ירושלים. אני מניח שמדובר בכאלה שמשתייכים למחנה האולטרה-חילוניים (וגם, אגב, אלה המשתייכים למחנה האולטרה-חרדים). לגבי האולטרה-חילוניים, זהותם מבוססת – וגם זה לא תמיד נכון – על הרכיב הישראלי בלבד, לא היהודי. אין להם כל זיקה ליהדות. וחלקם אף בזים לה, ומבקשים לדחוק אותה לפינה ככל שניתן. הם באים ממקומות שונים. יש כאלה המבקשים, למשל, לשנות את הכתב העברי. הם מדברים על בעיית הניקוד (איך יבדיל ילד ישראלי בין ספר לספר ללא ניקוד? והרי אם תכתוב sefer הוא לא יחשוב שמדובר ב sapar). אבל אין לטעות בהם. הם ישמחו לשנות את הכתב המוכר לנו כדי שבתוך דור תימנע מהבאים אחרינו גישה לתלמוד, למשל. אפילו לתנ"ך בשפה העברית. אבל זה מוכיח איך העבריות-יהדות-ציונות קשורות זו בזו.

          האולטרה-חילוניים, שישמחו על קריעת ירושלים, הם תמונת הראי, לדעתי, של האולטרה-אורתודכסים. שני המחנות הללו – בעכרינו.

          אבל, ידידי, בתווך נמצא הרוב. חרדים ציוניים, דתיים, מסורתיים, חילוניים ציוניים. ובתוכם אתה ואני. וכאן שליחותך. שליחותנו.

          אני סבור שהרוב השפוי צריך להתעורר כדי למנוע מהסיקריקון המודרניים – "בריוני דירושלים", כמאמר התלמוד – להובילנו אל עברי פי פחת. אני חושב שהרצל ובן גוריון (שרחקו כל אחד בדרכו מהיהדות, אבל איזה ציונים הם היו!) התעלו לדרגתו של רבן יוחנן בן זכאי (יהודי שומר מצוות ו…ציוני! הרבה לפני שבא לעולם מושג הציונות. רבן יוחנן בן זכאי ידע מתי צריך לבקש את "יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק"). אנו עדיין במצב טוב יותר מזה שבפניו ניצב רבן יוחנן בן זכאי מול אספסיאנוס. לא צריך להילחם על יבנה. ואנו יכולים להיות "אסוותא דמסיין" לנו. יש לנו האפשרות לשמר את ריבונותנו (כן, במשמורת משותפת) על הר הבית. אבל אם לא נפעל בקרוב, מי יודע אם האפשרות הזו תישאר? גם אתה זכאי בן זכאי, ליאור. ודרוש לנו יוחנן בן זכאי מודרני. אחד כזה או אחת כזאת עכשיו.

          בהערכה גדולה,
          ש"מ.

          • שחר-מריו

            סאני, אתה תמיד מוזמן אצלי. אתה יודע.
            אבל שמע, יום חג עם סדר-יום אזרחי זה טוב לסן פרנסיסקו, סאני. לירושלים מגיע יום חג מעט שונה (ולא בלי סדר יום אזרחי. גם).

            לגבי רבך י' עוזר, שמתי לב לעקיצה ששתל בפוסט שלו ביחס לפוסט שלי. נו, טוב. לא כל הרבנים התברכו בדרך ארץ.

            ואתה מתוק אתה. נו, בוא כבר.

      • ואוו אתה טוב 🙂
        שמח שלא צריך להתווכח איתך כי מסכים
        אבל בכל זאת הייתי רוצה 🙂 אחפש שוב.
        אשוב לקרוא הכל (טרם הספיקותי )
        נראה לי ש
        אם אני אצטט אותך
        זה יביע אותי
        יותר טוב ממני .
        —————-
        גם פעם
        שאלתי
        אבן בירושלים
        והיא הסבירה לי.
        מי מאס במי .

        • אבנר!
          מאז שפגשתיך בלימה לימה, אני חולה עליך יותר.

          אך למה לנו להתווכח? אנו מסכימים. ואני מציע להפוך את "אבן מאסו הבונים" ל: אבן, מה עשו הבונים?!

          :-))

  7. תַּלְמה פרויד

    הרבה היגיון בדבריך שחר-מריו, יקירי. נתת לי חומר למחשבה. מעולם לא חשבתי לעומק על המועד שנקבע ליום ירושלים.

    מסכימה איתך שניצחון 67 זרע (גם) את זרעי הפורענות שהזכרת המאיימים על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולעתים אני חוששת שכמדינה בכלל. מבחינה זו, הוא ממש ניצחון פירוס – "עוד ניצחון כזה, ואבדנו".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי