If I Forget Thee, קול קורא להעביר את יום ירושלים מאייר לאב

המאמר פורסם ב"מעריב", כ"ח באייר תש"ע, 12 במאי 2010
ובאתר "כותרת":

קול קורא להעביר את יום ירושלים מכ"ח באייר ל – י' באב
                                שחר-מריו מרדכי

בכ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967), הוא היום השלישי למלחמת ששת הימים, נכנסו כוחות צה"ל אל העיר העתיקה בירושלים. תוך פחות משנה קבעה הכנסת את יום כ"ח באייר כיום ירושלים. ובחלוף כשלושה עשורים, בעת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, העניקה הכנסת ליום זה תוקף חוקי: היא קבעה שיום זה מציין את הזיקה בין העיר לעם היהודי, ועל-כן עלינו לחגוג אותו כחג לאומי.

אני יהודי, ואני לא שוכח את ירושלים (גם לא את ימיני. ודאי שלא את שמאלי), ואני מכיר בזיקה הבלתי ניתנת לערעור של עמי לעיר הקודש. ואולם נשגב מבינתי מדוע מחוייב אני להעלות את ירושלים על ראש שמחתי (או על ראש ייאושי) דווקא בהקשר של שנת 1967? לא אתבטא כפי שהתנסח אלי ויזל במכתבו לאובמה ("עבורי, היהודי שאני, ירושלים היא מעל הפוליטיקה"), שהרי כל דבר שקשור בירושלים – ואולי בכל נושא בעולמנו – הינו פוליטי. ולא מן הנמנע שכל יום, בו יוחלט לחגוג את יום ירושלים, יישא בכנפיו  משמעות פוליטית (אפילו שכנינו הקרובים-רחוקים ממזרח, האיראנים, מציינים את יום ירושלים, אם כי חבל שלא בהתאם למורשתו של כורש). אבל, לדידי, יש יותר מקורט של חוסר הגינות בציון יום ירושלים – ע"פ חוק – בהתאם לגחמותיו של חבר הכנסת לשעבר חנן פורת ובחתימתו של בנימין נתניהו.

איפה החקיקה הזו שמה אותי? אני – כמו רבים היום בישראל – מאמין ששנת 1967 זרעה את זרעי הפורענות, שיש בהם כדי לסכל את הבטחת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני סבור שכיבושו של עם אחר מערער את בטחונה של ישראל, את מעמדה בקרב האומות, את צביונה כחברה צודקת, את חזונה הציוני לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (ולא על כל ארץ ישראל) וכך, למעשה, מתערערת גם אחיזתנו בירושלים. כדי לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכדי לממש – ולו חלקית – את ישראל כחברת צדק, אין מנוס אלא להתנתק ממזרח ירושלים. כשאני אומר מזרח ירושלים, כוונתי להתנתקות ממחנה הפליטים שועפאט, מאבו דיס, מצור באחר, מעזרייה. ודאי שלא מן העיר העתיקה. לא מהאגן הקדוש. העיר העתיקה תנוהל תחת משמורת משותפת כדי לוודא שחופש הדת לא יופר וכדי שאני  – ורבים בישראל – נוכל לפקוד את הכותל המערבי כאוות נפשנו בכל עת. וכשאני אומר "משמורת משותפת", אינני סותר כהוא זה את דברי הנביא מיכה: "ויהי באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים…כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד רחוק, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה". (מיכה, פרק ד', פסוקים א'- ג').

לכן אני מתקשה לחגוג את יום ירושלים בכ"ח באייר. מדוע מדירים ממני את הזכות לחגוג בלב שלם את הזיקה שלי – כיהודי וישראלי – לעיר? מדוע כ"ח באייר? מדוע לא ייקבע "יום ירושלים" מיד עם תום "ימי בין הַמֵּצָּרִים" כדי לציין יציאה מאבל על חורבנה לשמחה על בנייתה? וכשאני אומר "בנייתה", אינני מתכוון לשייח' ג'ראח. כמו שאנו עושים את המעבר הבלתי אפשרי מיום הזכרון לחללי צה"ל אל יום העצמאות, מדוע שלא נחגוג את יום ירושלים מיד אחרי תשעה באב? אני יודע שבנימין נתניהו לא ירים את הכפפה. אבל אתם שם, חברי הכנסת החרדים לגורל ירושלים ולגורל ישראל, האם מישהו שומע אותי?! 

הכותב הוא משורר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3719225,00.html

If I Forget Thee
Ma’ariv (p. B2) by Shachar-Mario Mordechai. op-ed

On Iyar 28, 5727 (June 7, 1967), the third day of the 
Six-Day War, IDF troops entered the Old City of Jerusalem. Within less than a year the Knesset established Iyar 28th as Jerusalem Day. After some three decades, while Binyamin Netanyahu was serving his first term as the prime minister of Israel, the Knesset conferred legal standing on that day: it established that this day would commemorate the connection between the city and the Jewish people and that, as such, it was incumbent upon us to celebrate it as a national holiday

   I am a Jew, and I do not forget Jerusalem (nor do I forget my right hand, and certainly not my left), and I recognize the undeniable connection between my people and the holy city. However, it is beyond me why I am obliged to celebrate (or lament) Jerusalem specifically in the context of 1967. I won’t, as Elie Wiesel put it, say that Jerusalem is above politics, since everything that is connected to Jerusalem—and perhaps to every issue in our world—is political.  And it is not inconceivable that any day chosen to celebrate Jerusalem Day should be imbued with political significance (even our distant neighbours to the east, the Iranians, celebrate Jerusalem Day—though it is a shame that they do not do so in the tradition of Cyrus). But in my opinion it is more than a tad unfair to mark Jerusalem Day—by law—in keeping with the whims of former MK Hanan Porat and the signature of Binyamin Netanyahu

   Where does that legislation put me? I, like many others in Israel today, believe that 1967 sowed the destructive seeds that have the potential capacity to derail Israel’s future as a Jewish and democratic state. I believe that the occupation of another people undermines Israel’s security, its standing among the nations, its character as a just society, the Zionist vision of a national home for the Jewish people in the Land of Israel (and not the entire Land of Israel), and that it also undermines our hold on Jerusalem. In order to maintain Israel’s character as a Jewish and democratic state and in order to have Israel be—even if only partially so—a just society, there is no choice but to disengage from East Jerusalem. When I say East Jerusalem, my intention is a disengagement from the Shuafat refugee camp, Abu Dis, Sur Baher, el-Azariyeh. Certainly not from the Old City. Not from the holy basin. The Old City will be administered jointly so as to ensure that religious freedoms are not infringed upon and so that we will be able to visit the Western Wall whenever we want. And when I say joint administration I am not contradicting the words of the Prophet Micha, who said: “But in the last days it shall come to pass, that the mountain of the House of the Lord shall be established in the top of the mountains, and it shall be exalted above the hills; and people shall flow unto it…for the Law shall go forth of Zion, and the word of the Lord from Jerusalem. And he shall judge among many people, and rebuke strong nations afar off; and they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruninghooks: nation shall not lift up a sword against nation, neither shall they learn war any more
.”
   
That is why I am hard put to celebrate Jerusalem
Day on Iyar 28th. Why am I denied the right to celebrate wholeheartedly my connection—as a Jew and an Israeli—to the city? Why Iyar 28th? Why shouldn’t Jerusalem Day be established immediately after the mourning period leading up to Tisha B’Av, so as to commemorate the emergence from mourning over the city’s destruction to celebration over its rebuilding?  And when I say rebuilding I am not referring to Sheikh Jarrah. Just as we make the impossible transition from Memorial Day to Independence Day, why shouldn’t we celebrate Jerusalem Day immediately after Tisha B’Av? I know that Binyamin Netanyahu won’t pick up the gauntlet. But you there, you MKs who are worried about the fate of Jerusalem and the fate of Israel, can anyone hear me?