שחר-מריו מרדכי משורר
הירח האלתרמני היפה, שהתארח אצל רן יגיל,
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14497&blogID=171
עורר תגובה מסקרנת מצד תלמה פרויד בזו הלשון:
"….לא יעזור לנתן זך, מרצה מופלא שלמדתי אצלו המון!!! אבל היה קשה עם שני הנתן-ים האלה. תאר לך, רני, סטודנטית צעירה יוצאת נפעמת משיעור על נתן אלתרמן ונכנסת לסמינר של נתן זך, ושם המורה הנערץ שוחט את הנתן 'ההוא'. אפשר לקבל פיצול אישיות, לא? אבל כאמור, הוא לא הצליח לקלקל לי את אלתרמן...
נדמה לי שזך קצת התמתן בביקורתו נגד אלתרמן ברבות השנים ואולי אף חזר בו במידת מה, או שאני טועה??"
אז האם זך התמתן בביקורתו? חמישים שנה חלפו מאז חבט זך באלתרמן, ודומה שזך טרם התאושש. בשנת 2009 כִּנֵּס זך את שיריו בשלושה כרכים, ופתח בהקדשה "לקוראים הזקוקים לשירה יותר משהשירה זקוקה להם". בשנת 1959 חתם זך את כתב האישום שלו נגד אלתרמן בהסיקו שכתיבה אלתרמנית פירושה "בשביל משורר בן זמננו הסתכנות באיבוד אמונם של אלה מבינינו שעדיין לא נואשו מלמצוא בשירה דבר-מה בעל ערך בשעה שהם זקוקים לו". כולנו זקוקים לחסד, כתב פעם זך, אלא שאלתרמן, אליבא זך, לא עשה עמנו חסד כלל. יתרה מכך: כאשר נתח זך בכתב האישום שלו את "שדרות בגשם" של אלתרמן, כתב זך ש"אין לנו באמת שום חסד לזכור, ומה עוד את חסדו של המשורר, שפָּרשׁ משירו כשם שאדם קם ויוצא באמצע הצגת קולנוע, שלא נכנס אליה כלל". לדידי, קביעה זו משוללת כל יסוד, שכן רבים זוכרים גם זוכרים לאלתרמן את חסד שירתו. יתכן, אם-כן, שנתן זך הוא זה שלא יצא מהצגת הקולנוע, או בלשון ימינו: "חי בסרט".
מה ניתן ללמוד מההשוואה – המדהימה, בעיניי – בין ההקדשה הזכית הטרייה ותמימה לכאורה, אך אוצרת בחובה עקיצה – רחומה "כמו סכין בקרב" – כלפי אלתרמן, לבין הפינאלה של כתב האישום החריף שפורסם מעל דפי "עכשיו" תחת הכותרת "הרהורים על שירת אלתרמן"? שלוש מסקנות ניתן אולי לגזור מדברי זך משני צדי נהר היובל. ראשית, שירת אלתרמן מסתכנת לכאורה באבדן ערך, ואין להזדקק לה. שנית, שירת זך רבת-ערך היא, והקוראים זקוקים לה יותר משהיא זקוקה להם. ושלישית, גם חמישים שנה לאחר פרסום המתקפה על אלתרמן, וארבעים שנה לאחר מותו – זך אינו חדל להילחם באלתרמן. מדוע? אולי מתוך הבנה ש"רצח האב" המטאפורי טרם הושלם; אולי מתוך תחושה שזך נחל הצלחה חלקית בלבד, וגם זו מצויה בתהליך שחיקה מתמיד; ואולי משום שזך טרם נגמל מרגשי הנחיתות ביחס לאלתרמן, לשירתו ולמעמד, שזה האחרון זוכה לו.
שלא תבינו אותי שלא כהלכה. אני שואב הנאה הן משירתו של אלתרמן (תחנת תרבות משמעותית בחיי, והשנה יציינו 100 שנה להולדתו) והן משירתו (אם כי המוקדמת בעיקר) של זך. אבל כשאני קורא את זך כך, אני יודע שיש דבר-מה בעל ערך בשירת אלתרמן, שאני זקוק לו, ונדמה לי שזך עצמו זקוק לו, שלולא כן, לא היה "שוחט" את אלתרמן שוב ושוב למעלה מחמישים שנה.
והנה עוד ירח יפה, הפעם בגרסה המירי פליישרית:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14505&blogID=36
שחר מריו,
כתבת מאוד יפה. הזכרת לי משהו שקראתי פעם אצל עגנון, שסיפר איך בספרייה שלו יש לו ספרים של סופרים שלא סבלו זה את זה, ואצלו, בספרייה, הם חיים זה לצד זה בשלום. וגם הוא עצמו לקה בזה. הוא הרי לא סבל את הכתיבה של בשביס זינגר, ואני, למשל, אוהבת את שניהם, כי כל אחד מהם מאיר אותם חיים באור אחר, אור משלו. כך גם אלתרמן וזך. מעניין שהיו משוררים נוספים שכתבו גם הם, כמו זך, במשקל חופשי ובחרוז לבן באותו זמן, ולא הזדקקו ל"רצח אב". ומעניין מה שאתה אומר, שזך ממשיך לעסוק בכך.
חני, תודה על תגובתך.
מעניין שכתבת שזך הזדקק ל"רצח אב".
באחד משיריו (איני זוכר איזה, אולי מישהו יאיר את עיניי), כתב זך לאביו (הביולוגי) שאף פעם הוא (אביו) לא עשה מה שבִּקש (הבן). מסתבר שיש לו, לזך, חשבונות מרתקים עם דמות האב, יהא האב אשר יהא.
ולגבי בשביס זינגר (קוסם ספרותי!), נו…גם עגנון יכול לטעות.
"על השחיטה" – הפסוק האחרון במאמר שלך היא שורש הדבר – תובנה חשובה בפני עצמה
הוא שורש, כמובן
שולמיתית, תודה.
ותודה על אזכורו של ביאליק. כי אם בזך ובאלתרמן עסקינן, בל ייפקד מקומו של הביאליק.
אגב, גם זך גייס את ביאליק לצורך המתקפה המפורסמת שלו על אלתרמן. זך טען שהנוסח הפרוזאי הביאליקאי – "אמי, זכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה/ ובאלמנותה ענייה מרודה" – הרבה יותר דיבורי וקולח מאשר "המחלצות הפיוטיות" האלתרמניות: "עולמו הנצחי, הדאוג. מה רבה טרדתו המודעת".
מנתן עד נתן לא קם כמו נתן- שניהם משוררים נפלאים אבל לנתן אלתרמן שמורה אצלי בלב פינה חמה מתוקה שבה הפגישות הן עד אין קץ ובוהק הסכין בעיני החתולים וכוכבים בחוץ עם חיתולים והניגון האין סופי של הלב הכמה אל הדרך הנפקחת כעין, וכל פעם מחדש שאני רואה עץ פורח באדום מיד מזנקת אלי שורת השיר מ"ירח" על העץ עם אודם עגיליו כי לכל מראה נושן תמיד יש רגע של הולדת (איזה שורות)
ואיך אפשר לא להזכיר את אלתרמן המחזאי ו"פונדק הרוחות" שלו
אצל זך ושיריו אני מרגישה שמר לי בפה ואצל אלתרמן אני מרגישה שאור לי בלב שניהם נפלאים ושניהם מנגנים נפלא כל אחד וניגונו שלו אני כותבת את התגובה ובאוזן אחת מהדהדים קולות הקינה על דניאל אדמה ובאוזן השניה פגישה לאין קץ. איזו תזמורת ואיזה דואט !(סליחה על ההתרגשות)
חנה, אני חולק איתך את ההתרגשות (ומה פשר ההתנצלות? לא סולח לך. חחח…).
שמתי לב שהשורש נ.ג.נ חזר בתגובתך כמה פעמים הן ביחס לנתן הראשון והן ביחס לנתן השני. ועוד בתגובתך: הדהוד קולות ותזמורת. והרי את צודקת! אצל שניהם שזורה המוסיקה כחוט השני בשירתם. כשהם מצלצלים, נרעד קולנו, ולא רק "שאול שומע מוסיקה". גם "אני שומע מוסיקה". גם את. וגם אם מדובר ב"שירים ומנגינות" מסוג שונה, וגם אם לא "חוזר הניגון", הרי שגם לא נזנח. ובוודאי שיש התרגשות. ויש הסכמה.
תודה.
למרות האהבה הרבה שאני רוחש לשירת אלתרמן, נראה לי שמי שבאמת ניצח בקרב שטרם הגיע לסיומו הוא דווקא זך, שכן רוב כותבי השירה בישראל של היום לא חזרו לכתוב במשקל ובחרוז, אלא להיפך נוטים לקחת את השורות לרובד הכמעט עיתונאי של תיאור המציאות.
ולמה זך ממשיך במאבק? למה הוא לא מניח למתים לנוח בשלום על משכבם? אולי מפני שחברת הצריכה והמותגים שלנו דורשת שהדברים יאמרו כל הזמן שוב ושוב, וכמה שיותר חזק יותר נכון. אחרת, איך באמת נדע מהו טעם החיים?
בספרות, אסור לתת למתים לנוח בשלום על משכבם.
הם חייבים להמשיך להטריד את החיים בחיים…
גיורא, תודה על תגובתך ועל התובנה המרתקת האצורה בה. והיא נכונה לגבי זך, שאפילו המורה למתמטיקה שלו ואשתו לא חדלו להעסיקו גם "כעבור ארבעים שנה", כמאמר שירו. ואולם זך עצמו לא מקיים את מה שהוא מטיף לו בסוף שירו. 🙂
הנה, "כעבור ארבעים שנה" (מתוך: "כיון שאני בסביבה"):
מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה
מת גם המורה למתמטיקה עצמו
מתה המורה לטבע
מת המורה לספרות
מת המורה להיסטוריה
מתה המורה לאנגלית
מת המורה לכימיה
מת המורה להתעמלות
מתו המנהל ומנהלת בית הספר,
אלן ויאיר כ"ץ,
אסור להסתכל לאחור.
איתי, אני חושב שעמוס קינן נתן עוד ב – 1990 תשובה משלו לשאלה ששאלת (למה זך לא מניח למתים לנוח בשלום על משכבם?).
בשיר בשם "הכד", שהקדיש קינן לזך, כתב קינן:
"…איש חי
בונה בחלומו תיאטרון בובות
שידידיו המתים שחקניו…".
🙂
(אגב, נתן זך הוא זה שהציע לנורית גרץ לקרוא לספר שכתבה על אישהּ, עמוס קינן, בשם "על דעת עצמו").
מי שאכן ניצח הוא זך ,אך הניצחון שלו מדגיש את מה שהיה באלתרמן ולא קיים באף אחד מהבאים אחריו:
השליטה המוחלטת בעברית, ברבדיה השונים,בספרות העולם.
שליטה שלא נעשית כדי שיראו "כמה אני חכם" אלא כזו המעידה שהתרבות העברית היא חלק ממחזור הדם שלו.
יש להטוטני לשון גם היום (יוסי גמזו) אבל אלתרמן ניחן נוסף לשליטה בכלים האומנותיים- בחוכמה, בשנינות ובחמלה.
היה לו מה להגיד.
המוזיקה והחרוז לא היו אצלו מלאכותיים הם היו חלק מהקסם.
רובנו כותבים "בסגנון זך" כי אנחנו לא יכולים לכתוב "טוב" "בסגנון אלתרמן".
אני חושב שאם ידחקו את רובנו לפינה ויבטיחו לא לצטט אותנו, יציעו לנו את האפשרות לבחור להיות בעל כישורי אלתרמן או כישורי זך-
נבחר באלתרמן
שהרי בעל "כישורי אלתרמן" יכול לכתוב "כזך".
אך לא להפך
גיורא, הבעיה נעוצה בנטייה שלנו לתפוס את הסוגייה במונחים של שני מחנות, נצחון ותבוסה. והרי תרומת אלתרמן וזך גם יחד לשירה העברית צריכה להיחשב כנצחונה.
אבל אם אדחק לפינה, אצטט לך מנהיג סיני, צ'ו אן לאי, שנשאל מה דעתו על חשיבות המהפכה הצרפתית, והשיב: מוקדם מדי לומר זאת.
🙂
לויכוח לא אוכל להצטרף בגלל מוגבלות יידע אבל כתיבה עזה ובלתי מתפשרת אני יודעת להעריך. נהניתי ואלי אף למדתי.
מירי, "מוגבלות ידע"?
כולנו מוגבלי ידע עד יום מותנו ואולי גם מעבר לו. החוכמה (תרתי משמע) היא להפנים את התובנה הזו וללמוד כל יום משהו חדש.
🙂
וללא כל קשר לתוכן תגובתך, מוגבלת אינטואיציה – את לא.
משום שנתקלתי בשירה של אלתרמן אי אז, התחלתי לחבב שירה.
גם את זך.
באופן אחר, פחות נדהם.
ותככים יש בכל מקום, לא ?
אנשים אומרים דברים, ומה שחשוב הוא הנכס שנשאר אחריהם.
וכמה טוב הם עשו בחייהם.
בעיני.
לרונית,
בעניין זך-אלתרמן לא היו שום תככים.
אלה לא הנמושות של היום.
שם היו יחסי בן-אב, כאשר הבן מורד והאב הגאוני יודע שהבן איש מוכשר מאין כמותו.
הייתי שם. ראיתי את זה ולא רק קראתי את זה בספר.
בהקשר הזה צריך לקרוא היטב מלים אחדות בשיר הידוע של זך "רגע אחד": "יכולתי לגעת בשולי/ אדרתו./ לא נגעתי."
רונית, גם עלי התחבבה השירה מאז ש"נתקלתי בשירה של אלתרמן אי-אז". ומסכים גם עם המשך דברייך.
יפה אמרת ונאה אמר גיורא , שמחתי לפגוש אותך שם וכאן שנית ואחר 🙂 אבנר
תודה, אבנר.
גם אני שמחתי לפגוש אותך.
שנשמח שוב.
שחר מריו, הפוסט שלך הוא רק קצהו של מה שאתה רוצה להגיד באמת. כך אני מרגישה. הוא פותח סדק להרהורים ולשאלה את מי מעדיפים, את זה או את זה, אך זה יבוא מתוך העדפות אישיות שכל אחד כבר צבר ולא מתוך סוגיות חוקרות ומעמיקות שיכלו לעלות במאמרך.
אישית אני גיליתי שוב את זך דווקא משיריו המאוחרים העמוקים והנוגעים במהות נדירה של הקיום, ללא התחכמויות. בשנות "האמצע" שלו התרחקתי משירתו מאד. אלתרמן הוא מכשף. השיר ירח הוא המאגיה של השירה העברית. יש הרבה מקום להשוות בינהם, לראות השפעות ודחיות והקשרים. טוב היה אם היית מביא גם שיר של זך העוסק בדיוק באותו נושא אבל לא דרך המאגיה.
יש אחד כזה?- אחפש…
איריס, את צודקת. רציתי לומר הרבה יותר על יחסו של זך לאלתרמן, אבל הייתי ינוקא כשהקדים אותי ב – 1980 מאיר ויזלטיר במאמרו "חתך אורך בשירתו של נתן זך" (בכתב העת "סימן קריאה").
🙂
אמנם איני שותף להבעת אי האמון הזכית-ויזלטרית בשירה השלונסקאית-אלתרמנית, אבל ויזלטיר עמד כבר אז על השפעות אלתרמניות בשירתו המוקדמת של זך. כפי שכתב: "משוררֵי 'לקראת' אף הם לא חרגו בתחילה מגבולות הפואטיקה המחייבת הקיימת, שהיא בלבד נחשבה מצע ראוי לשירה בעברית. משה דור מעיד על שיריו המוקדמים של זך (שלא נכנסו לספריו) כי 'ניכרה בהם דווקא השפעה לא מבוטלת של נתן אלתרמן'. גם זך עצמו רומז על כך בשלב מאוחר: 'בנסותי כיום להסביר לעצמי את סוד הצלחתה של שירת אלתרמן […] אין אני צריך אלא לחזור לאחור כחמש עשרה שנה בחיי שלי, שכן אף אני לא הייתי מחוסן באותם ימים מפני קסמיה […]'".
נדמה לי שאם יתקדם זך חמישים שנה קדימה מן המועד הנקוב ההוא, יגלה שהוא עדיין לא מחוסן מפני אלתרמן ושירתו.
🙂
ולגבי הירח הזכי, תלמה השיבה לך בהמשך. ראי בתגובה הבאה:
לא אחת, וניתן לראות זאת לאורך ההיסטוריה הספרותית, משוררים/ות שמנסים/ות לבעוט במשורר/ת אחר/ת, הדבר נובע מעוצמת ההשפעה שלהם על כתיבתם.
אני מסכים. ואני אוהב את הדרך בה נִסחת את התובנה הזו. אבל למה בעילום שם? אין ספק שאיש חושב אתה, אבל מגיע לך קרדיט על בהירות תרגום המחשבה למילים. אם אתה חושב, מדוע אינך קיים?יופע שמך מיד!
🙂
שחר-מריו, תנא דמסייע יקר שלי. יפה העלית את טיעוניך ואת תיאוריית 'רצח האב', שניתן להפליג בה אם רוצים לגלוש לתחום הפסיכולוגיה. אולי חדשנים (ומהפכנים) בכל מיני תחומים, חשים צורך לנקוט בגישת 'עולם חדש עדי יסוד נחריבה'. אולי גם זך בגישתו אל אלתרמן.
לא מצאתי לצערי את שירו של זך שאותו אתה מבקש, אבל מצאתי את זה:
"כשאמרו לי להתחרט
כבר לא יכולתי להתחרט.
הלכתי רחוק מדי, אמרתי לעצמי
ולהם, מכדי להתחרט"
'חרטה', נתן זך, 'שירים שונים'
ואם בחשבונות בין-דוריים עסקינן, אולי גם זה מעניין:
"נתרחקתי מאוד מסבי
בשעת נגינה.
שוב אינני ממתין למוצא פיו
מתחת לפסנתר,
לשמוע את שמי כשהוא מזמר.
נדמה היה לי שאני מתקרב
והנה נתרחקתי"
'וידוי מלחמה', זך, שם.
ואחרון חביב בשבילך יקירי, וגם בתשובה למה שכתבה איריס קובליו בתגובתה לך:
ובכן, סורפרייז, סורפרייז, גם זך העלה את הירח על הברוש:
"הירח עלה על צמרת הברוש. עצב כבד ירד על סין…"
'השיר על הזמיר', זך, שם.
ולסיכום אישי:
מי ייתננו עוד נתן-ים כאלה – כאלתרמן וכזך. מצדי שיתכתשו עד בוש ובלבד שיהיו וישוררו.ואני אעלה אותם על ברוש שמחתי :))
שבוע טוב :)))
תיקון טעות: 'עולם ישן נחריבה' כמובן. לא 'חדש'!!!!!
תלמה פרויד, תלמה דמסייעת שלי
:-))
כל-כך יפות הדוגמאות הזכיות שהבאת. הן כולן מוסיקליות (והרי גם אלתרמן וגם זך – בדרכים שונות – פרטו על השפה כעל כלי נגינה). החזרה על השורש ח.ר.ט בדוגמא הראשונה (חזרה כ"כ מוסיקלית), ו"שעת הנגינה" והפסנתר בדוגמא השנייה (איזו מוסיקה), וכמובן – כמה מפליאה העלאת הברוש על הירח הזכי בהשוואה לתמונה המקבילה האלתרמנית, שנגדה יצא זך חוצץ.
ואכן, שמעון זנדבנק במאמרו על שירת זך ("קולה של נפש מדברת בשיר", מוסף "ספרים" של "הארץ", 25 בפברואר 2009) מציין ש"אם מדובר בדחייה אמיתית של אלתרמן ובהחלפת הקונצפציה של השיר נוסח אלתרמן בקונצפציה חדשה ממש, אינני חושב שזה קורה חד משמעית ב'שירים שונים'". הסגיר את זה יפה אותו שמעון זנדבנק בספרו "מזשיר" כשהשווה בין אלתרמן בשירו "חיוך ראשון" (מתוך "כוכבים בחוץ"):
"אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במילים רבות.
אני שנית אלייך נאסף, עולה אל מפתנך מכל דְּרָכַי.
והמסע יגע ואביון. אל תקראי לי במילים רבות.
הכל, הכל, נרגע ומתפורר, אך את עודך ועוד הלילה חי.
בְּתוֹר הומה, באגרופים שלוחים, על סף הלב עומדים הרבה, הרבה
דברים –
ועוד הלילה חי […]"
לבין זך, בשירו "שירים ומנגינות":
"מנגינות מוזרות. שירים
ומנגינות מוזרות. אַחֲרַי,
אחרי.
שירים ומנגינות מוזרות.
מנגינות אחרות. אחרי,
אחרי שירים ומנגינות
אחרות. שירים ומנגינות
אחרות. אחרי,
אחרי.
לא לבכות כשהולכים בשורות
אחרי, אחרי. הקהל
מתבקש לא לבכות. אחרי,
אחרי. שירים ומנגינות מוזרות.
לא לבכות כשהולכים בשורות
אחרי, אחרי".
זנדבנק מסביר כי דווקא החזרה אצל אלתרמן "אינה ממוקמת במקומות מקבילים ואינה חוזרת בהפסקות קצובות, אלא כמו בוקעת מעטו של המשורר בנהמת ליבו, המכתיבה אותה. נהמת לב כזו אינה נענית לשיטה וסדר. עוצמתה הפורצת גדרות מתבטאת בין היתר בחזרות לא מבוקרות, המתחננות (אל תקראי, אל תקראי), גורפות (הכל, הכל), מייחלות (עודך, עוד, עוד). בדיקה מדוקדקת של השורות האלה אמנם תראה שגם התפרצות כזאת כפופה למגבלות ריתמיות מסוימות". אך זו לא חזרה מתובנתת, מסביר זנדבנק, כי אם חזרה חופשית (אצל אלתרמן! חזרה חופשית!). ואילו אצל זך, כפי שמסביר זנדבנק, "החזרה החופשית עשויה להפוך לעקרון. החזרה החופשית השיטתית אהובה על נתן זך". לתזוזת המילים החוזרות אצל זך יש שיטה, כפי שמסביר יפה זנדבנק. כך יצר זך אפקט המוליד "מעין מארש אֵבל מסתורי. מין 'מנגינה מוזרה', שהיא קינת המשורר על עצמו". מעניין ששירו של אלתרמן – שקדם, כמובן, לזה של זך – עושה בדיוק את זה. החזרה החופשית אצל אלתרמן יוצרת אפקט של תחינה (אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במילים רבות, אל תקראי לי במילים רבות) שהוא כעין ניסיון למנוע מארש אבל או פרידה משום ש"את עודך, ועוד הלילה חי…ועוד הלילה חי". נדמה שזך מרד בחזרה האלתרמנית הטיפוסית לו כ"כ (משקל, למשל), אבל המיר אותה בחזרה מסוג אחר, כזו שגם ניתן למצוא בשירת אלתרמן, כפי שהדגים זנדבנק. הנה, חריזה עשירה הומרה בחריזה פשוטה, חזרה שיטתית הומרה לחזרה חופשית, לכאורה, אבל דווקא בחזרה החופשית של זך יש שיטה ויש סדר, בעוד שהחזרה החופשית של אלתרמן בשיר הנ"ל חופשית לאין ערוך.
אז כן, תלמתי. "שירים ומנגינות אחרות". ובכל זאת – "עוד חוזר הניגון"?
🙂
המורה, אתה יכול להסביר את משמעות החזרה בשירה, האם אצל כל משורר מטרותיה נבדלות ומניבה תוצאות שונות?
חר-מריו היקר, רק עכשיו ראיתי את הפוסט היפה הזה שלך העושה צדק עם שירת נתן אלתרמן. אין ספק בכלל שכמשורר נטו, חי-כותב-שירה, 24 שעות ביממה, זך אינו משתווה למול אלתרמן ואף מתגמד לעומתו. כוחו של זך נובע בעיקר מכך שהצליח למכור לנו, הקוראים, לשרוט אותנו בתודעתנו כמי שנחשפו ונכבשו לפואטיקה חדשה, אבל בפרקסיס של השירים שלו, אין ספק כי בני דורו עולים עליו (אבידן, עמיחי, אלה רק דוגמאות). יתרונו הוא אפוא בהיותו רב-מג, אידיאולוג ומכשף פואטי. מה שכל כך חבל הוא שלא השכלנו להפנים כי שירת זך על דורה המהפכני היא לא יותר מאופציה שירית מוצעת ותו לא. כלומר, אפשר כך ואפשר גם אחרת. שירה יכולה להציע לנו החיים הרבה יותר אושר ועושר אישי אם רק נפתח את הראש ואת התודעה כמו מניפה אל עבר דרכי מבע שיריות אחרות
דוגמה: נתן אלתרמן, שלונסקי, גולדברג
אצ"ג ויצחק למדן, אבא קובנר
ש. שלום, פנחס שדה
אבות ישורון
אמיר גלבע
אהרן שבתאי המוקדם
הרולד שימל
דליה הרץ, יונה וולך
אסתר ראב
נח שטרן
המשטר הפואטי של זך דומה מעט לאותם משטרים טוטאליטריים שבשם המודניזם הפאשיסטי והקומוניסטי הסתירו מעינינו את החופש. ובדומה לאותם משטרים האופוזיציה מיד מחובקת על ידי מי שמבקש להיות בון טון חיבוק דוב. אסתר ראב, דוד פוגל, נח שטרן ואחרים, אומצו על ידי זך כדי להרחיק אותנו מהמארש הקצבי של האלתרמניזם והשלונסקיה, אבל אין באמת קשר פואטי אמיץ בין שירת הנוף המצלולית של ראב והאירוניה הקיומית האנטי-נופית של נתן זך. הרי שהאימוץ של ראב (זאת רק דוגמה) היה בגדר: מי שהוא "האויב" של "האויב" שלי הוא בעצם "האוהב" שלי. עוררת בי נשכחות. אשריך. לדעתי, אחד האנשים שבאופן טבעי לא נענה לאחרונה בשירתו הקולחת לשריטת התודעה הזכית הוא המשורר הצעיר חן קלינמן. כדאי לשים לב! רני.
לא "חר", כי אם "שחר". רני
הסתייגתי ואני מסתייג מן הדעה ששירתם של אלתרמן ושלונסקי היא "מארש" פרוזודי.
האמת מורכבת הרבה יותר. קריאה טובה ונכונה במקצבים מהודקים יותר כאלו של אלתרמן ושלונסקי מחייבת העמקה בסוגיות של זמן, נשימה, דמימה, הטעמות וכו'.
דומני שדווקא בסוגיות הללו הרעו שירת זך והפואטיקה שלו באשר צמצמו את מרחב הרגישויות בקריאת שירה, וכמובן גם בכתיבתה.
רני, תודה על תגובה מושקעת ומעוררת מחשבה. עולה ממנה שהתגבשה בתודעתך מחשבה ותפיסת עולם ברורה בסוגיית אלתרמן-זך מזה זמן רב. מעניין שהתייחסת להתנהלות של זך במינוח מתחום מדע המדינה. כתבת: "המשטר הפואטי של זך דומה מעט לאותם משטרים טוטאליטריים שבשם המודניזם הפאשיסטי והקומוניסטי הסתירו מעינינו את החופש…".
הקבלה חריפה. ועלי עוד להרהר בה.
אבל לגבי רוח הדברים, אכן זך הפנה עורף לפרדיגמה האלתרמנית. ולדידי (ואני נשען גם על דברי ויזלטיר וזנדבנק בתגובותיי למעלה), בבואנו לבחון את הפואטיקה החדשה שהציג זך, הרי יש בה לעיתים גם רכיבים או יסודות אלתרמניים (אם כי לא בניגון, כמובן). ואם באנלוגיות למדע המדינה עסקינן, הרי דומה הדבר למערכת הפוליטית הישראלית, שמאסה בסוף שנות השמונים בשיטת הממשל, ובקשה לפרוץ דרך חדשה לפרקסיס של משילות. וכך הונהגה החל מאמצע שנות התשעים שיטת בחירות חדשה, שבחלוף הזמן עוררה געגועים לקודמתה.
🙂
יפה הנדיבות בסיפא של תגובתך, רני. כתבת ש"אחד האנשים שבאופן טבעי לא נענה לאחרונה בשירתו הקולחת לשריטת התודעה הזכית הוא המשורר הצעיר חן קלינמן".
אני מצטרף לדבריך. חן קליינמן משרטט צעדים חדשים במרחב של השירה העברית. ואני אוהב את הקול שלו.
והנה שיר קליינמני יפה, דווקא אחד שמתנכר-לא-מתנכר לרוח הזכית (וזאת בניגוד לרוב שירי קליינמן, הבלתי-זכיים בעליל). ראה איך זה שכוכב אחד מעז:
*
תְּחִלָּה אָנוּ נוֹלָדִים וְיוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת,
קְדוּמִים כְּמוֹ אוֹר כּוֹכָבִים.
הֶעָתִיד הוֹלֵךְ לְאָחוֹר וּמְחַמֵּם אֶת לִבֵּנוּ –
לְעִתִּים הוּא מַזְכִּיר לָנוּ נִשְׁכָּחוֹת,
לְעִתִּים הוּא דֶּלֶת שֶׁטֶרֶם פָּתַחְנוּ.
אָנוּ מִתְמַצְּאִים, מְטַפְּסִים עַל עֵצִים, יוֹרְדִים לִפְרָטִים
וְרוֹאִים אֶת הַיַּעַר.
אָנוּ יַלְדֵי אֵלִים, אֵין יְלָדִים אֲחֵרִים.
עָדַיִן קְרוֹבִים אֵצֶל הַצְּלִיל הַבּוֹרֵא, אֵצֶל הַתֶּקַע הָרִאשׁוֹן,
אֵצֶל הַמְּכוֹנִית הָאֱלֹהִית. עָדַיִן מְמַשְּׁשִׁים בִּפְלִיאָה
אֶת שְׁמֵנוּ,
שׁוֹקְלִים מִלָּה כְּנֶגֶד כְּבִישׁ, תְּאוּנָה כְּנֶגֶד הֶגֶה.
עָדַיִן מְלַקְּקִים גְּלִדָּה וְדָם בְּלִי לְשַׁלֵּם
אוֹ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן.
בִּתְחִלָּה אָנוּ עֲמוּקִים.
הָיָה זֶה טֶרֶם בָּאוּ וְלֹא פַּסְקוּ מִלִּפְעוֹר לְעֻמָּתֵנוּ
עֵינַיִם שֶׁל דְּאָגָה וְשֶׁל סוֹף,
כְּמוֹ דְּלָתוֹת הַנִּפְתָּחוֹת לְמַרְאָה,
בְּטֶרֶם מַרְאוֹת הָחוֹלֵף הִשְׁתַּקְּעוּ בְּבִטְנַת הַנְּשִׁימָה
וְנִהְיֵנוּ מְנוּסִים מֵרוֹב שִׁכְחָה.
הָיָה זֶה בְּטֶרֶם עָשׂוּ בָּנוּ שֵׁמוֹת.
אָנוּ יְלָדִים מִן הַסּוֹף לָהַתְחָלָה, אֵין יְלָדִים אֲחֵרִים.
גּוּפֵנוּ לֹא מִזְמָן נִרְקָם, נָקִי מִזִּכְרוֹנוֹת כְּמוֹ אֲדָמָה
בְּטֶרֶם צְעָדִים,
נָקִי מִן הָהוֹוֶה הַמִּתְקַצֵּר,
מוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל זְכוּיוֹת, וְלֹא חוֹבוֹת.
בִּתְחִלָּה אָנָחְנוּ יְשָׁנִים וַחֲדָשִׁים, כְּמוֹ שִׁיר
לִפְנֵי אוֹ אַחֲרֵי קְרִיאָה.
שורות יפות במיוחד הענקת לנו היום
(כתגובות לתגובות). תודה! שחר-מריו.
תודה בחזרה, תהיה אשר תהיה…
אכן לשני הנתנים מקום בכותל המזרח של השירה העברית, ואילו הסכינאות לא תצלח שם. אלתרמן יישב שם לעד גבוה יותר 🙂
יתרה מזו, זך המאוחר מנסה לכתוב אלתרמנית עילגת. עדיפה בעיניי שירתו של זך המוקדם שאכן חצבה משהו חדש ומרתק.
וכל מי שהנושא מרתק אותו ודאי ישמח לדעת שב'שלישירה' הקרוב, מחרתיים בשמונה בבית הליקון, ידבר אורי הולנדר על עניין זה עצמו במפגש
"האמנם היתה מהפכה? – נתן זך והמוזיקה".
אמיר,
:-))
הפתיעה אותי תגובתך (הראשונה). בעיקר ברוחה, אולי מעט גם בתוכנה.
ואתה יודע למה זך יישב נמוך יותר?
כי דני איילון יסדר לו את המושב.
:-))
ולגבי תגובתך השנייה,
אני באתי באיחור, המרצה בא בהפוכה. האמנם היתה הרצאה – נתן זך והמוזיקה"?
🙂
היה קאמינגס. הולנדר עשה מחטף:
"אינני דואג אם ימים חטופים נחטפים והולכים,
איני מצטער כששמש וגשם רוקמים אפריל"
:-))
אצדיע לזך ביום שיסחרחר לי "כי סערת עלי לנצח אנגנך/ שווא חומה אצור/ שווא אציב דלתיים/תשוקתי אלייך ואלי גנך/ ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים."
טוב, לבנה. גם לזך תשוקה משלו ומנגינת הרוח (הפורטת על וילונות החדר). גם זך שווא הציב דלתיים, והוא אובד ידיים ועצות. אצל זך זה כך:
"גופה רוק בחלומי, וגופי
זע. גם הוא רוקד. בחלומה
איני. רוח ליִל גמישה
פורטת על וילונות החדר. מי יתן
והייתי שוב בביתי
ללחוש לך מילות אהבה".
אבל אני בוחר ב:
"עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות
עוד אצניח אלייך ידיים…"
ונצדיע לאלתר…
תיקון: גופה רוקד…
הי שחר, בתור קוראת עם טעם אישי פרטי ולא קוראת מלומדת משום חוג לספרות, יכולה להתייחס לפוסט שלך ממקום של התחברות החף מכל הדרת כבוד ומחוייבות לשיח הספרותי המתנהל כאן על שני משוררים כאילו היו אלים. את ההדרה הזאת אני קוראת בתגובות ואני שואלת את עצמי אם אין לאנשים אומץ לקום ולהגיד שהם לא אוהבים כתיבה מסויימת כי כולם למדו שנתן זך הוא משורר מדהים? (מצד שני אולי הם באמת אוהבים את שניהם אז אחלה להם כמובן) 'צטערת, לא נופלת מהרגליים למקרא שירתו ובטח ובטח שלא מבינה איך מחברים בינו לבין אלתרמן שבעיניי הוא גאון ביכולות שלו ואיך בכלל אפשר לטעון שהוא יוצא מהקולנוע של השירים שלו?
הניחתני אמי לרגלי הגדר
קמוט פנים ושוקט על גב
ואביט בה מלמטה כמו מן הבאר
עד נוסה כהנס מן הקרב
ואביט בה מלמטה כמו מן הבאר
וירח עלינו הורם כמו נר
שיר האסופי שמאוד אוהבת מתוך עיר היונה שאני צריכה לקשור לעצמי את האצבעות כדי לא להקלידו בשלמות
טוב רק עוד קצת:)
היא זקנה בכלאי ותדל ותקטן
ופניה קמטו כפני
אז ידי הקטנות הלבישוה לבן
כמו אם את הילד החי
מה שאני הקטנה קולטת אצל זך שהוא בסך הכל שבר לאלתרמן את החרוזים ואולי הוא הראשון שעשה זאת אבל לדעתי היום מתקיימות שבירות הרבה יותר מרגשות וגם המשחקים שלו עם השפה באופן שיצר קושי והשתאות לנוכח הבעייתיות לתרגמו, הלוא זה ברור שכך הוא כשמשתעשעים במילים של שפה אחת. זה לא משחק בשפה האחרת ואז המבחן האמיתי. מה בכלל נשאר מהשיר? ניסיתי לתרגם זך לאנגלית יצא סתמי:)
ואם דברי חטא אני כותבת, בכל זאת אלו דברי טעמי האישיים והלא מלומדים, וזה לפעמים נותן לי הרבה חופש לחשוב ולהרגיש לבד, ועוד יותר חופש להבין שאם אלמד וארצה לשנות את דעתי, עלי לזכור תמיד גם רשמי הראשון ולבדוק אם מה שמלמדים הוא נכון או שכולם חוזרים אחרי המורה כמו תוכי.
בינתיים אני לא יכולה לבדוק את זה ונשארת עם דעתי שהרבה משוררים כאן בבלוגיה כמו גם אתה עברתם בעיניי את זך ואין מה לשאוף לעבור את ביאליק או אלתרמן כי לדעתי אין כמו תרומתם לשירה בשפה העברית במיוחד בגלל הזמן החשוב שלתוכו נולדו ולמרות הפרש השנים, בי הם נגעו ונוגעים עד היום ולגבי הבעיות האישיות שיש לזך עם אלתרמן יש לכך משפט מתאים בשיר סיום של אלתרמן בו הוא מדבר על השיר, או מדבר על עצמו פלוס קריצת הומור רצינית שתמיד כמו שגם מוצאת לעיתים בשיריך, אלו הם שמדברים אלי:
רבים דעות עליו הביעו
ובכל זאת לא ידוע מיהו
כי יש ויש גם בחכם
קצת מן הכסיל ומן התם
אך מה חכם וכסיל אם אין
באמצע איזו אשת חן .
לסיגל,
מכיוון שהייתי מן הראשונים שחלק על הפואטיקה של נתן זך עלי לתקן פה רושם שמתחיל להתקרב אל גבול הזלזול.
לנתן זך שמורה זכות ראשונים על יצירת דמות הבורגני הישראלי המודרני בשירה העברית, בניגוד לדמות האלתרמנית ב"כוכבים בחוץ", וכמובן שב"הטור השביעי", "עיר היונה" וכו'. זך, כמובן, לא היה יכול לכתוב את "שירי מכות מצרים", למרות שהדגם הבלדי מוכר לו היטב.
זך הוא הראשון שתפש כי הסתיימה התקופה החלוצית של הנע-ונד (למרות היותו של זך מעין מהגר) והתחילה תקופתו של מעמד עובדי הצווארון הלבן.
הוא גם הראשון שתפש בחושיו את הצטמצמות הציונות, וזה הטביע חותם עמוק בנושאי שירתו ובאופניה.
יתר על כן, הוויכוח על הפרוזודיה השלונסקית-אלתרמנית הסבה את תשומת לבה של השירה העברית מן השירה הרוסית והצרפתית אל השירה האנגלית והאמריקנית.
טוב יעשה המשורר בן זמננו אם ייקח בחשבון את מהלך השירה העברית מביאליק, דרך פיכמן, דרך שלונסקי, דרך אלתרמן, דרך זך, ואפילו דרך דן פגיס, כדי שימצא לעצמו את דרכו שלו.
החלטתי להגיב באריכות מסויימת, משום שהדור הצעיר בחר לעצמו בעיקר שני מודלים מצומצמים: המשוררות בוחרות בדרך כלל ביונה וולך כמקור השפעה והמשוררים בעיקר באבידן.
על כן אני מציע התמודדות רחבה יותר עם ההשפעות בשירת המאה ה-20, לרבות היכרות טובה יותר של שירת העולם.
תיקון:
בשורה "הוויכוח על הפרוזודיה השלונסקית-אלתרמנית הסבה" צ"ל, כמובן, "הסב".
גיורא, תודה על הערותיך והארותיך לדברי המגיבים. אני קורא אותן בעניין רב. ומחכים.
באשר להערתך האחרונה ראוי לציין שצומחים בישראל גם משוררים שיונה וולך ודוד אבידן אינם נר לרגליהם. המושפעים מוולך ואבידן זוכים לבולטות (מסיבות שונות ומשונות), דבר המסייע לשיבוש קריאת המפה המסתמנת.
בפראפראזה על דברי מנחם בגין אומר שיש משוררים בירושלים (אנשי "משיב הרוח", למשל, או אלמוג בהר), שוולך ואבידן אינם מזונם הרוחני. ויש משוררים בתל אביב (ולא רק מחבורת דורי מנור) שלא רואים בוולך את דמות האם ולא באבידן את דמות האב הרוחני (גם אם דיוקנו מתנוסס על אחד מגליונות "הו!"). גם משוררים שכור מחצבתם בבאר שבע, שדרות והקריות אינם בהכרח דוברים אבידנית או וולכית.
רן יגיל (למעלה) הזכיר את חן קליינמן, למשל. ויש עוד.
הערתך מקובלת עלי.
כן, גם אני מכיר משוררים מוכשרים אחדים שהולכים בנתיבים אחרים: סיון בסקין, אריק א', עמוס אדלהייט, יעל טומשוב, יחזקאל נפשי, יואב עזרא, מיטל נסים ואחרים.
צריך להמתין ולראות כיצד יבשילו האנשים האלה, שמרביתם צעירים למדי.
סיגלי,
שעשעה אותי תגובתך. שעשעת אותי גם לגבי העדר שחוזר אחרי המורה כמו תוכי. יש דבר-מה מעניין בהבחנה שלך. אמנם לא עשיתי מדגם מייצג, אבל נדמה לי שהענק משקל רב מדי לאקדמיה ולמילייה הספרותי, מחוזות בם חזרו אחרי "המורה" כמו תוכי. אבל ציבור קוראי ואוהבי השירה שמר אמונים לשמות ופסוקים אלתרמניים.
ולוּ נטל זך חלק בשיחה, ודאי היה מצטט בלגלוג (כפי שעשה ב"הרהורים על שירת אלתרמן" שלו משנת 1959) את השיר האלתרמני הבא:
"הן עד מוות נשמור, כתוכי,
אמונים לשמות ופסוקים.
הן עד קץ נהגה, כתוכי,
בחיתוך הדקדק של עינייך.
ובשאר הדברים הדקים
כגון סהר על פני השווקים".
🙂
דור המשוררים הצעיר ממשיך, כדרך הטבע,
באותה מסורת של מבט מעריך אך ביקורתי
כלפי דור המשוררים המבוגר יותר.
כמו היחס כלפי דור המורים וההורים.
אם לא יהיה מרד נעורים איפה יחול השינוי.
אין לנו מנהיג פוליטי ראוי,כי לא היה מרד ממשי.
מיכל, תודה.
אני לא בטוח אם דור המשוררים הצעיר הרים את נס המרד. יש הממשיכים את זך, אבידן, עמיחי, וולך. יש השבים לאלתרמן וגולדברג, יש המעלים על נס את הפנתרים השחורים ושירת המחאה. יש המתגעגעים ליהודה הלוי ואבּן גבּירול או למשורר תהלים. יש מי שיראה בזה מרד. זה עניין של פרספקטיבה.
התמורה האמיתית קשורה לשינוי הזירה הספרותית ולירידת מעמדם של שומרי הסף. התפרקות מרכז ההשפעה הממושטר וחדירת קבוצות "שוליים" אל המרכז יצרה נראוּת מהפכנית בשדה השירה העברית. זו התמורה האמיתית, והיא מבורכת.
אבל המבחן של הדור הצעיר נעוץ בכתיבת שירה טובה ולא בהכרח בהמצאת הגלגל.