ב – 24 באפריל צוין יום הזכרון לשואה, ש"שכחנו".

במלאת 93 שנה לשואה, שישראל הרשמית מתעלמת ממנה מסיבות פוליטיות

"ליד הקיר עמדה זקופה אמו…ידיה הצמידו אל גופה, מימין ומשמאל, את הילדוֹת – את בת הארבע ואת בת השנתיים. עיניה היו נעוצות בסל העריסה של התינוק. מֶסרופּ (הילד בן ה – 7) לטש עיניים חומדות אל קערת קבאב-הכבשים, שעדיין ההביל בשלווה על השולחן…סארקיס הקטן (בן ה – 11), חמוש בסכין בשר, התייצב להגן על אמו…אחד מהם (אנשי החמידִיֶה התורכים/עותומאנים) חטף את התינוק הצורח מבין שמיכותיו וניפץ את גולגולתו אל הקיר. סארקיס נצמד אל גופה הקופא של אמו. צלילים משונים נפלטו מבין שפתיה ההדוקות של האם. ואז התחילו מתנפצות היריות על אישה וילדיה, אש שֶׁדי היה בה להבריח גדוד צבא…ראשונה יצאה נפשו של מסרופ בן השבע. גופות שתי הילדות הקטנות תלויות היו ברפיון בידיה של האם, שלא הניחה להן…רק לאחר שריטשו שני קליעים את מחצית פניה, התנדנדה נכחה, רכנה מעל סארקיס, שביקש להחזיק בה, הציפה את שערו בדמה וקברה אותו תחתיה. בשקט שכב תחת משאה החם, הנושם בכבדות, ולא נע. עוד ארבע יריות נתקעו בקיר. עתה ראה הבחור (התורכי)…כי שָׁלַם מבצעו: "תורכיה לתורכים", קירקר, אך איש לא הצטרף לקריאת הנצחון הזאת לאחר שהובס האויב. ובעוד סארקיס שוכב במחסה החם של אמו, נתחדדו חושיו להפליא. הוא שמע שיחה, שממנה הסיק כי מפקד פלוגת-הסער עשה את צרכיו בפינת החדר. "למה אתה עושה זאת?" נזף בו איזה קול, "הלא מתים מוטלים כאן". הלוחם הלאומי בעל-התודעה דחה את דבריו והטיח: "גם כשהם מתים עליהם לדעת, שאנו האדונים והם רק טינופת" (עמוד 190).

"שדות קטל מחרידם הם…אבל הגדול בשדות הקטל כאין וכאפס הוא לעומת דייר א-זור…אין אדם יכול לתאר לעצמו מראות כאלה…אין אלה אנשים עוד…רוחות רפאים…לא צללי אדם…הם גוועים לאיטם, מפני שהם אוכלים עשב ומקבלים מפעם לפעם פרוסות לחם…הרע מכל הוא שאין בהם כח לקבור את רבבות הגוויות…בייסוריהם שנטלו מהם צלם אנוש, אין הם מבחינים עוד בין ידיד לאויב…בכל פעם כשנכנסתי לאחד המחנות הסתערו עלי בהמוניהם…רובם נשים וזקנים, כמעט עירומים…הם שאגו מרעב. הנשים חיפשו בתוך גללי הסוס שלי גרעיני שבולת-שועל…אחר-כך כמעט קרעו אותי לגזרים בבקשותיהם…עמוס אני שליחויות ובקשות שאיני יכול למלאן…" (עמוד 435)

"באנטאקיה הופרדו מעל השיירה כל הגברים החזקים ונשלחו לסלול כבישים בחמאם. את הנשים, הילדים, הזקנים והחולים הוליכו לעבר נהר הפרת…לעובדי הכפייה הארמנים מונה גורל מיוחד במינו. לכל יחידה הוקצה קטע כביש והיה עליהם לסיים את סלילתו עד תאריך מסוים. כשהודיע האונבאשי (ממונה עותומאני) לממונים עליו כי המלאכה נעשתה, אספו השוטרים את העובדים, הוליכו אותם אל היער הסמוך ושם ירו בהם כיתות-יורים, שנעשו מומחים גדולים לכך" (עמוד 452).

"זה חודשים עוברות שיירות מגורשים על פני ביתו של התורכי. והוא עזר בחשאי במזון ובמשקה, בבגד ובנעל לארמנים חולים רבים, נשים ארמניות הרות רבות שהתמוטטו בדרך, הכל כפי יכולתו ובלי לחשוב הרבה על הגמול שיגמלו לו בעולם הבא על מעשיו. אך במעשים טובים אלה יש להיזהר מאד מפני השוטרים. כעונש על פשע הרחמים כלפי הארמנים נקבעו בחוק החדש מלקות, מאסר, ובמקרים חמורים – מוות. מאות תורכים רחמנים, שייסוריהם הבלתי אנושיים של המגורשים שברו את ליבם, סיפרו על כך סיפורי אימים" (עמוד 457).

כל הקטעים לקוחים מתוך ספרו של הסופר והמשורר היהודי פרנץ ורפל, "ארבעים הימים של מוסה דאג", המגולל פרשה אחת בתולדות שואת הארמנים, שהתחוללה בעת מלחמת העולם הראשונה. זהו רומן (לא תיעודי), המבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פחה (מנהיג עותומאני) ויוהאנס לפסיוס (כומר גרמני, שניסה למנוע את רוע הגזירה). עדויות ראשונות על שואת הארמנים הגיעו דרך שגריר ארה"ב באימפריה העותומאנית, הנס מורגנטאו, יהודי אף הוא. ורפל גולל את מאבקם הנואש של הארמנים, שהתבצרו על הר משה (הוא מוסה דאג) בסוריה של היום. כמו-כן תיאר את גורלם של הארמנים שגורשו לדיר א- זור (ששמו עלה לאחרונה בהקשר של הכור הגרעיני הסורי, שהפציץ חיל האוויר הישראלי). הרומן ראה אור בשנת 1933, שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהמיטה על העם היהודי גורל דומה.