שחר-מריו מרדכי משורר
זו כבר קלישאה לדבר על המחיר הנורא, שמשלמים ילדי בית הספר והגן (שאיש לא מרחם עליהם) במלחמות השבטיות הפראיות בין שני עמים ו/או בין שתי תרבויות, דתות, תפיסות עולם. ובכל זאת, הקלישאה המצערת הזו מהדהדת באמיתותה תמיד ועכשיו. שוב.
זוכרים את ילדי בית הספר בביסלן (אוסטיה, ברה"מ לשעבר) ששילמו בחייהם בספטמבר 2004 בעטיו של הקונפליקט הרוסי-צ'צ'ני? משהו מתערפל בזיכרון, הא? וילדי עזה ובית חאנון, וילדי שדרות ואשקלון? היינו הך. והשבוע – ילדי ירושלים.
יהודה עמיחי, משורר אהוב עלי (ואני מרשה לעצמי לנחש שגם עליכם), המשורר שעשה אהבה עם ירושלים טוב יותר מכל משוררינו מאז – אולי – יהודה הלוי, הדהד בי מיד עם היוודע דבר הפיגוע המחריד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. ושוב – ילדי בית ספר משלמים בדמם. וכולם היו "בחצי הדרך לאמת, ובכולם עמדו המים של הבכי במפלס אחד", וחשבתי על "האחיזה הנואשת" שלהם מול "הרובה על הרצפה המהדהדת", "וקול צעקותיהם מלא את העולם" שלי. ורציתי לחלוק אתכם את שירתו המדוייקת עד כאב של יהודה עמיחי שלנו.
פתיחת שנת לימודים בבית-ספר/ יהודה עמיחי
כָּאן, בְּאוּלַם הַהִתְעַמְּלוּת הַגָּדוֹל
עוֹמְדִים הֵם יַחְדָּו, יְלָדִים וְהוֹרֵיהֶם
וְכֻלָּם בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ לָאֱמֶת
וּבְכֻלָּם עוֹמְדִים הַמַּיִם שֶׁל הַבְּכִי
בְּמִפְלָס אֶחָד.
וְכֻלָּם בְּשׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת
בֵּין סֻלְמוֹת הֶעָמָל וּמִתַּחַת
לְחַבְלֵי הָעִנּוּיִים
וְטַבְּעוֹת הָעוֹר הַמְיֻזָּע
לָאֲחִיזָה הַנּוֹאֶשֶׁת.
קוֹל זִמְרָתָם הָעוֹלֶה לַתִּקְרָה
וְהָאוֹר הַנִּכְנָס מִן הַחוּץ
עָשׂוּ יַחְדָּו לְיַד הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבֹהִים
מְעַרְבֹּלֶת שֶׁל עָתִיד לא יָדוּעַ.
הַמְּנַהֵל הַזָּקֵן וּשְׂבַע הַיְּלָדִים
נָאַם בְּקוֹל עָיֵף. וּפִתְאֹם
בַּדְּמָמָה בֵּין שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים
נָפַל רוֹבֶה
עַל הָרִצְפָּה
הַמְהַדְהֶדֶת.
אַחַר כָּךְ פָּרְצוּ הַיְּלָדִים אֶל הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה
וְקוֹל צַעֲקוֹתֵיהֶם מִלֵּא אֶת הָעוֹלָם.
בְּצַעֲקַת יְלָדִים יֵשׁ תָּמִיד
מִצַּעֲקַת מַכַּת הַבְּכוֹרוֹת בְּמִצְרַיִם.
יין ישן וטוב, שחר.
נכון.
גם כשהיה בציר חדש, הוא היה יין טוב.
עדיין לא מסוגלת לקרוא שיר, אפילו של עמיחי המדהים, בהתייחס לארוע שכאן הוא כל כך מוחשי.
אני גרה 5 דקות ממקום הפיגוע, ואתמול היו כאן יותר משעה של אמבולנסים ומסוקים ובלאגן שלם.
אני יושבת ובוכה.
על הנערים הצעירים והמצויינים שהלכו בכזו דרך.
על הכאב, על הפצע הנורא הזה.
כמה שאני חילונית, ככה אני קרובה גם לחבר"ה האלה, של מרכז הרב.
מקווה שנצליח להתקרב זה לזה עוד יותר, לא רק בתוך העם שלנו, אלא גם לפרוץ קצת החוצה, ולהבין יותר יותר, שאין אנחנו והם, יש אחד.
לא יפה להגיד, ודי פרחי, אבל עמיחי היה "נשמה". במובן שהוא היה כל כך חם וחומל, נדמה לי המשורר הכי שיש לנו, אני אפילו לא מוצאת את הכינוי הנכון בשבילו, לכן בשבילי הוא נשמה. גם זלדה, כך אני מרגישה עם שני אלה.
איך ניזכרת בשיר הרלוונטי הזה
יום נורא היה היום.
ועכשיו לילה, ואני חושבת על כל המשפחות …
להתראות טובה
אלהים לא מרחם על ילדי הגן. הוא לא מרחם על ילדים. זה חוזר אצל עמיחי גם בשתי השורות האחרונות של השיר.
טוב, הביקורת של עמיחי על אלוהים היא אחד מעמודי התווך של שירתו.
דווקא על ילדי הגן אלוהים כן מרחם (אם להאמין לעמיחי), "פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד".
בשיר אחר הוא מציין שהאל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
ובשירו "מות אבי", שורר עמיחי: "אבי, פתאם, מכל החדרים/ יצא למרחקיו המוזרים// הלוך הלך לקרוא לאלוהיו/ שהוא יבוא לעזור לנו עכשיו// ואלוהים כבר בא, כמו טורח/ תלה את מעילו על וו ירח// אך את אבינו, שיצא להובילו/ יחזיק האלוהים לעד אצלו.
היחס המורכב של עמיחי לאלוהים שווה פוסט נפרד, אני חושב.
שמתי לב שיש בכל התנהלותך, בבלוג לפחות, משהו מאד לא אנכי, רוצה לשתף, רוצה שירה, רוצה נחמה ולאו דוקא כבוד אישי. להביא את השיר הזה של עמיחי עכשו, זה כמו לומר: הוא עשה את זה כל כך טוב, למה לי לנסות למחזר אותו?
דרך אגב, ישנה תאוריית עריכה שנובעת מן השירה הסביבתית האומרת כי לא כל כך חשוב מי חיבר שיר זה או אחר, בלאו הכי כולנו היפנמנו כל כך הרבה ספרות שהכל מיחזור!