איך אתם יודעים את החושך שלכם?

הטוב והרע לא החלו את דרכם יחדיו.

בראשית היה הטוב. הטוב הפציע לבדו במקרא כבר בפסוק הרביעי של הפרק הראשון של הספר הראשון, הוא ספר בראשית. למה לבדו? כי הטוב עומד בלא היפוכו, הרע. אבל לא באמת לבדו. הרי הטוב מפציע בצמוד לאור, שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב". ופתאם חוברים יחדיו ראייה, אלוהים, אור, טוב. הפעולה הראשונה של אלוהים היא בריאה ("בראשית ברא אלוהים"). הפעולה השנייה – אמירה. "ויאמר אלוהים יהי אור". והפעולה השלישית? ראייה! שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב". האם לפני כן לא ראה אלוהים? ומה פשר "וירא"? ראה במובן הבחין או ראה במובן הבין? כך או כך, אלוהים רואה את האור. והוא רואה אותו כטוב.

מתי מתגלה הרע? אנו מתוודעים לקיומו לראשונה בפרק ב', פסוק ט' (של ספר בראשית). הרע מופיע בסמיכות להיפוכו, הטוב. אבל גם בצמוד לדעת, שנאמר: "ועץ הדעת טוב ורע". למה חשוב להדגיש את הצמידות לעץ הדעת? משום שיש להבדיל בין עץ הדעת לכל עץ אחר. הרי לפני כן מסופר לנו ש"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע". כלומר: יש טוב שהוא טוב ללא כל קשר להיפוכו. ויש טוב שעומד בצמוד להיפוכו, וזה קשור לדעת, לידיעה. האם הידיעה היא שורש כל רע? לא בהכרח. נרמז שגם חושך מוליד רע. הרי נאמר כבר בפרק א': "וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך". כלומר: ההבדלה בין האור (הטוב) לחושך, מרמזת שיש בחושך פוטנציאל לרע. אבל חושך, הרי, גם יכול להיטיב. והרי גם הדעת – יש בה כדי להיטיב. אם כך, מדוע הרע נרמז בחושך, אבל נאמר בגלוי בנוגע לדעת? 

גם כשאלוהים מחליט לעשות לאדם עזר כנגדו, הוא קובע: "לא טוב היות האדם לבדו". שוב מופיע הטוב בלא אזכור הרע. אבל, בדומה לחושך, נרמז לנו שבדידות – יש בה פוטנציאל לרע, שנאמר: "לא טוב". מי שמאמין שכל מילה במקרא מוקפדת, יבחין שלא טוב אינו בהכרח רע. אבל בחושך ובבדידות יש פוטנציאל לרע. מבדידות ומחושך אפשר לצמוח ואפשר לשקוע. המאבק בין המרירות לבין הבנייה תלוי באישיות האדם. זה תלוי בידיעה של האדם את עצמו. כי בחושך ובבדידות האדם מתוודע לעצמו, ומגלה (במודע או שלא) את צדדיו המוארים ואת צדדיו המכוערים. אז איך אתם יודעים את החושך שלכם? איך אתם יודעים את בדידותכם? שם טמונה התשובה.

למעשה, הכל טמון בידיעה. ובדיוק מהידיעה ביקש אלוהים להציל את האדם. עד כדי כך ביקש להציל, שאלוהים לא אמר אמת. שהרי אלוהים הזהיר את אדם וחוה לא לאכול מפרי עץ הדעת כי "ביום אכלך ממנו מות תמות". ובא הנחש, ואמר לחוה: "לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". הנחש צדק. הנה, חוה ואדם נגסו בפרי. והם לא מתו. מי ידע זאת? הנחש (שיודע טוב ורע) והאלוהים (שיודע טוב ורע). ושוב יש לנו את מוטיב הראייה ("ונפקחו עיניכם") בצמוד לאור (עין נפקחת) ובצמוד לטוב. והפעם, גם בצמוד לרע. ("טוב ורע").

וזאת ללמדנו, שהטוב והרע טמונים בידיעה. ואלוהים – בטובו – ביקש למנוע את הידיעה מהאדם, כדי לשמר את האדם כטוב. הנחש ביקש להעניק לאדם את הידיעה, כדי לתבל את עולמו המשעמם ברוע. והנחש, על אף שגפיו נגדעו והוא הולך על גחונו, יצא כשידו  על העליונה. הרוע פרץ מיד. וכשהרוע פורץ, כל אחד מפסיד משהו. הנחש הפסיד את גפיו, האדם – את גן העדן, האלוהים – את האמון באדם (לכן גירש אלוהים את אדם וחוה מן הגן, פן יאכלו גם מעץ החיים). אבל הנחש הפסיד יותר מגפיו. הוא הפסיד את הבלעדיות על ערמתו. אם תרצו: נחשיותו. עכשיו היא גם נחלת האדם, והם צהובים זה לזה. והאדם הפסיד יותר מגן עדן. הוא הפסיד את תמימותו, את טובו הטוטאלי, את מערכת היחסים הטובה עם האלוהים. ואלוהים? הוא הפסיד את אלמנט השליטה הטוטאלית במעשה הבריאה. מה שהוא ברא מתקלקל בידי ברואיו, בבחינת "מעשיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה". מובן שיש גם רווח. הידיעה יכולה להיטיב. אבל איך אתם יודעים את הידיעה שלכם?

ולכן, בטרם חטא קין נאמר לו: "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית, ד', ז'). במה שונים דברי אלוהים לקין מדבריו לאדם וחוה? בפעולה – הטבה. קין פועל בעולם שונה מזה שפעלו בו הוריו. קין חי בעולם שיש בו טוב ורע. ולכן מנחה אותו אלוהים להיטיב, לעשות טוב. אלוהים מנחה אותו, אך לא קובע בעבורו. הבחירה נתונה בידי האדם. הרע קיים וידוע. הקניין, הקנאות, הקנאה (כולם מהדהדים את שמו של קין) הם שורש הרע. כמו הבדידות. כמו החושך. ושוב נשאלת השאלה: איך אתם יודעים את הקנאות שלכם? איך אתם יודעים את הקנאה שלכם? האם תיטיבו עם עצמכם ועם הסביבה מתוך הקנאה, הקנאות, הבדידות? או שמא התשוקה לַחטְא תכבוש אתכם? ויש לזה קשר להתנהלות שלנו בכל מרחב. גם במרחב הזה. לכן, השימוש בפועל "תיטיב" – להבדיל משם התואר "טוב" – הוא קריטי, להבנתי. הוא מרמז על עולם אחר לגמרי. והתשובה היא, לצערי, שהאדם נכשל. השיא מופיע בפסוק: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית, ו', ה').

הרוע הוא חלק מהאדם. אבל נתונה לו הבחירה בין טוב לרע. כל יום אנו עומדים בניסיון. "כי לפתח חטאת רובץ". איך אתם יודעים את התשוקה שלכם לחטא? אתם מושלים בו? הוא מושל בכם? כל בני האדם פגועים. הם נפגעים שוב ושוב בימי חייהם. מיד אדם, מכורח הנסיבות, מעצמם. יש מי שבוחר לדעת טוב ויש מי שבוחר לדעת רע. אט-אט עם הנסיבות והרקע, צומח ומתרקם המבנה האישיותי. כשהחטא רובץ לפתח, למבנה האישיותי יש תפקיד מכריע. כאן כבר אולי מאוחר לשנות את חברבורות הנמר. אבל הבחירה – וזה לא ישתנה – היתה ועודנה נתונה בידי האדם. ובחרתם בטוב.