בננות - בלוגים / / רסיסי זיכרונות או ביעור חמץ
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

רסיסי זיכרונות או ביעור חמץ

 

  השנה כשהדלקתי נר לחיפוש החמץ הוארו פינות אפילות במעמקי השכחה, ורסיסי זיכרונות וחלומות עלו ונכתבו כך:

 
1.      נולדתי בפעם השנייה בפסח לפני 3458 שנים, אבי כמו שאר הגברים היה פועל בניין בשירות הוד מלכותו במצרים ואסור היה לו לבוא לביתו, כדי שלא ייוולדו ילדים לעברים הידועים ביכולתם לפרות ולרבות, וכך יהיו לרוב וישלטו במצרים. אמי הערימה על השלטונות, והגיעה לעת ערב למחנה בו היה אבי, בקולה שחיקה נגינת חליל, פיתתה אותו לצאת מאוהלו, בידה החזיקה מראה, וכך לאחר צליית הדגים, הראתה לו באספקלריה מאירה את כל המראות, שאחר כך נקראו המראות הצובאות, אלה שבזכותן היינו לצבא שיצא ממצריים.
2.      בפעם השלישית נולדתי במעברה בדיוק באמצע המאה ה20. ילד מגן רחל (במלעיל) קרא לי 'מרים'(במלעיל), כינוי גנאי לבן, שלא היה חמור ממנו אצלנו בשכונה, למי שאהב לשחק עם בנות יותר מאשר עם בנים. הדמעות נטפו פנימה, ברחתי, צעקתו רדפה אותי: 'מרים – מרים' והאבן הגדולה שזרק הדביקה את המרחק בינינו ופתחה לי את הראש שנראה מבפנים די רע (היום כשאני נזכר בזה, זה היה נורא  בעיקר מלרע  אבל גם מלעיל)
3.      הילד ההוא שזה אני, נוסע לים עם הקייטנה רק בגלל לילי, השכנה שהייתה מראה לי, וגם להרגיש את העור מסתמר בעקצוצי עונג במעבר החבל המסמן גבול: רק לעבור את הגבול, לעבור את הגבול, לחשתי, צעקתי, על אף שריקות וקריאות המציל, להסתחרר, להשתחרר ולהיבלע במערבולת
4.      חלום ילדות: עכביש ענק יושב לי על הבטן, אני נאבק לסלק אותו, זרועותיו חזקות משלי, הוא מטפס לצוואר ולופת את גרוני, אני מתחיל להיחנק, מאבד את הנשימה, מנסה לצעוק ולא מצליח להוציא קול, שנייה לפני שאני מת נפלטת צעקה, אמי משחררת את השמיכה שנלפתה סביב גרוני.
5.      תנועת נוער, אסור לרקוד סלוניים! מתנזרים מהכול גם משתייה וממשחקי קלפים, אבל, אחרי הערבים בקן, לבושים מכנסי אתא וחולצה כחולה, מתגנבים לביתו של רוני שאביו היה ימאי שהביא את  הטלביזיה הראשונה לשכונה, מכבים את האור ורוקדים  slow  וכשהעונג מעקצץ את בד המכנסיים, רואים את כתובות האש בוערות בחג המעלות.
6.      ראשון בדבוקה השנייה, מדריך הצניחה אוסף את אריזות המצנחים הריקות של הקופצים לפני, ומשחרר גם לי את תפס האחיזה מכבל המטוס, אני עומד בפתח החלל הפתוח על סף הקפיצה, 1500 רגל מעל החולות, הלב מתקתק
 ד-קו-טה בעצם אני בנורד, אולי הרקולס, מה זה אומר עלי? מה זה כבר משנה, אילולא הייתי משחק בילדותי עם בנות, אולי לא הייתי מגלה שאני עומד לצנוח חופשי אל מותי.
7.      עוד חלום ילדות:  אני ואבי במדבר, פניו אלי, אך הוא צועד לאחור, אני רואה אותו מתקרב לבור ענק, מנסה להזהיר אותו, הוא לא מבין, או מתעלם מקריאותי ועושה בידו תנועת ביטול, אני זועק שלא ימשיך לצעוד, הוא מחייך את חיוכו הטורקי, פרענק שיודע הכול, ושאף אחד לא ילמד אותו איך להתנהל בחיים, ואז הוא עושה עוד צעד ונעלם בתוך הבור. אני נותר בפה פעור ושנים אחר כך, לפתע, היה דיבורי נעתק, נאלם.
8.      במלחמת ההתשה, בקיבוץ על שפת הירדן, מריה, מתנדבת מגרמניה רצתה לרדת לטבול ושאלה אם אוכל לבוא עמה, כשפשטה כותנתה ולקחה את ידי נשמעה אזעקה, נשמעה יציאה או שמא להיפך, ושריקת חיכוך איומה שבין הזנב  לאוויר, ונפל הפגז על שפת הנהר. והיא שאביה שירת את הרייך ואני שאבי ניצול ממחנה עבודה, תפסנו יחדיו מחסה, רועדים ומחובקים לצד תלולית עפר, שואלים נפשנו לחיות,  וכשנשמעה צפירת ההרגעה היינו לאחד, שמע ישראל
9.      חלום: ניו יורק עיי חורבות, אני הולך בעקבות אמי המתה לסנטרל פארק, לפני שהיא אוחזת בחוט תיל שיחשמל אותה והיא תתגלגל ותהיה לאישה כושית, או אפרו כמו שנהוג לומר, היא מספיקה ללחוש לי, 'ראיתי אותה', את מי שאלתי, 'לא יכולתי לעזור', על מה את מדברת? 'כשתפגוש אותה כבר תדע בעצמך ותעשה את הדבר הנכון', מה זה נכון? והיא רק אמרה: 'אתה כבר תדע', רציתי לשאול, לקבל עוד רמז, אבל היא כבר הייתה שחורה ורחוקה
10. עוד 1000 שנים בפסח נולדנו שוב, זו הייתה לידה יוצאת דופן, נולדנו זקנים תאומים, זה נראה המון זמן, אבל רק בגלל שהזמן אצלנו קווי וכאילו יש עבר והווה ועתיד, אבל כאן אין מבחינים בין היה וישנו ויהיה, הכל אחד, ואז ראיתי וידעתי, וגם היא, ויחד התבגרנו אל ילדותינו  

חג שמח!    

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. מ ק ס י ם !

    2 הרג אותי לגמרי..
    ומה אם היתה היתה זו "שיבולת"?
    אוי אוי, המעברות המעברות.. 🙂

  2. חני ליבנה

    איזה פוסט מוישלה, הזוי ואמיתי ונפלא, חג שמח והרבה בעורי חמץ שמניבים כאלו מן זכרונות

    • משה יצחקי

      בדיוק חני, האמיתי הוא ההזוי ביותר ולהיפך. מקווה שהקניידלעך הספיקו וזיכרונות עוד יעלו ויפרחו
      תודה לך יקרה

  3. עדנה גור אריה

    איזה פוסט מרתק! אהבתי.

  4. איריס אליה

    אח. אהבתי מאד מאד. יש פה עשרה סרטים קצרים. אני מוכנה לשחק את אמא/ האשה השחורה בסנטרל פארק. (אם אתה מאשר אני מתחילה לגדל שיער אפרו.)זה גם יחסוך עלויות בהפקה. אפשר לצלם ממש השבוע.
    מעולה.

    • רונית סעדון

      הגיע חג הפסח, ואני חשבתי לעצמי איך זה שלא כתבת דבר. הכתיבה הזאת שלך הפכה עבורי למתנת חג,
      משהו שהופך את הכל לשווה יותר.
      וממש לפני שיצאנו מהבית לליל הסדר הצצתי שוב, ומצאתי, וקראתי בחופזה, בשל קוצר הזמן, והבוקר נתתי לכל מילה
      לגעת, והיא נגעה
      חג שמח!
      אוהבת ומתגעגעת תמיד
      רונית

      • משה יצחקי

        הו רונית, רונית, כמה נפלא לקבל תגובה כזו בחג – חגיגה ממש.
        פסח שמח ואביב לגוף ולנפש.
        מוזמנת תמיד!

    • משה יצחקי

      אחח איריס א. קניתי, האמת, אני צריך עוד לבדוק את עניין הצבע ותשלחי לי תמונה עם אפרו, ובהתכוונות שלך כשחקנית את צריכה לדעת למה היא התכוונה.וכשתדעי תכתבי לי. אבל יש לך מקדמה עצומה בקבלת התפקיד ומקווה שליל הסדר השני והשלישי יעברו ללא מלחמת קניידלעך:)

  5. מירי פליישר

    אוי כמה שאתה כותב יפה. האוי פולני כזה כשנהנים סופקים ידיים…:)

  6. הי משה, עם כל הגלגולים האלה והחלומות נראה לי שמגיע לך פטור מפסח. מקסים בעיניי הרעיון של בעור חמץ מהזכרונות, ככה בטוח לא נשברות הצפורניים מהקירצופים:)
    חג שמח והמון חלומות.
    (אגב, באיזשהו מקום קראתי שעכביש הוא סמל לאישה אם תרצה לבדוק כיוון ב"פענוח").

    • משה יצחקי

      הי סיגל, תודה, חבל שלא כתבת לי קודם את הפטור הזה, ואגב אין ביעור אחד אצלנו מוציא ביעור אחר, אבל אעלה הצעתך לשנה הבאה. ובעניין העכביש ופיענוח שהצעת אני מקוה שלא מדובר באלמנה שחורה:)

  7. הי מוישהלה
    רסיסים זו המילה – חדים ותקועים עמוק
    לקחת אותי לסיור רסיסים אתך – מרגש !

    • ומה הוא בניין חיינו אם לא ליקוט הרסיסים והניצוצות, הפרדתם מהקליפות בדרך אל השלום והשלם,
      תודה ריקי שהצטרפת לסיור וכה אהבת.

  8. מרגש וכתוב נפלא ,מושילה

  9. התאטרון השחור מדהים ראיתי שם הצגה בשם "וואו"
    אחת החוויות הכי מדהימות שקרתה לי בתאטרון

  10. מאחר והייתי כבר בפראג והייתי בתיאטרון שחור ואני מתכנן כפי שרמזת להיות שוב בפראג, אני לא חושש מעכבישים או מעכבישות תיאטרון, אני חושש יותר מתגובות אנונימיות כאלה העושות חיבור הומוריסטי די מוזר לטעמי בין הפוסט כאן לתיאטרון השחור
    :):(:

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי