ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

מניה

 

מניה
 
חדרים 811 ו812 בקומה השמינית בבית החולים הממשלתי היו תחנתם האחרונה של אלה שהובלו לשם מהמחלקה הגריאטרית, או מחדרים אחרים במחלקה הפנימית לאחר שריאותיהם בלו מזוקן או נחלשו מדלקת – תעלולי שטן שבא לביקור ובמקום להוליך אותם לאן שצריך השאיר אותם לאנחות בחדרים קרים, מול קירות מתקלפים ועבשים.
כל מי שנכנס על רגליו לחדרים האלה היה יכול לראות מבעד לחלונות הגדולים את הים. לפעמים, מרחוק, ניתן היה לראות אנייה באופק, או רכבת נשרכת על קו החוף, סירות דייגים חוזרות עם שחר אל המעגן נטענות בערגת הקרובים המביטים מבעד לחלונות אל האופק.
מידי פעם היו עורבנים חולפים על פני החלון ועפים בבהילות אל מקומם בחורשה, נרתעים מכנפי המוות שהיו מתדפקות ושורטות בזכוכית שבחלון הגדול. יונים וצוצלות שהעזו לנחות על מעקה המרפסת והציצו פנימה, מיד חזרו ועפו  אל גגות בתים וחוטי חשמל, בהשאירן לשלשת חומצית ונוצות קטנות על שברי השיש הצבעוניים שבמרצפות. ריחות חריפים של ליזול ודטרגנטים מהולים בריח הפרשות ומיצי קיבה עמדו באוויר כמסך: לפניו העולם החיצון, מאחוריו צללים ועדת עופות השאול הממתינה לטרפן.
את פני הבאים הייתה מקדמת תזמורת של מפוחים וכלי נשימה שקצבו  את נשימותיהם של השוכבים על מיטות הברזל. מסכים תלויים מעל ראשיהם ספרו את הפעימות ואת לחץ הדם ושרטטו קוים שסיפרו את קיצור תולדות ליבם בזמן הזה. ידי חלק מהחולים היו כבולות ברצועות אל מעקה הברזל במיטתם שלא ישלחו ידם וישלפו את הצינור שהוחדר לקנה הנשימה דרך הפה הפעור. מדי פעם היו נכנסים אחים ואחיות לגלח, לנקות את ההפרשות הצהובות המקציפות סביב הפה, להחליף שקית מאיימת להתפקע של שתן בצבעי חום, צהוב או אדום, להחליף שקית עירוי מרוקנת שדפנות שלה נדבקו זו לזו, להכניס צינור לגרונו של המת – החי כדי לנקז החוצה את מה שלא התעכל, להפוך שכיב מרע מצד אל צד מחשש לפצעי לחץ. צפצופים קצרים וארוכים היו מבשרים על מפוח שחדל לדחוס אויר, או על ירידת רמת החמצן בדם. את המתים היו מוציאים על מיטות צרות כמו אלונקות, כשהם עטופים וארוזים מכף רגל עד ראש בגלימת פלסטיק אטומה.
על תחנת מעבר זו אל השאול, מבואה המאוכלסת צללים נבולים, חלש פרופסור נחמיה גוטליב מנהל המחלקה הפנימית באמצעות סגניתו ד"ר מניה טארטארוסמן, ארבעה רופאות ורופאים צעירים, וצוות קטן של אחים ואחיות שהיו מתחלפים במשמרות סביב השעון. בכל בקר היה מגיח פרופסור גוטליב מתוך המעלית, ראשו מוטה מעט לכתפו הימנית, זריז, סורק את הפרוזדור בעיני רנטגן חומות, ניגש לבני משפחה שפופים, מתעניין, מתעכב במיוחד אצל האחים קוקיטוס ואמם שקבעו מסדרון זה כביתם הזמני. ד"ר מניה טארטארוסמן היתה מופיעה כמה דקות אחריו, ניצבת לרגע בפתח המעלית כלוחמת שוורים, דומה דמיון מפתיע לשחקנית בסרטו של אלמודובר "דבר אתה", סורקת את החלל שלפניה כאילו עוד שנייה יפרוץ שור זועם מדלתות המחלקה והיא תשכל רגל לאחור תניף בד אדום לפניו ומיד אחר כך בתנועה ריקוד מהירה תנעץ בו רומח, ועוד רומח ועוד אחד. שניות ספורות אחר כך הייתה נעלמת כרוח רפאים מותירה מאחוריה שובל מבושם, ניחוח של עיר זרה.   אם מי מבני המשפחות היה מנסה לעכב אותה לרגע, הוא היה עושה זאת בדחילו ורחימו כאילו נזהר שלא תשרוף או תקפיא אותו בחיוך פרספוני שלה.
בכל בקר, שעה לאחר הגעתם היה נוהג פרופסור נחמיה גוטליב לכנס את הצוות לישיבה בה נמסר דיווח על המתרחש בחדרים 811 ו812. כך נהג גם באותו בבקר חורפי של יום שישי בו נתבקש שאול קליינר להגיע בדחיפות לבית החולים.
 
 
"שלום ", פתח פרופסור גוטליב את ישיבת הצוות, "וכרגיל לפני שכל אחד ידווח על מצב החולים, אני רוצה לשמוע על המשפחות הסועדות את החולים, מי מגיע, כמה זמן הם יושבים על יד החולה, איזה אינטראקציה יש להם אתכם, ונתחיל עם החולה קליינר מ811 , עבדאללה בבקשה". "פרופ' גוטליב", פתח עבדאללה האח הראשי, "הבן רוצה שאבא שלו ימות. ואתה יודע מה, אם הייתי במקומו זה מה שהייתי מבקש גם בשביל אבא שלי, אפילו שמה שאני אומר עכשיו מנוגד למסורת שלנו.
היום כבר לא הצלחנו להכניס לו עירוי, אין לו ורידים יותר, איפה שאני נוגע בו יוצא מים כמו מצינור  גומי ישן וסדוק".. "שטויות" התפרצה ד"ר מניה, "אנחנו נחזיק אותו בחיים בכל דרך, נתקע לו עירוי במפשעה, יש לנו את כל האמצעים להאריך חיים, אנחנו מחויבים לשבועה שלנו ואסור שהרגשות של בני המשפחה יכתיבו לנו איך לפעול. נכון, גם אנחנו בני אדם", המלים האחרונות של ד"ר מניה העלו חיוך דק אצל חלק מהנוכחים, עבדאללה וסועאד החליפו מבטים וקריצה, "אבל לפעמים", המשיכה ד"ר מניה, "אנחנו צריכים לשים מסך על העיניים, האוזניים, הלב, לאטום טוב, ולהמשיך הלאה, זו השבועה שלנו, לשמור בחיים אפילו צמח".  
באותה שעה ישב שאול קליינר   בחדר 811 על יד מיטת הברזל עליה שכב אביו. מדי פעם היה האב פוקח עיניו והופך את כפות ידיו בתנועת ייאוש. "מה אתה מבקש אבא", היה שאולי שואל את אביו, אשר רק ברגעי חסד היה מניע את שפתיו ללא קול. שאולי הביא לו לוח עם אותיות והיה מנסה לצרף אותן למלים על פי תנועות השפתיים המדולדלות של האב: מ י מ ; א מ- א; ל-מ- ו .. מ-א-מ-א,
 ו-א-ב-ן.. ט-א-ט-ע.. , לפתע היו פניו מאדימות, הוא היה מסובב ראשו, קופץ את שפתיו כמו שהיה נוהג בחייו ומנתק מגע. שאולי היה מנחש מה אביו מבקש, אבל כמו בעבר גם עכשיו לא הצליח לעבור את הסלע שעמד ביניהם. משלא הצליח שוב ליצור אתו קשר, התחיל לכעוס עליו: "די, כמה אפשר, הוא יגמור ככה את כולנו", סינן לעצמו, אבל רגש החמלה גבר, וכמה פעמים חשב שאולי ישלח ידו אל המכונה ויסובב ויכבה את הכפתור ויגאל את אביו מייסוריו.
המוניטור התחיל לצפצף, שאולי הסס האם לרוץ להזעיק את הרופאים? האם לסובב את הכפתור במכונת ההנשמה? להוסיף חמצן? הוא שלח יד אל המכונה "מה אתה חושב שאתה עושה" פלחה השאלה את ראשו, מאחוריו עמדה מניה, הבושם החמצמץ העדין שלה חדר לנחיריו וירד אל שיפולי בטנו. מניה עמדה על עקבים אדומים, גבוהים ודקים, עיניה הירוקות קדחו בעורפו, חלוקה הלבן כיסה על חצאית שחורה הדוקה, הכפתור העליון של החלוק היה פתוח והבליט את קו המתאר המעמיק בין שדיה שאיימו לפרוץ מחזייתה.
"אני.. אני מנסה לתת יותר חמצן" פלט שאולי בבהלה. "שקרן, אני יודעת בדיוק איך הראש שלך עובד, אתה משחק עם מלאך המוות! אתה רוצה להתקרב ולגעת בו ממש? אה? בוא אני אראה לך מה זה לשלוח יד, להתגרות במוות". היא ביקשה מהאחיות שלא ייכנסו ולא ייתנו לאיש להיכנס לחדר בשעה הקרובה. "אני עושה עכשיו כמה בדיקות, ואני רוצה שיהיה אתי בן משפחה", אמרה לאחות האחראית. היא סגרה את הדלת של חדר 811 ואת דלת המעבר ל812 וציוותה על שאולי: "תתפשט ושכב על המיטה האחרונה, כאן על יד החלון". זו הייתה המיטה הפנויה לצד מיטתו של אביו, מיטה שעליה שכבה עד לפני שעתיים אחת מהחולות שהוצאה לאולם המתים. מניה משכה את הוילון סביב המיטה, רק חריץ צר נשאר פתוח לכיוון הים, וחריץ צר לכיוון המיטה ששכב בה אביו.
שאולי לא הבין אם היא מתכוונת אליו, הוא התבונן סביבו, אך מניה לא הותירה כל ספק, "אתה, אני מתכוונת אליך" אמרה ונגעה בכתפו. זו בטח מתיחה ותעלול נוסף של המניה הזו, כך קראו לה הגרוזינים בני משפחתו של דוד ברוכשווילי, ואחד מהם אף היה מוסיף ה"מ-נ-י-קית הזו, היא מתנשאת עלינו הפלצנית האירופאית הזו, לא ככה?", היו פונים אל שאולי שדווקא חיבב אותה, אבל נאלץ, מחשש להיות מואשם בחנופה, רכרוכיות, או "ליקוק תחת" בלשונם, להנהן בהסכמה.
אולי היא פשוט מבקשת לבדוק אם הוא לא נדבק באיזה כולרה שמסתובבת כאן. המחשבות קיפצו לו במוח והתפצחו כגרעיני תירס במכונת פופקורן. לא, לא יכול להיות שהיא רוצה להזדיין אתי כאן, ביטל קליינר את ההרהור שהחל לזחול מכפות רגליו מעלה, אבל במציאות ההזויה והמנותקת מהעולם החיצון, מציאות שהייתה לחלק מעולמו, על גבול החיים והמוות, הוא כבר כמעט לא ידע להבחין ביניהם, הוא נזכר משום מה בסיפור שלימד כבר עשרות פעמים ותמיד ריתק אותו מחדש, על ארבעה שנכנסו לפרדס וזכר את קריאתו של ר' עקיבא: "כשאתם רואים אבני שיש טהור, אל תגידו מים, מים". שאולי לא הבחין יותר, שפתיו צרבו מיובש, הוא התפשט ועלה למיטה, ריח חריף של מוות וחומרי חיטוי התערבבו בריח הבושם וקרם הגוף של מניה. "אני מוכן", אמר בקול ענות חלושה ורעד קלות, מסביב נשמעו אנחות מהמיטות הסמוכות, "אחות, אחות" צעק מישהו מחדר 812 , dute ladraku, ו'שיט' הוא הקיא עלי", נשמע קולה הצורמני של סבינה האחות הרומנייה שבדיוק נכנסה להחליף שם מצעים נודפי ריח חריף של צואה ושתן. "להכניס ערכת החייאה", נשמע קולו של פרופסור גוטליב מהחדר הסמוך, "איפה מניה" הוא שאל, ולאחר שניות הוא אמר שם למישהו, כנראה לרופא התורן, "מאוחר מדי, תמלא לו דוח פטירה".  
מניה בתחתונים שחורים בגזרה נמוכה עלתה למיטה וכרעה על ארבע מעל שאולי, היא רכנה אליו  ולחשה לו: "בוא, זיין את מלאך המוות שלך", והצמידה את שדיה, בטנה וירכיה המלאות אל גופו, שפתותיהם נצמדו ולשונותיהם נפגשו בטרוף בחלל הפה, אברו הזדקף וחיפש את ערוותה, וכשהיה בתוכה וידיו חיבקו את גופה, חפנו את שדיה, מצא עצמו לפתע מטייל על הכרמל, הוא עקב מרותק אחר ציפור שנראתה לו כמו אדום חזה, רכבות משא נעו על מסילת הברזל הסמוכה לחוף, הוא המשיך בשביל עפר שחתך גבעה מלאה כלניות אדומות, הוא התקרב לחורשת אורנים, מרחוק  מתוך צללית ההר צצו גגות רעפים אדומים של בתי קיבוץ, לצד השביל ראה את לילי שכנתו, הילדה הפולנייה אתה שיחק בילדותו, היא הראשונה שהרשתה לו לגעת בשפתי ערוותה, היא נופפה לו לשלום והפריחה לעברו נשיקה, בעיקול הבא ראה את ישראל המדריך עם תיק שכל משכנע אותו להצטרף לסוציאליסטים המגשימים בקיבוץ, לקראת ערב כשהציפור נעלמה מעיניו ירד מההר ופגש את אביו ששאל אותו "נו שאולי, איך היה הסרט היום", ושאולי שכח שלא הכין שיעורי בית ואסור לו לראות אמר: "סרט יפה, סרט באמת יפה, אבא", ואז חטף סטירה שלא ישכח כל ימיו, ובזעם נכנס אביו הביתה וצעק על אמו של שאולי בשפה שהוא לא הבין, אבל ידע שאלה קללות נוראיות והרגיש שלמלים יש כוח של כישוף. אחר כך באמצע הפגזה בזמן מלחמת ההתשה, בקיבוץ בעמק בית שאן עמד ואחז במתנדבת גרמנייה שהייתה על סף היסטריה, הרגיע אותה בליטוף, ולחש בארובת אזנה, בלי דעת מה הוא אומר: "achtung, achtung " והיא נצמדה אליו והחלה להתחכך בו וגעתה בבכי ופרצה בצחוק, ושנייה לפני נפילת פגז מרגמה, פרץ מתוכו נוזל לבן, שמנוני ודביק והכתים את תחתוניו ומכנסיו, לפנות ערב מצא עצמו שוכב במארב בתוך לבנון, ירייה פלחה את האוויר וצעקה נשמעה: "יוסי נפגע בראש, להזעיק מסוק", אחר כך נורה טיל כתף שפגע בבטנו של מנו וחצה אותו לשניים, הוא נע בתוך מנהרה ערפילית לחה ורטובה,
אמבולנס יילל, בקבוק תבערה נזרק, מטען התפוצץ, גופות חרוכות הוצאו מאוטובוס, אשה ערבייה במחסום צבאי יולדת עובר מת, מסגד אל אקצה עולה באש, ההרים רוקדים כאילים וגבעות כבני צאן ביהודה ושומרון, גופות מתים מרקיבות, פצועים נאנקים ואין מפנים, קול מוכר מסר הודעה ברדיו: "ראש ממשלת ישראל נרצח בידי יהודי". אביו בחלום ילדות נע לאחור, הוא מנסה להזהיר אותו מפני בור פעור מאחוריו, צועק וקולו לא נשמע, אביו צונח לתהום.
 שאולי הרגיש שהוא עולה ויורד, נבלע כולו במניה שנעה יחד אתו ומרחוק שמע: "בוא, עוד, עוד, זה טוב", והוא בא ועלה וישב על קייס, טרקטור ענק עם מחרשה, חורש שדה על יד מגדל המים המנוקב של בארות יעקב הישנה, ובהמשך על קומביין צהוב ענק עם ילדיו על שפת מכתש, בחג השבועות קוצר חיטה ולפניו שרקרקים וכחלים בתצוגה אווירודינמית מרהיבה צדים חרקים ודבורים. "כן, זה כאן" לחשה מניה, "הגעת למקום". לפתע נשמע חרחור והשתנקות מהמיטה בקצה השני של החדר ושוב דממה, רק קולות נשימות ונשיפות מהירות של מניה ושלו הפרו את הדממה, חזר לבית ילדותו ראה את אביו שוכב כהרגלו על הספה, ואמו במרפסת מתבוננת בגינה שעשבים שוטים כיסו אותה, "שאולי", פנתה אליו אמו, "אולי תוציא קצת עשבים שלא יהרגו את השושנים שלי". הוא רצה לחבק אותם, לומר להם שהוא רוצה לדבר אתם בשפתם, רצה לבקש סליחה שהתכחש אליהם בגלל גלותיותם אבל מניה סגרה עליו, זרועותיה שנראו עדינות לפתו אותו בחוזקה, ונדמה היה לו כי רחמה הצר שואב אותו אל חללה החם, השחור, הרטוב, הממית, המענג עד דמעות, "כן, זה כאן, זה כאן" לחש, ודמעה זלגה מזווית עינו והרטיבה את לחייה של מניה, ושוב חזר, הפעם אל מיטת אמו הכורעת ללדת, הנה הראש, הצוואר, החזה, הידיים, עוד רגע הוא בחוץ,  הוא כאן קראה המיילדת, ונשמע קול בכי של תינוק, "יש לך בן גיברת, איזה בן יפה וברור". קפיצי המיטה חרקו, שתי אנחות גדולות פרצו בו זמנית, יללתם של שאולי ומניה נבלעו בקולות המוניטור המצפצף והמיישר את הקו על הצג, היתה הגאולה.
שעה אחר כך, אחרי שהובילו את אביו מכוסה אל תאי הקירור, הזמין אותו פרופסור גוטליב ללשכתו, לחץ את ידו בחום, ואמר, "משתתף בצערך, עשית כל מה שיכולת, גם אנחנו עשינו את המיטב, מניה ישבה שלווה בפינת החדר, קמה ופתחה חלון, בחיוך הציתה סיגריה, שאפה מלוא ריאותיה ונשפה טבעות לרוח.     

 

32 תגובות

  1. הי משה, קצת מסתייגת מבתי חולים ומלאכי מוות אבל מה שבטוח שבקריאה הזאת אין קורא שהמוניטור שלו יראה קו ישר על הצג ולאחריו צריך ממש לחפש את תאי הקרור שבמוח :0)

    • משה יצחקי/לסיגל

      סיגל מתגובתך אני פתאום חושש מהפוך על הפוך, שהקו יתיישר על המוניטור כתוצאה מתגובה קרדיולוגית אקוטית:)
      בכל אופן שמח על קריאתך ומקוה שתאי הקרור פעלו:)))

      • לא הייתי חוששת מתגובה קרדיולוגית אקוטית בשום פנים ואופן ולו רק בגלל שאין לי בכלל מושג מה זה. לעומת זאת אני מבינה את הפוך על הפוך ואם קראת קצת הסתייגות בדבריי זה כנראה בגלל שמניה בניה לא הצלחתי להחליט אם המניה הזו מטורפת או מדליקה.

        • סיגל, להיפך, אהבתי את תגובתך, ואגב: מניה וביה מניה יכולה להיות גם וגם מטורפת ומדליקה, ואולי בסוריאליזם הזה היא היחידה ששומרת על שפיות בהפוך עלך הפוך

  2. וואוו מוי/שהלה סיפור עז ומפתיע
    שילוב של ארוס ומוות בצורתו הישירה ביותר, חלקו הראשון של הסיפור מתאר בצורה ריאליסטית ונוקבת את המחלקות הנוראיות האלה של זקנים הגולשים בסבל נוראי אל מותם. החלק השני מוישהלה זו לא מניה- זו דפרסיה מושלמת 🙂
    סיפור חזק

    • משה. הסיפור מניה, מרתק מפחיד ומושך ממש
      כמו התסריט של אלמודובר. סיפור יצרי מעורר מחשבה על איסורים יסורים ומוסריות.
      בבית החולים גם נולדים וגם מתים.
      גם שמחים עם תחילת החיים וגם מבכים על סופם.
      אכן אירוס ומוות המשולבים בעוצמה.
      ממש מול עיני ראיתי את הדמויות של ד"ר מניה ושאול קליינר. מציאות הזויה של מפגש מיני סוריאליסטי עם רופאה המסוגלת להחיות אדם
      אך גם להמיתו. מלאך בלבן או מלאך בשחור?
      מיטות וגניחות מול מיתות ואנחות.
      סיפור חזק וטוב.תסריט טוב לסרט קצר.

      • מיכל תודה על ההבחנות והפרשנות. נדמה לי שכל אלה שציינת מצויים במרחב הזה ווהסוריאליזם והאבסורד הם לא מושגים תיאורטיים. שמחתי שראית את הפוטנציאל הויזואלי של הסיפור.

        • תודה מוישה. נכון לציין
          שבענין האבסורד והסוריאליזם (הלא תיאורטיים)
          החיים בריאליזם הסיעודי בתחום הבריאותי
          לפי ידיעתי ,לצערינו,יותר מזעזעים מכל סיפור.
          פתאום נזכרתי ב"הנפטר מתפרע" של חנוך לוין
          שנפטר לפני עשור.
          שהארוס והמוות אצלו רקדו טנגו.

          • נכון מאד מיכל, חנוך לוין ביטא את המתח הזה והדואליות באופן נלעג ומכמיר ואין מי שידע כמוהו לתת ביטוי אמנותי לריאליזם הסוריאליסטי

    • מוישלה/לריקי

      ריקי הבחנתך מדויקת, הגבול בין ארוס לתנטוס מצוי אשכרה בחיים. ובחרתי במקום הכי פחות הירואי כדי לעמוד על המתח שבין הנשגב לנלעג ולשפל. והחלק השני, כן הפרסייה בהחלט בנקודת הדי:)
      תודה לך.

  3. מוישלה איזה ספור! מרתק, מפתיע מזעזע ,גרם לי ממש להיות שם בבית החולים, להביט במסופר כמו בסרט

    • מוישלה/לחני

      בבית חולים חני המחזות הם על גבול הסוריאליסטי אם לא מעבר לזה. ואם הצלחתי להעביר מעט מן הרגעים האלה, דייני. תודה לך

  4. נדמה לי שהצרפתים מכנים את האורגזמה כ "מוות קטן" .בעת המשגל והאורגזמה חולפות בראש הגיבור שלך אותן מחשבות המיוחסות לעומדים למות "שחייהם עוברים לפניהם". מה עוד שהאורגזמה שלו היא באמת המוות של אביו.
    אם היה לי אומץ וחוצפה הייתי שואל אם יש קשר בין הסיפור למציאות .

    • משה יצחקי/לגיורא

      גיורא, תודה על ההארה הצרפתית, ובעניין זה החיים בהחלט הולכים לפניהם:)
      ובאשר לשאלתך: האם יש קשר בין המספר שסיפר את סיפורו של דוד ובת שבע למשל למציאות? או פרשת אברם והגר?
      אשאיר אותך עם פחות מחצי תאוותך בידך ואשיב לך תשובה די בנאלית, לחלקים מהסיפור יש אחיזה במציאות.

  5. אוי מוישלה, איזה סיפור…
    תאור מרתק של מחלקת התשושים- גם החולים וגם המבקרים. איך אפשר בכלל לחשוב שיום אחד אגיע לשם, זה נורא.. נשאלת השאלה האם הרפואה, מאריכת החיים באופן הרואי, נכונה או פסולה. לי נראה שזה פסול, אבל עד איזה שלב אפשר להתערב, אינני יודעת…
    הסרטים שעברו לשאולי בראש כשזיין את מניה, זו ממש הדיפרסייה..:)
    נזכרתי בבדיחה על השגריר התאילנדי שאושפז בהדסה. בא שר החוץ לבקר אותו ולא הבין מה כתב לו בפתק, כיוון שהתאילנדי היה תשוש, היו אלו מילותיו האחרונות והוא מת.
    שר החוץ הישראלי דאג לתרגם את מה שנכתב בפתק: " אתה דורך על צינור החמצן שלי"..
    לו יכלו התשושים לספר על העינוי שלנו אותם, אולי זה היה כמו שכתב התאילנדי.

    • מוישלה/לתמי

      הצחקת אותי תמי עם הבדיחה ואחרי שצחקתי נזכרתי ששמעתי אותה כבר. אכן, חלק מהמוטיבציה להעלות את הסיפור קשורים לשאלות המוסריות ולחוסר הודאות באשר מה ראוי ונכון ברגעי משבר כאלה. ובעניין המשגל כבר כתבתי לריקי כי נקודת הדי בהחלט פעילה בפרסייה שבין מניה לשאולי:)

  6. מוישלה, טוב למות בעד ערשנו.
    וגם אם מישהו מזועזע מהנסיבות, הרי זו התשובה העתיקה מכולן למוות.
    שאפו למניה. תרפיסטית אמיתית.

    • סיפור יפה, יש לך כשרון מוישלה גם בפרוזה. כל כך יפה ארגת יחד את הארוס והתנאטוס- המחלה , מסדרונות צרים מלאים חולים צללי אדם, גניחות אחרונות עם המין האלים הנחטף כהצלה על מיטת המת – והכל בפרוזה לירית יפה.

      • תודה חנה יקרה, שמח תמיד לקרוא את אופן ההתבוננות שלך השולח זרקור אל מוקדי הסיפור, שמחתי שאהבת, אלה בהחלט נסיונות שלי לגעת בפרוזה, מרחב עם אורך רוח ונשימה אחרים מאשר בשירה

        • מוישלה, הסופרת מירה מגן סיפרה פעם ,שבעבודתה כאחות קומה מעליה הייתה מחלקת יולדות וקומה מתחתיה מחלקה פנימית- גניחות הגוססים התערבבו לסרוגין עם זעקות היולדות. חיים ומוות ארוגים זה בזה קומה מתחת לקומה בתוך מבנה אחד. אתה יודע שהחסידים קוראים לבית החולים "בית רפואה" ולמוות- הפף החיים, זו גם דרך לראות את האור בכל דבר, שנזכה גם אנחנו .

    • אמיר, אמנם ערשנו כבר לא רעננה:))), אבל בהחלט מאמץ את התשובה העתיקה,
      יש גם גאולה כזו עם מניה כזו אין דיפרסייה:))

  7. מוישלה
    כתיבה נהדרת, קראתי מרותקת. תיאור מכמיר לב של החדרים האלו. תפנית ההזכרות יפה, כמו פנייה חדה בנסיעה. לא יודעת מה חושבת על הבחירה להרוג את האב במקביל למשכב הבן והרופאה שארוס ומניה בשמה. חשה שזה משמש כמסר וצפוי למדי, אבל יתכן שזוהי חווית קריאה ראשונית, וביטוי להתנגדות רגשית, ודעתי תשתנה.

    • תודה סמדרי, לא הייתי מודע לכך שארוס מצוי בשם של מניה. אני בחרתי בשם טרטרוסמן בגלל הקשרו לעולם השאול: טרטרוס על פי המיתולוגיה היונית הוא מרחב מסוים בשאול, הקומה התחתונה ביותר בגהינום שימש לכליאת בני אלמוות, כך שהארוס במבן זה מצוי בשאול תחתיות. אבל ייתכן שיש בשם הזה הטענת יתר היוצרת שקיפות יתרה ומשהו צפוי מדי

      • לא יודעת למה, אבל שם המשפחה שלה העלה בי את השם טרטקובר (אולי בשל הקובר בשם) ומשם התגלגלתי ללריסה, אשתו של עמיר, ולאמו גאולה. לך דע לאן סיפור שלך לוקח את הקורא..:)

  8. איריס קובליו

    מוישלה, הסיפור המרגש ומצמרר. תארת מצב קצה באומץ ובסחף מהמם.
    אהבתי את תאור הצפרים בחלון, אפשר היה ממש לשמוע את קולותיהן (צריחותיהן) והתאור כל כך נוקב עד שאני בעצמי הרגשתי ציפור מתנגשת החלון.
    מסע החיים העשוי תמונות תמונות, כהבזקים, כקןלנוע, בתוך רגעים של התרגשות גופנית מוקצנת, הזכירה לי (וסליחה על ההעזה להשוות) את התערוכה שלי בנחשון בה גם יש נסיון להבזיק רסיסי חיים בתוך מנהרת הזכרון השחורה, התהומית.
    גם הסיפור שלך הוא סף תהום.

    • תודה איריס, בהעמדת מצב הקצה נבחנות שאלות יסוד, במקום הזה מתאפשרים גילויים חדשים, במקום הזה מתארגן הזיכרון לאיזה רצף המאפשר התמצאות בתוך הכאוס. במקום בו התהווה הסיפור גילו לי הציפורים את הגבול הדק שבין חיים למוות.

  9. מוישלה, סיפור מופרע במובן הטוב. מלא אמיתות, ומדוייק גם בתוך התרחיש המוטרף. מראה את הכל חשוף.אומרת זאת עדת ראיה שבלתה שנים בבתי חולים. אספר על כך בסוף החודש.

    • תודה לוסי, ניסחת במדויק את המצב האבסורדי, סוריאליסטי וכל כך מציאותי שהיווה מצע לסיפור. שמחתי על תגובתך במובן המוטרף והמדויק של המילה:) מחכה לסיפורך

  10. אין יותר גרוע מזיקנה חולה ואין טעים יותר ממיץ החיים הניגר…

השאר תגובה ל משה יצחקי/לגיורא ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי