ועל סביבותיו שב משורר, מורה, עורך
לבקשת אביטל ומגיב אחר אני מרחיב מעט את מה שכתבתי לה בתגובה על דרשתו של הרב לאו בפוסט:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15720&blogID=161
ובעצם יש בכך תוספת לפוסט שהעליתי כאן לפני שנה
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15720&blogID=161
ובעצם יש בכך תוספת לפוסט שהעליתי כאן לפני שנה
המדובר בנוסח מדרש ארבעת הבנים כפי שהוא מופיע בתלמוד הירושלמי, אך כמעט ואינו ידוע לעורכי הסדרים למיניהם, שלא לדבר על הציבור היושב בליל הסדר ומחכה בבטן מקרקרת, חסר סבלנות ובקריאות עידוד, "תדלג, תדלג, תדלג", להגיע קניידלעך. מיותר אולי לציין כי מדרש ארבעת הבנים בהגדה, נשען על פסוקים מהחומש, 'שמות' ו'דברים', בהם יש אמירה כללית על בנים השואלים לפשרם של החוקים ושל העבודה – הפולחן הקשורים לפסח וליציאת מצרים. (לטובת אלה שאינם בקיאים, הוספתי את מראי המקומות והמובאות בתחתית הדף). באו דרשנים והצמידו באופן שרירותי לכל "כי ישאלך בנך מחר…" תכונה או כישור, מעין אבות טיפוס חברתיים, וקבעו כי אלה הם ארבעה בנים. מבנה מדרשי זה נתקבע בהגדה של פסח. מדוע מדובר בהגדה רק על בנים ולא על בנות, זה עניין לדיון אחר. ראוי לציין כי בבסיס העיון בהגדת ארבעת הבנים, מונחות שתי השקפות עולם באשר למהות הפסח, האחת שבסיסה בלימוד הלכות הפסח בליל הסדר, והשנייה שהתקבעה במסורת, והיא בסיפור יציאת מצרים כל הלילה.
א.מסורת חכמי לוד שלא נתקבעה במסורת היהודית: "מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עוסקים בהלכות הפסח כל אותו הלילה עד קרות הגבר. כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש". (תוספתא פסחים)
ב. מסורת חכמי בני ברק שנתקבעה במסורת היהודית: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! (אגב, צומת מסובין נקרא כך בעקבות הגדה זו)
איני נכנס כאן לסוגיות הפוליטיות ולמחלוקות על שליטה והנהגה בין בית הנשיא לחכמים, אך ללא כל ספק יש ללמוד על שתי גישות חינוכיות הנחשפות במחלוקת זו: גישה אחת כאמור לעיל מדברת על חינוך והנחלה באמצעות ההלכה, וגישה שנייה באמצעות הסיפור בבחינת והגדת. חכמינו גילו גם הם בעקבותעמים אחרים וקדומים, כי לספר סיפור הוא הדרך הטובה ביותר להנחיל תרבות.
הנקודה המרתקת במדרש זה, שלא רבים נותנים עליו את הדעת, היא ההתייחסות אל החכם ואל הרשע. כולם מהללים את הבן החכם. מי לא רוצה שילדיו יהיו חכמים ונבונים. כשקוראים את ההגדה של פסח, הילדים רוצים בתפקיד החכם. אבל אם מודל החכם הוא כמו זה המופיע באגדה, אני מעדיף את הרשע. שימו לב: החכם שואל על העדות והחוקים והמשפטים, היינו, שאלתו מתמקדת בעיקר במהות החג.
התשובה הניתנת לחכם מוזרה בעיקר לנוכח השאלה ששאל: הוא שואל על מהות, ואילו התשובה שהוא מקבל היא תשובה הלכתית: 'אין מפטירין (מסיימים) אחר הפסח אפיקומן' זו הלכה מהלכות הפסח שאת משמעותה מצאתי בתלמוד הירושלמי: "שלא יהא עומד מחבורה זו וייכנס לחבורה אחרת". (ראו בנוסח הירושלמי למטה), ומאחר והמילה 'אפיקומן' גזורה מיוונית ומשמעה: ממתקים או קינוח שהיה נהוג להגיש אצל היוונים במשתאות שהיו עורכים בליל הפסח היהודי, ככל הנראה לכבוד דיוניסוס, והרומיים מאוחר יותר לכבוד בכחוס, משמעות ההלכה היא פשוטה: בליל הסדר לא הולכים לפאב היווני או הרומי ולא מפטירין (מסיימים) אחרי קורבן הפסח בקינוח. (ידוע לי שיש פרשנויות נועזות ובוטות יותר למשפט "שלא יהא עומד מחבורה זו.., אך לא אכנס לעניין זה כאן). השאלה המתבקשת היא, מדוע יש ללמד את החכם (שחכמתו ככל הנראה בתחכומו להיות בו זמנית שייך ולא שייך: "… אשר ציווה ה' אלוהינו – אתכם"), הלכה כל כך בסיסית וראשונית של ליל הסדר? לכך אני מוצא שלוש תשובות אפשריות: הראשונה קשורה למהות התיאטרלית של החג. היינו, תפקיד התשובה הלא סימטרית לשאלה, הוא לעורר תמיהה של הילדים, מה שפותח שיחה ודיון בסוגיה של מהו חכם, כיצד מחנכים, כמו גם על ההבדל בין הלכה לאגדה וכיו"ב. התשובה השנייה מצויה אולי בשאלת הביטחון הקיומי והתרבותי של חברה. במקום שיש איום על המסורת, הזהות והערכים של חברה, סוגרים חומות ומפעילים על הילדים את שוט ההלכה והחוק, מחנכים לקונפורמיות ולשמרנות. התשובה השלישית מצויה בהשקפת עולם פדגוגית וחינוכית – איזה דמות של חברה אנחנו מבקשים – חברה שהמוקד בה הוא הלכתי והכול נובע ממנה ומשרת אותה, או חברה שההלכה והחוק משמשים כחישוקים לערכי יסוד פרטיקולאריים ואוניברסאליים.
אם נתבונן על שאלת הרשע, אשר מוציא אמנם את עצמו מהכלל, אבל בעצם שואל את השאלה החיונית ביותר לדינאמיקה תרבותית ולשיח חינוכי – למעשה הוא מציב סימן שאלה על מהות הפולחן – מהות המעשים ההופכים ברבות השנים לאוטומטיים ולמצוות אנשים מלומדה. "מה העבודה הזאת לכם"? שאלתו מאיימת כל כך, שממליצים לאב, לא רק לענות לו בתקיפות, אלא להקהות את שיניו, היינו לדכא או לסרס את שנינותו. ועוד דבר, יש לשים לב ששאלתו של הרשע די דומה לשאלתו של החכם, ההבדל הוא שהרשע הוציא את עצמו לחלוטין מהכלל. אני חושד כי התגובה לרשע אינה רק תוצר של תוכן השאלה, אלא לאופן שהוא שואל, או לאופן בו שומע אותה המבוגר. בכל אופן תמוה שהמענה לשאלתו של הרשע כל כך אלים, תוקפני ובוטה. גם כאן, אני רואה את השאלה ואת התגובה כחלק מהעניין התיאטרלי, השאלה והמענה תפקידם לעורר שיחה על מהות ומשמעות של השתייכות, על מהות ומשמעות של המשכיות לעומת חידוש וכיו"ב.
הטקסט עליו נשענתי במחשבותיי אלה הוא נוסח על ארבעה בנים המופיע בתלמוד הירושלמי. שימו לב היטב להבדלים: כולם בנוסח הירושלמי בנים, גם אם הם רשעים. החידוש המרתק בנוסח הירושלמי הוא התשובה שניתנת לחכם. קודם כל הוא מציב עצמו בהזדהות מלאה ומשייך עצמו לגמרי למשפחה ולקהילה: "אשר ציווה ה' אלוהינו אותנו". שנית התשובה שניתנת לו הולמת את השאלה, הוא שואל שאלת מהות וניתנת לו תשובת מהות: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".
בתגובה לבן הרשע אין אלימות כלל וכלל, תקיפות כן, אבל לא מקהים שם את שיניו, לא מחרימים ומנדים אותו ולא מעקרים את יכולתו לשאול. אומרים לו, אמנם בגוף שלישי, "אילו היה אותו האיש במצריים ושואל כמוך, לא היה נגאל".
הדבר המפתיע לכאורה, אבל בעצם כל כך מתבקש והגיוני: את ההלכה "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן" מלמדים, לא את הבן החכם, אלא את הבן הטיפש.
צא ולמד שיוצר הנוסח בתלמוד הירושלמי מונחה על ידי השקפת עולם התפתחותית, פסיכולוגית וחינוכית: את הילד בגיל הרך שלא יודע לשאול, פותחים לו ומלמדים אותו לשאול. זו מהות החינוך, שאלת שאלות ולא מתן תשובות. בשלב שהילד גדל מעט, אבל כללים, חוקים וגבולות אינם נהירים לו, מלמדים אותו את החוקים והכללים. ילדים בגיל ההתבגרות השואלים שאלות מתריסות ומערערות, מציבים להם גבולות כדי שיוכלו לעצב את זהותם מתוך מרד ולא רק חיקוי. ועם החכם הבוגר יותר עוסקים בסוגיות מהות. ייתכן והנוסח הזה, ההגיוני כל כך, מוציא את לחלוחית התיאטרליות שבנוסח ההגדה, אך נראה לי שהיום משהפכה ההגדה למצוות אנשים מלומדה, ומקור לדרשנויות מחזקות ומגמתיות כמו זו של הרב לאו, ראוי גם להזכיר את קיומו של הנוסח הירושלמי.
לעיונכם שני הנוסחים.
חג שמח!
נוסח ההגדה
כנגד ארבעה בנים דברה תורה:
אחד חכם
ואחד רשע
ואחד תם
ואחדשאינו יודע לשאול.
חכם מה הוא אומר:
"מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלהינו אתכם"[i] (דברים ו' 20 )
ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח:
"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" ( תוספתא פסחים י', י"א)
רשעמה הוא אומר:
"מה העבודה הזאת לכם"[ii] (שמות י"ב, 26)
לכם ולא לו.
ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר,
ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו:
"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"[iii] (שמות י"ג, 8)
לי ולא לו – אילו היה שם לא היה נגאל.
תםמה הוא אומר?
מה זאת?
ואמרת אליו:
בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים"[iv] (שמות י"ג, 14)
ושאינו יודע לשאול–את פתח לו. שנאמר:
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".[v]
(שמות י"ג 8)
ארבעה בנים על פי תלמוד ירושלמי, פסחים י, ד, דף ל"ז, ד
"תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה:
בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול.
בן חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים
אשר ציווה ה' אלוהינו אותנו.
אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
בן רשע מה הוא אומר מה העבודה הזו לכם מה הטורח שאתם
מטריחים עלינו בכל שנה ושנה.
מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו: בעבור זה עשה
ה' לי. לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה
ראוי להיגאל משם לעולם.
(בן) טיפש מה הוא אומר: מה זאת.
אף את למדו הלכות פסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת.
בן שאינו יודע לשאול
את פתח לו תחילה.
[i]ספר דברים פרק ו
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
(כב) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:
(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:
(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהֹוָה:
(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:
(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָים.
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהֹוָה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
(טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:
מעניין מאד מוישהלה מאמרך
ועדיין רב הסתום
שמתי לב שלבן החכם יש את הטכסט הארוך ביותר וזה הולך ומצטמצם עד שנעלם בזה שלא יודע לשאול
מה שבטוח שיש יותר שאלות מתשובות 🙂
שיהיה חג שמח
אגיב לך יותר בצאת החג. כפי שאמרתי.
גם בני אוהב יותר את הנוסח הירושלמי.
אותו למד בבית ספרו התורני.
אך לא הייתי מזלזלת בלאו שמנתח יותר את אופן ההתענינות בסדר והלכותיו. בכל אופן כעסך עליו משעשע. ואהבתי את ההומור. גם אם לא חשתי כמוך.
' בתניא' נאמר שחכם הוא מי שמקיים מצוות והלכות וגם לומד תורה. אז הוא בדרכו להיות חכם.
לפני זה אינו כזה. אולי לכן הוא נקרא חכם בהגדה ולכן עונים לו בהלכה.
והנה נסחפתי בהקלדה.
אך בשינוי.
חגים וזמנים לששון.