בננות - בלוגים / / סיור מודרך בסטודיו של אלוהים (ג)
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

סיור מודרך בסטודיו של אלוהים (ג)

 

 

 

 

מרטין בובר כתב כי "מעלה מטה כרוכים זה בזה. מי שרוצה לדבר עם בני האדם בלי לדבר עם אלוהים אין דיבורו מגיע לכלל שלמות; אבל מי שרוצה לדבר עם אלוהים בלי לדבר עם בני אדם דברו תועה דרך.[1]

בסיור זה אנו נעים עם משה במסע נוסף אל הסטודיו האלוהי, מסע שייעודו לכרוך בין מעלה ומטה ובדרך זו להגיע מהנשגב אל האנושי. בנקודות מסוימות במסע נפנה את המבט אל מרחב השוואתי, אל האיש מן היישוב של פרנץ קפקא שבא אל שער או פתח החוק ונשאר שם עד מותו. הדקו חגורות:  
"בשעה שעלה משה למרום באותה שעה באתה ענן ורבצה כנגדו לא היה יודע משה אם לרכב עליה אם לאחוז בה מיד פתחה ונכנס בתוכה שנאמר ויבא משה בתוך הענן…" (הציטוטים כאן הם מהמדרש פסיקתא רבתי פרשה כ') משה כזכור עומד בפני משימה להוריד את התורה, כולנו יודעים איך עולים או מטפסים על הר, אבל איך עולים למרום? יש להניח כי עלייה זו מחייבת טרנספיגורציה.  משה מעוצב כדמות בעלת יכולת תנועה ושיוט בין היקומים, אבל הפעם ניצב משה בפני מכשולים המקשים עליו את הכניסה למרחב היצירה האלוהי. המכשול הראשון הניצב בפניו הוא הענן אשר חוסם בפניו את הדרך למרום. הענן מתואר כאן כישות נקבית והמעבר הבין יקומי מתואר כמשגל די אגרסיבי. הענן הוא שער – רחם כניסה אל היקום השמימי. פתחה ונכנס בתוכה, ההנמקה לתיאור המעבר כאקט מיני מבוסס על הפסוק  "ויבוא משה בתוך הענן"(שמות כד' יח').  ויבוא מלשון ביאה שבלעדיה זוג אינו נחשב לבעל ואשה. זוהי מעין חתונה שבין משה לבין המרום. זרמים מיסטיים מסוימים רואים את היסוד הארוטי כשלב הכרחי בדרך אל הדבקות.      

"… ויכס הענן (שם שם ט"ו) ונשאתו ענן והיה מהלך ברקיע ופגע בו קמואל המלאך שהיה ממונה על שנים עשר אלפים מלאכי חבלה שהם יושבים בשער הרקיע. גער במשה ואמר מה לך בקדושי עליון, אתה ממקום הטנופות באת ומהלך במקום טהרה. ילוד אשה מהלך במקום אש…" משה הופך את הענן למרכבה עליה הוא, חתנה, נע בהיכל הראשון כשהוא חותר להגיע מעלה אל ההיכל השביעי. בכניסה לכל היכל כזה ניצב לו מלאך שומר פתח. סוגיית המלאכים בדתות השונות מורכבת וסבוכה: במשמעות הראשונית המקראית, מלאך הוא שליח, אך ישות זו נטענת במיתוסים השונים בדתות במשמעויות מטאפיסיות ומיסטיות. על פי מסורות אגדיות, מלאכים נוצרו לפני בריאת האדם. מלאכי חסד או שרת נבראו ביום הראשון והם נצחיים, ביום השני נבראו מלאכי דין וביניהם מלאך המוות, שאר המלאכים נבראו ביום החמישי. יש מלאכים שנבראים לשליחויות מסוימות שאחריהן הם מתכלים. על פי השמועה ישנם בני אדם שיכולים להפוך למלאכים, כמו חנוך המקראי למשל, ומסופרים מקרים בהם מלאכים הפכו לבני אדם בגלל שהתפתו על ידי בנות האדם ולכן נתבטלה תכונתם המלאכית: : וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בחרו…"(ספר בראשית פרק ו)
באגדה אחרת מתואר השטן מתחפש לאשה יפה:"… נדמה לו כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת…"(ילקוט שמעוני בראשית – פרק מט – רמז קסא)
בהקשר זה ראוי שוב לציין את העובדה כי ההוויה שבראה את המיתוסים הללו וכתבה את הספרות נשלטה בלעדית על ידי גברים, ולכן לא נמצא פה מלאכים ממין נקבה. בתלמוד וספרות הקבלה אנו מוצאים חלוקות נוספות לכרובים, שרפים אראלים ועוד ולכל סוג יש תפקידים ותכונות ייחודיות, בין יתר תפקידיהם הוא לשמור על טריטוריות סטריליות ולשרוף כל מי שמנסה לחדור למרחב שלהם, כולל גם מלאכים מהיכל נמוך יותר המנסים להיכנס למקום לא להם. מכל מקום השומר הראשון הפוגע (פוגע במשמעות פוגש אבל מפגש מסוכן, טעון ומתוח) במשה הוא המלאך קמואל המנסה למנוע ממשה את הכניסה בטענה שאינו טהור די הצורך. עלינו להתעכב כאן על מספר משמעויות הנובעות ממפגש זה: מעבר למוטיב הנוצרי הידוע בו הבשר נחשב לנחות ולמקור החטא לעומת הרוח, מוטיב היוצר חלוקות בין טהור לטמא, נחות ונשגב, עולה כאן סוגיית המרחב בו מתרחשת היצירה, מרחב המתואר כאן כסטרילי המטוהר על ידי האש השורפת של המלאכים. האם תמונת המראה הארצית היא שהיצירה אינה יכולה להתקיים אלא במרחב שאינו מחובר אל החיים? האם האמנות היא זיקוק וזיכוך החיים מאותן קליפות ו"לכלוכי היום יום", או האמנות במשמעותה העמוקה היא החיים עצמם וביטויים האסתטי הוא אחד מסוגי האמנות? ובמישור הדתי עולה שאלת תפקידה וייעודה של התורה? האם זו מיועדת אך ורק לטהורים ורוחניים המשתעשעים ומתעלסים עמה כאותו מאמר במסכת עירובין דף נד/ב : "… נמשלו דברי תורה לאילת לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה דדיה ירוך בכל עת למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם…"
הארוס שבלימוד תורה מודגש כאן באופן חריף, ואין פלא שארוס זה המשיק גם אל התנטוס: "או חברותא או מיתותא" מוליך גם אל הרחקת מושא הארוס מבני אדם רגילים, מוליך אל יצירת  מערכת סגורה המנסה למנוע את אותו עונג השמור למלאכים או להשתקפותם בעולם הזה לתלמידי חכמים.     
עמדה אחרת גורסתשהתורה היא תורת חיים שייעודה לשכון דווקא במקום הטינופת כדי שתוכל להנחות לדרך הישרה שיבור לו האדם. מתחת לכל אלה רוחשת השאלה הפוליטית של שליטה וכוח, ובמקרה זה שלפנינו, מתקיים מאבק בין המנהיג המדיני הארצי לבין בא כוחם של תלמידי חכמים ההופכים את תורתם לאומנותם. ובעל הידע כידוע, הוא בעל הכוח לשלוט ולהשליט את השקפותיו וערכיו ולעיתים לעשות מהם הון.  
וכך משיב משה לקמואל: "… אמר לו משה בן עמרם אני שבאתי לקבל תורה לישראל כיון שלא הניחו הכהו משה פצע ואבדו מן העולם והיה משה מהלך ברקיע כאדם שמהלך בארץ
תשובתו של משה לא משכנעת את קמואל ששמו יכול לרמז על קם בפני האל, או ראשון מלשון קמא בארמית, ראשון השומרים בדרך אל האל. משה נוקט בגישה הידועה במחוזותינו: מה שלא נקלט במוח ייקלט באמצעות הכוח ומכה את קמואל (כמו שהכה כזכור את המצרי שהכה איש עברי). מרגע שקמואל נעלם, משה הוא אדון המרחב. אך אם חשבנו שבכך תמו המכשולים במסע זה הרי שטעות בידינו: "… עד שהגיע למקום הדרניאל המלאך שהוא גבוה מחבירו ששים רבוא פרסאות וכל דיבור ודיבור שיוצא מפיו יוצאים בדיבור שנים ברקים של אש פגע במשה אמר לו מה לך במקום קדושי עליון כיון ששמע קולו נבהל מפניו וזלגו עיניו דמעות וביקש ליפול מן הענן באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה (ועלה) ויצתה בת קול ואמרה לו להדרניאל דעו שמימיכם אנשי מריבה אתם כשביקשתי לבראות את אדם הראשון עשיתם לפני קטיגור ואמרתם מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח' ה') ולא עזבתם אותי עד ששרפתי מכם כתות באש ועכשיו אתם עומדים (במדינה) [במריבה] ואין אתם מניחים אותו ליתן תורה לישראלשאילמלא אין ישראל מקבלין את התורה אין דירה לא לי ולא לכם…"
שמו של מלאך זה יכול להתפרש בכמה אופנים של פאר, גדולה, הוד, תפארת, זוהר, כבוד, מלכות ועוד, על פי הקבלה המעשית הוא מתפרש לעוד ועוד משמעויות, מה שברור שהוא בכיר מקמואל וכבר קרוב יותר להיכל ההיכלות. אם קמואל רק גער וקרוב הוא יותר לשפה הארצית המובנת לבן אנוש, הרי שדיבורו של הדרניאל הוא קמאי יותר וקרוב יותר לליבת היווצרות היקום. משה חסר אונים מול העוצמה הדיבורית והויזואלית המתגלה לעיניו והוא זקוק לסיוע, במקום זה מתגייס אלוהים לסייע בידי משה שליחו ליקום 'ארץ' ונוזף בהדרניאל. חשוב לשים לב כאן למערכת היחסים בין אלוהים למלאכים, זהו בעצם מקרוקוסמוס של בית המדרש הארצי, למלאכים שיח ושיג עם אלוהים, כשהם בעצם אלה שמבקשים ליצור הפרדות וחציצות בין היקומים כדי שלא תתרחש פלישה ארצית לתוך היקום שלהם, בעוד שאלוהים הוא זה המרגיש בחסרונם ומבקש את מעורבותם של בני האדם הארציים, אלוהים הוא זה שמדגיש את הקשר והזיקה ההכרחיים בין היקומים לצורך קיומם. אין משמעות לאלוהים ללא בני אדם שהם חוטאים מעצם היותם בני אדם, אך בלעדיהם אין לאלוהים ולא למלאכים דירה לשכון בה, אין להם בית. היינו שהבית, היומיום, החיים, הבשר, הגוף הם אלה שנותנים או מאפשרים לרוח להתקיים.
בנקודה זו אני רוצה להפנות את המבט אל שער אחר הוא שער החוק של קפקא: בפתח החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר כך."ייתכן," אומר שומר הסף, "אבל לא עכשיו." כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצדה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: "אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה נא להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב, כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים; אך בין אולם לאולם עומדים שומרי סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי אפילו אני אינני יכול לשאת.(תרגום מגרמנית: אברהם כרמל)
כך נפתח סיפורו הקצר של האיש מן היישוב המבקש להיכנס אל החוק וכל ימיו הוא ניצב בפתח ולא נכנס עד מותו. אי אפשר שלא לחוש את הדמיון בין החוויה המתוארת אצל קפקא לבין מסעו של משה במרום. שניהם רוצים להגיע אל החוק במשמעות הכוללת והרחבה של המושג 'חוק כדי לדעת אותו, להבין באמצעותו את משמעות ופשר הקיום, לחוות את המקום בו הוא נוצר ומשם לקחת אותו אל מרחב התופעות האנושי, אל המקום בו הכל יחסי, חלקי ולא שלם. הדרך אל החוק דומה אצל השניים, בין אם השומרים הם ישויות ממשיות או פנימיות – נפשיות משה מעז לעבור את גבולות התודעה, את גבול הפיזי אל המטאפיזי ואילו האיש של קפקא נשאר מחוץ לשער עד יומו האחרון על אף   איש מלבדו אומר לו השומר, לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו."
סיבות והבחנות רבות ניתן לתלות בהבדל ובשוני בין שני הסיפורים: האחד מדבר על מנהיג והשני על אדם רגיל מן היישוב, האחד חי במרחב שמושגיו דתיים אמוניים ואילו השני במרחב אבסורדי מרוקן מכל מרכז דתי או אידיאולוגי, ניתן לדבר על משה כאיש מיסטי ועל האיש של קפקא כאדם דתי במובן הנורמטיבי. ניתן אולי לראות במשה את האמן החודר, למרות הקשיים אל מרחב שרק שהות בו והתמודדות עם הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר, התמודדות עם סביבה המגבילה את החופש הנחוץ כל כך ליוצר ליצור, הם אלה שמאפשרים את לידת היצירה. איני יודע אם קפקא הכיר את המקור מפסיקתא רבתי, אבל החוויה המכוננת שבבסיסה נכתב מסעו של האיש מן היישוב של קפקא, נוצרת ככל הנראה מאותם חומרים ומנגנונים נפשיים של יוצרים, כמו מחבר סיפור מסעו של משה למרום, ובענווה אולי גם כמיהתו ומסעו של כותב שורות אלה, המבקשים לחדור את תחום הנראה ולשכון בדברים עצמם.
 
המשך בפרק הבא
 

[1]  בובר מרטין, (1980), בסוד שיח, עמ' 124.

 סיור א:blogs.bananot.co.il/showPost.php 
סיור ב: blogs.bananot.co.il/showPost.php

 

 

22 תגובות

  1. ב 3:33 הלילה, השער יפתח למשה

    • למגיב/ה האלמוני/ת לא תאמינ/י אבל ב3:33 בלילה ראיתי את השער פתוח ואור זוהר נצנץ ממנו

  2. משה, סיור מופלא.
    מכיר את "תסמונת האלבום השני"?
    (כאשר מוסיקאי מוציא אלבום מופלא, והעוקב – מאכזב משהו).
    לא לקית בתסמונת בסיור השני ולא בשלישי.

    ואכן, אין דירה בעליונים בלא דירה בתחתונים.

    אחכה להדרן(אל)!

    • תודה לך שחר מריו יקירי, מכיר היטב את התסמונת ודי התחבטתי אם להמשיך הלאה כי הרגשתי שקמואל והדרניאל מתיישבים לי על היד ומונעים ממני לכתוב ומזהירים אותי אזהרות, אני שמח שהתגברתי ולא נפלתי מהענן:)
      אבל מסתבר שככל שהמסע מתארך הנוסעים פוחתים

  3. מירי פליישר

    תודה על המשך המסע
    מוצאים חן בעיני ההדים לאיש האמנות שאתה מוצא בכתבים שהרי אנשי אמנות כתבום כדמותם.

    • תודה לך מירי, אני מעריך מאד את התמדתך במסע, ואכן ההדים מהדהדים את נפשי וזו זווית שלא מצאתי הרבה שעוסקים בה באמצעות מקורות אלה

  4. מרתק המסע שאתה עושה לנו מוישהלה , הקשרים שאתה קושר והכמיהות שאתה נותן להם ביטוי כה מורכב ואמיתי.
    "לשכון בדברים עצמם" זו משאת לב נכספת אך מסוכנת
    מחכה להמשך המסע
    שבוע טוב

    • קריאתך ריקי מרוממת נפש ונותנת אנרגיה להמשך המסע, הערכתי הגדולה להתמדתך. אני חושב שאני מכיר חלק מהסכנות, אבל אשמח לשמוע ממך איזה סכנות את רואה ב"לשכון בדברים עצמם".
      מה היו חיינו ריקי אם לא היינו חותרים מדי פעם לממש משאות נפש נכספות, בשבילי זה לחוות את החיים ולא לחיות על ידם.

  5. קצת איבדתי את הכיוון, מוישלה, אבל נהנה מהדרך. אגב אינסטנציות אלוהיות אלה הגיעו אלינו (וגם אל הנוצרים, המניכיאים והמוסלמים) מן הפרסים.
    מעניין היסוד הארוטי באגדה הזו.

    • אמיר, שלושה דברים בעניין אובדן הכיוון
      א. אשמח שתגלה לי מה אם אתה יכול מה גרם לך לאובדן כיוון.
      ב. אמרה חסידית אומרת שכדי למצוא כיוון ודרך עליך לאבד אותם קודם, אז אולי דווקא האיבוד יתווה כיוון חדש.
      ג. מאחר והמסע עבר למימד שבו מושגי הזמן והמקום אחרים מאשר במימד הארצי, אזי אין משמעות לכיוון, תהנה מן הדרך. אה אכן אני רואה שהנך נהנה 🙂
      וכן ידוע לי שהפרסים היו ראשונים.
      ובכל מקרה, תודה

  6. איריס קובליו

    מוישלה, אישית אני מעדיפה את המיסטי מאשר את הדתי הנורמטיבי. למיסטי השער פתוח. תמיד היה פתוח. תמיד יהיה פתוח. בעצם אין שער. המיסטי הוא הכל. הוא השער בעצמו. הוא המעבר. הוא המותר והוא ה"אסור" הוא הרואה והוא מה שנראה. הדתי הנורמטיבי בפוטנציאל הוא כמו המיסטי, רק שאיננו יודע זאת בגלל מגבלות אמונותיו והגדרותיו את עצמו, ולכן נשאר מחוץ לשער.
    נתת תמונה מעמיקה ונועזת על דמות משה התנ"כי כסמל לאומץ, יכולת ויודע את עצמו. מרגישה שיש לך עוד הרבה לאן לנסוע במרחב הזה שפתחת. מסקרן.

    • איריס, השפע היקומי פתוח כל הזמן, אנחנו, בני האדם צריכים רק לפתוח את עצמנו לקראתו למצוא את החיבור לצינורות הללו. גם בין בני אדם יכולים להיפתח מה שבובר קורא רגעי חסד שבמפגש אני-אתה, מפגש שיש בו חסד אלוהי. אם באמת נשתחרר מהגדרות ותבניות חשיבה אפשר יהיה להיכנס מבעד השער שלמעשה פתוח. תודה על תגובתך המאירה ועל כח התמדתך במסע הזה וכמוך אני מעדיף את המיסטי על הנורמטיבי

  7. מעניין. אני תמיד שואלת את עצמי מדוע אנחנו מקדישים כל כך הרבה להכרת המיתולוגיה היוונית ומיתולוגיות אחרות ומזניחים את הספרות הזאת! איך לקרוא לה?

    זה שוב מעלה על הדעת את ריחקה עם " מי לו אקרא ישמעני בין מערכות המלאכים?"

    • תודה סבינה, גם הספרות הזו מושפעת ממיתוסים מתרבויות אחרות. וכמוך אני חושב שראוי היה גם לעסוק בה במקביל לאחרות. קוראים לה ספרות האגדה והמדרש וסיפור זה ספציפי יכול להיקרא גם מיסטיקה

  8. מאמר יפהפה ומאלף. לא התייחסת במפורש להיותו של משה כבד פה וכבד לשון מול ברקי הדיבור של המלאכים, ואולי גם המדרש אינו מתייחס לכך במפורש, אבל נדמה לי שזה ברקע – הדיבור ככוח אלוהי, שהרי הדיבור בורא עולמות, והאדם לעומתו כבד פה וכבד לשון, שמתבטא רק בדמעות ללא קול. זה יוצר תמונה יפהפיה ושוברת לב של אילמות כואבת מול דיבור סמכותי, "קול אדוניו", ומשה דוקא לא כאדם עליון אלא כ"כל אדם".

    • תודה ענת, הארתך נפלאה ומרחיבה את שרמזתי עליו ואת ניסחת זאת באופןכל כך יפה ומדויק

  9. מוישלה פתחת לי פתח קטן בשער הגדול ואני מביטה וקוראת מבינה ולא מבינה , וכבר אור מעט חודר אלי ואיזו ידיעה כמעט מובנת, מחכה להמשך, הפוסט הזה וקודמו אפילו האותיות בו זוהרות

    • תודה חני, זו קריאה נהדרת, דווקא במקום שבו את לא מבינה נמצא השער, שם קיימת ידיעה אחרת שאת מביאה איתך ואני שמח שאת ממשיכה ללוות אותי במסע הזה

  10. אמירה אמיצה ולא מתפשרת. לחקירה החשובה הזאת יש ערך עליון כמעט מבחינה אישית.
    דעתי. לא בטוח שמילה אנושית "ארוטי" מתאימה במישורים לא אנושיים. אולי כמטאפורה אנושית. הגישה של קמואל מזעזעת, רעה בייסודה ושוללת את האלוהות שבאדם, היכולת והזכותו של האדם, כל אדם, למרום. מעניין שבמסורת של המזרח הרקיע השביעי הוא העליון ויש שבע גם מתחת. סימלי כמובן. מדהים עד כמה טעונות המקורות שלך בייצורים שהם אלים למחצה, אלמותיים ובעלי מוות, שכל המרחב האין-סופי הזה בין אדם לאלוהים מלא בחיים בכל רמות הקיום ושהכל אין-סופי כאן. טראנספיגורציה היא דרך, אך לא היחידה במסורת המזרח. גם דעתי בעצם. חלוקה לזכר ונקבה לא תמיד קיימת במישורים גבוהים ונטען שלנשמה אין מין מוגדר והיא יכולה לבחור להוולד כאישה ולהפך.
    אמנות עם בסיס רוחני-מנטאלי גבוה שואפת חזרה למרום. ולהפך. נפלא. שווה דיון נרחב.

    • תודה גרא, אני לא יודע אם זה אומץ, זה פשוט לא יכול להיות אחרת מבחינתי. אני חושב שארוס מצוי גם בעולמות העליונים. יכול להיות שקמואל הוא לא כוח וישות מחוץ לאדם אלא מה שאנחנו קוראים הסופר אגו. מעניינת מאד ההקבלה לעולם שאתה בקי בו. ובהחלט שווה דיון נרחב

      • תודה ,מוישלה, על מסע מרתק קראתי בנשימה אחת .העולמות עליונים והזיקה בניהם לבין עולמות תחתונים , מתוארים בקבלה בשפת הענפים, שהיא שפה גשמית ,גם הזיקה בין האדם לאל מלווה במונחים ארוטים שאינם כפשוטם ראה "שיר השירים", למשל או משמעות המושג "זיווג" ו"נשיקה" בקבלה, כך שאין הכוונה לארוטיקה ממש. אהבתי את תפיסת האל כתלוי באדם ובדירה בתחתונים ,שהוא יבנה למענו. האלוהים לומד את עצמו דרכנו. מחכה להמשך המסע

        • חנה יקרה, התוספות הקבליות שלך מאירות ומרחיבות דעת, למיטב ידיעתי הזיווג והנשיקה הקבליים יש בהם ארוס, הוא כמובן שונה מזה הארצי, אך אי אפשר להבינו ללא הבנת המושגים הארציים של אהבה, זיווג וכו'
          תודה לך.

השאר תגובה ל מוישלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי