בננות - בלוגים / / "כי לעוררך אני בא אחי" – י.ח. ברנר והמעורר, מדרש לפסח
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

"כי לעוררך אני בא אחי" – י.ח. ברנר והמעורר, מדרש לפסח

 

 

 

 

 


"כי לעוררך אני בא אחי" –  י.ח. ברנר והמעורר

 
משעבוד לחירות – אחריות ומחויבות 
הזמנה למדרש יוצר
א.
רקע (מי שמכיר מוזמן לדלג אל הטקסט בחלק ב.)
יוסף חיים ברנר (1881-1921), ראה "בהמעורר" שהוציא בלונדון בסתיו תרס"ו בסיועו של ידידו ר" בנימין, הוא יהושע רדלר פלדמן את סירת ההצלה של הספרות העברית, ומתוך כך גם את הצלתו של העם היהודי בתקופה שנדמה היה כי הכל אבד.  ר" בנימין תיאר זאת כך: "המבול שוטף את הארץ ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים" (י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות, 1971;81)
"המעורר" היה מפעל  של כמעט איש אחד שהיה העורך, המנהל, המזכיר, הבוֹחֶר הזעצער(הסדר) וגם נער שליחויות, והוא גם הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר י.ח.ב, הסופר בר יוחאי, הסופר ב. צלאל, אחר, בן אבויה ועוד שמות עט בדויים. האיש הסוער הזה שגיבוריו ברומנים נושאים שמות כמו פיירמאן, אובד עצות, אריה לפידות, יחזקאל חפץ, נעים על קו הבעירה והכיליון, ראה עצמו קרוב ברוחו הסוערת לירמיהו. בזכרונותיו על ברנר, ,תיאר אשר ביילין את מצבו של "המעורר" ששכן בדירתו הסגפנית הנזירית, אשר במזרח לונדון End Rd., mile48.    המשורר שניאור כתב לו פעם במעין הלצה שהכתובת שלו היא:  "48 מייל אין דררד". (באדמה)  המצב היה קשה מנשוא,  זו הייתה השנה שלאחר המהפכה, הפרעות והפוגרומים ברוסיה, הצנזורה הרוסית פסלה קונטרסים, לא הרבה סופרים נענו להפצרותיו לכתוב, וחלק מהחומרים שהגיעו לא תמיד היו ראויים להתפרסם. אך מה שעשה את "המעורר" לכתב עת שהשאיר את רישומו בספרות העברית היה יוסף חיים ברנר בשמות העט השונים שלו.
קצרה היריעה מלתאר את איש האמת המורכב הזה, שלא יכול היה לסבול את הזיוף, הטיוח ועצימת העיניים לנוכח מציאות שהוא ראה אותה בזמנו כקץ ההיסטוריה של העם היהודי.
י.ח. ברנר היה למורה דרך לדורות רבים, כמעט דמות מיתית, במיוחד לאחר הירצחו ביפו בידי פורעים ערביים.
אביא כאן חלק מרשימה  שברנר קרא לה "על הדרך", אותה פרסם בשם העט "בר יוחאי" בשבועון "היהודי" שיצא בלונדון, את רשימה הזו הוא צירף במחצית הראשונה לייסודו של "המעורר". קטע מטקסט זה הפך להיות ברבות השנים לטקסט מעצב תודעה חלוצית, טקסט מכונן בתנועות נוער חלוציות שראו עצמם, כממשיכי דרכו או מגשימי דרכו של ברנר.
במאמר זה ניכרת הלהבה הברנרית החוצבת, הדורשת, המערערת והמבקשת ליצור   מודל חדש לחיים יהודיים.  מאמר מכונן שהשפעתו הייתה ניכרת על ציבור שהיה צמא למנהיג, מורה דרך ומנחם בשעה של משבר ועמידה על פרשת דרכים.
 

יש לשים לב, כי ברנר מפעיל בטקסט שלהלן רטוריקה דרשנית, באמצעותה הוא יוצר הדהוד בנפשו של הקורא הבקי במקורות.  להקל על הקורא שאינו בקי סימנתי את מרבית המקורות אתם משוחח ברנר בטקסט.
ב.
יוסף חיים ברנר מתוך המעורר, כרך א", קונטרס ו", יוני 1906, עמ" 33    
"והאיש אשר לבו ער[1] בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא.
 
כי כה יאמר המעורר:
ראה, בן הגלות, הנה לדפוק בדלתי לבך[2] הכואב באתי כיום הזה.
כיום הזה[3] – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי – אמון בחיים לשארית הנמצאה[4], יום שכלו כזבח ארוך דומה –
כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות האומה, התרוקנות תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עמק היסורים של גסיסת ענק..
כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למלך[5], הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניות והגסות והזדון שופכים את ממשלתם על כל "והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה…"[6]
כיום הזה – אשר אי – הדעת מולכת בכפה, ודברי תורה נתמעטו, וכעוורים נגשש באפילה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים, הבודדים, הנזירים לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…[7]
כיום הזה, – הנני בא אליך, אח נדכה.
ולא להתיימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמאטים שלי הקבועים, לא לצוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לכה בה ותמצא מרגעה [8]
כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.
כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר: שאל,   בן אדם, לנתיבות עולם[9], שאל,  אי – הדרך, אי? …
לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.
וכה יאמר לה: שמע,[10] בן ישראל, שמע בן – הצער, שא  ראשך,  שא  ראשך – וינשאו פתחי עולם[11], אל מנוחה ואל הונאה עצמית תהי איזה שתהיה[12], אל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה, אל קורט של שקר ורכות – הלב. הלאה עננים, צא מנקרת הצור[13], הסיר מעליך את הכף, גשה עד הערפל,[14] עלה לפרדס[15], ראה את פני ההויה[16], השג את מהותה, את כבודה, התקדש… 
 
 
 


[1]שיר השירים ה" פס" ב" עד ו"
[2] שם, שם
[3] בראשית פרק נ" פס" יח" עד כא" ; דברים פרק כט" פס" כד" – כז" ; ירמיהו פרק יא" פס" א" – ה".
[4] ספר מלכים ב פרק יט, פס" א" – ד". ; ישעיהו פרק לז" פס" א" – ד".
[5] אסתר פרק ז" פס" א" – ה"
[6]חיים נחמן ביאליק, מתוך עיר ההריגה: (כל כתבי, עמ" צז")
"לא ידענו למה מתם ועל מי ועל מה מתם,
ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם.
ושכינה מה היא אומרת? – היא תכבוש בענן ראשה
ומעצר כאב וכלימה פורשת ובושה
ואולם חי אני, נאום יי, אם אוריד דמעה.
וגדול הכאב מאד וגדולה מאד הכלימה –
ומה משניהם גדול? – אמור אתה, בן אדם!
או טוב מזה – שתוק! ודומם הייה עדי,
כי מצאתני בקלוני ותראני ביום אידי;
ובשובך אל בני עמך – אב"רשות היחיד" הקרוב של הליקון. ל תשוב אליהם ריקם,
כי מוסר כלימתי תשא והורדתו על קדקדם,
ומכאבי תיקח עמך והשבותו אל חיקם."
 
[7]עמוס פרק ח" פס" ט" – יב".
[8]ישעיהו פרק סב" מפסוק 10 ; ירמיהו פרק לא" פס" 20 – 21 .
[9]  ירמיהו פרק ו" פס" טז".
[10] "שמע" – דברים פרק ו", פס" ד" – ט".
[11] "שא ראשך" – תהילים כד", פס" ז" – י" .
[12]" תהי איזה שתהיה": שמות פרק ג", פס" י" – יז".
[13] "צא מנקרת הצור": שמות לג", פס" יז" – כג" .
[14] "גשה עד הערפל": שמות פרק כ", פס" יד" – יז".
[15] "עלה לפרדס": מתוך תלמוד בבלי, מסכת חגיגה דף יד".
ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ור" עקיבא.
אמר להם ר" עקיבא: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו: מים, מים!
משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים קא" 7).
בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: " יקר בעיני ה" המותה לחסידיו" (תהילים קטז" 15).
בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר: " דבש אכלת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו" ( משלי כה" 16).
אחר קיצץ בנטיעות.
ר" עקיבא יצא בשלום, ועליו הכתוב אומר: "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א" 4 ).
ואף ר" עקיבא בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי.
                                                                                                                             
[16] "ראה את פני ההוויה", שמות פרק ב", פס" ב" – ו".
"ויסתר משה פניו", שם, פס" ו"; שמות רבה, פרשה ג" סימן א"
ר" יהושע בן קרחה ור" הושעיא אחד מהן אומר: לא עשה משה יפה, כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות שנאמר: "הראני נא את כבודך", אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך: " כי לא יראני אדם וחי", כשביקשתי לא ביקשת, עכשיו שביקשת איני מבקש
ר" הושעיה רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו, אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה .. ואתה עתיד להנות מזיו השכינה.."

 

 

 

 

 

40 תגובות

  1. הכאב ניכר, הזעקה נשמעת, השאלה:האם מישהו ירד לסוף דעתה של הרטוריקה הזו?

    • ודאי שמישהו ירד לסוף דעתה, זו הייתה רטוריקה של אמת כפי שקרא לה מנחם ברינקר. והשורות האחרונות הקוראות לעשייה, הקוראות לכל אדם שמבקש שינוי, להיות בדרגה גבוהה יותר מאשר משה הגיע אליה. השאלה הקריטית כאן, אם גם ניתן לממש את הקריאה וההבנה הזו.
      האם ניתן לממש את ההתקדשות אליה מכוון ברנר, את זה צריך לברר.

      • בקריאה דהיום פוסט ברנרית (איזו יומרה מצידי) הייתי אומרת שההתקדשות היא בכיוון של חשיבה עצמאית וחיפוש אחר פתרונות לאדם היחיד. אני מתארת לעצמי שהוא ראה בעם גוף אחד שצריך להתעורר ולהתקדש.

        • מירי, גם ברנר, כמו רעו המבוגר יותר, מיכה יוסף ברדיצ"בסקי, ראו את המרפא לחוליו של האדם והעם ביחיד, באינדיבידואל: "ברדיצ"בסקי אמר: לא איזו יהדות מופשטת אנחנו צריכים, יהודים אנו ואת ליבנו נעבוד". כך שקריאתך לגמרי לא פוסט ברנרית. ההבדל הוא שהחיפוש והפתרון אינם נגמרים באדם היחיד, אלא בהתקדשותו של היחיד למען הכלל, לתיקון עוולות חברתיות, ליצירה עברית מתחדשת, לאחריות ומחויבות.

          • אשרי המקווה
            מסביב לחיפוש העצמי שהוא דגל העכשיו, נוצרה קרקע חרוכה של נתק ממחוייבות .
            איך משנים את זה? כמובן תענה לי שכל אחד ואחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא … אשרי הפועלים והעושים ששמחת האמונה בליבם.

  2. מוישלה, תודה שהבאת את הברנר הזה… איזה להט ואיזו וירטואזיות אוריינית!
    לשאלתך, איני סבור שיש קדושה בהליכה אחר עדר המצוות והכתובים. הקדושה היא בלבב פנימה, ורק השואל ייפתח לו.

    תודה

    נ.ב.
    נשמטה כ"ף ב"משכני אחרי נרוצה".

    • תודה אמיר, האוריינות הזו כל כך חסרה במקומותינו, איך נפלה נפלה שדודה לאופנות שיח פטפטניות ורדודות.
      ברנר לחלוטין לא התכוון לקידוש הכתובים והמצוות, הוא סלד מקידוש פסוקים המחליפים את החיים עצמם. ברנר דיבר על קידוש הריאליה. "ראה את פני ההוויה, השג את מהותה…" זה קריאה לראות את פני הקדושה בהוויה ולא ביהווה. ונכון המפתח הוא אינדיבידואלי – פנימי עמוק, גלישה אל מעמקי הנפש – שום עדר. ומשם אל ההומניזם הסרטריאני האחריות והמחויבות לזולת.
      תודה על הכ"ף – כף זכות היא

      • ברור שלא לדת הוא התכוון… אלא להפך. וללא נתיבה סלולה. אבל מי שאכן מצא והציע דרך להוויה, שניתנת להפוך לדרך חיים במציאות הארץ ישראלית הוא לטעמי א.ד. גורדון.

        • אין ספק שלא.ד. גורדון הייתה משנה סדורה יותר למפגש עם ההוויה במציאות הארץ ישראלית, ועוד נדון כאן בכך בעגלא ובזמן קריב.
          היו כאלה שנטו אחרי גורדון שגם היה לו מזג יותר נוח מאשר לברנר.
          אבל, נדמה לי שברנר נתן בעיקר "ליתומי היתומים", באישיותו וברומנים שלו, את מה שלא נתנו אחרים, איזו לגיטימציה לכישלון, לא להיכנע לאידיאולוגיות המצמיתות, כמו של טבנקין למשל שדיבר על החלוץ "כשמן על גלגלי המהפכה".

  3. תודה על הרשימה לכבוד ברנר אהובי. איזה איש, אה? ואיזו כתיבה מתוך הלב והקרביים.

    • תודה יעל, הגם שלך?
      גם אהובי שלי, בשבילי הוא מופת, הוא מורה דרך, אב רוחני.
      אפלפלד כתב עליו: שמשעה שאבד לבני הדור אביהם שבשמיים ובארץ, לקח ברנר על עצמו להיות האבא של היתומים האלה. לפעמים הוא היה קשה לאנשים, אבל ילדים הוא אהב עד עמקי נשמתו. הקרביים והלב היו המניע והמנוע שלו.

  4. אבל איך מי, איך הוא מציע להתקדש? מה התהליך שהוא מציע?
    בנוסף, רק עכשיו יצא לי לקרוא את כל הדברים שכתבו לך בפוסט שלי ואני מאוד מקווה שלא נעלבת. האיש שדבר שם דבר ממררתו, ובלי שום קשר אליך, גם אם התיימר כביכול לפנות אליך.
    פשוט המחשב שלי נופל כל הזמן, והיו לי פה חברים, ובשלתי להם, ולא קראתי את דבריו במלואם כי מיהרתי, ואם תרצה אמחק את ההזיות שהוא כתב שם אליך הבוקר.

    • טוב נו, קפצו לי שם עוד הודעות אז כבר מחקתי ודי. מצטערת.
      ואשמח לדעת מה ברנר מציע באופן מעשי.
      מה זה להתקדש? איך מתקדשים.

      • יודית, לתהליך התקדשות שברנר מכוון אליה אני קורא חילון הקדושה וקידוש החולין. קחי את המשמעות המוכרת של התקדשות הנביא לשליחותו, ועשי טרנספורמציה להתקדשות/ היינו הפניית משאבי הנפש לשליחות/למשימה חברתית, רק ללא השולח האלוהי.
        מקווה שהמחשב לא יקרוס מעומס ההתקדשות.

    • הי יודית, איך היה הסדר?
      תשובה לשאלה שלך דורשת לימוד מעמיק של השורות האחרונות בטקסט.
      אין לזה נוסחה או מתכון, אלא עבודה אישית קשה ומפרכת, תוך מוכנות לוותר על נוחיות ומנעמי החיים. מה שאני מבין זה הורדת המסיכות, הסרת הזיוף, ניפוץ אידיאולוגיות שקריות, מאבק כנגד העדריות, הכרה עמוקה במי שאנחנו באמת.
      כל אלה ועוד אמורים לחדד את האנטנות והחושים לעוולות ולקלקולים, והתגייסות /התקדשות למען החברה, לא מתוך שנאת האדם, כמו כמה כאלה שכתבו אצלך בבלוג, אלא מתוך אהבה לזולת ואחריות גדולה. נראה לי שהיית מוצאת אתו שפה משותפת.
      בעניין האדומה, עשי כראות עינייך, (למרות שהוא כבר עשה מאיתנו צמד חמד)אני לא נבהל ולא נפגע. צר לי על עליו/עליה. מי שכותב כך בשנאה ובבוז כלפי אנשים שאינו מכיר ואין לו את האומץ לחשוף את שמו האמיתי. (מעניין למה בת שבע?) נגוע בשנאת אדם וזקוק לחמלה ולטיפול. אני מקווה שהכתיבה הזו נותנת פורקן אורגזמי לדחפים חולניים, וההרס לא לא מקבל ביטוי הרסני במציאות.

      • הסדר היה נחמד מאוד מי, ואיך שלך?
        היו מעל עשרים אנשים מכל קצוות תבל, אבל עדיין אינני מבינה המון דברים בהגדה..
        לגבי השיר, ברגע שמישהו, אפילו לא אני, מגדיר את השירה שלי כפוליטית, מתפתח בבלוג מחול שדים מגוחך ממש, כבר מחקתי כעשרים הודעות מהלילה, רובן סתם הצקות או הכפשות.
        ו"בת שבע", מוזר איך הוא הפך אותנו ל"וואנה בי וודי גאת"רי", ולזוג, אני אפילו לא הכרתי את גאת"רי, ובכלל לא יותר קל להיות יודית או משה. אני חייבת להיות גאת"רי דווקא?
        ברנר אם כך דבר על אחריות אישית? זה באמת מה שאני מאמינה, האחריות האישית שעלינו לשאת על עצמנו, והבדיקה והדרישה של הדברים בכל רגע נתון. אבל זה לא פשוט, חשבתי שאולי יש לו משנה מסודרת.

        • אצלנו היה סדר מצומצם יותר, שרנו וצחקנו, כי כבר מכירים את הבדיחות שחוזרות על עצמן כל שנה באותם מקומות. מקומות שהם מוקשים בהגדה, אני מנסה להסביר, בהתחלה היו מקטרים, אבל בסדרים האחרונים לא נותנים לי להתקדם בלי להבין מה קוראים.

          אחד הדברים המאוסים בתרבות הטוקבקיסטית, זה ההכפשות והגידופים, לא מצליח להתרגל ולקבל זאת בשיוויון נפש. צר לי על הבורות, אבל אין לי מושג מה ומי זה וואנה בי, אני מבין שוודי גאת"רי הוא זמר מחאה, הרבה יותר פשוט להיות מי ויש.

          החולשה במשנה מסודרת הוא שזה לא מתאים לכל אחד ובמשך הזמן זה הופך למצוות אנשים מלומדה על פי ברנר, שאין בה את המרחב לביטוי האישי. כמו למשל במחלוקות סביב ענייני תפילה ומצוות: אמר ר" אליעזר: "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנון" כלומר תפילת הקבע המסודרת עלולה להפוך למשהו ללא כוונת הלב. או מה גדול יותר: זה שמצווה ועושה, או זה שאינו מצווה ועושה.
          ברנר לדעתי העדיף את זה שאינו מצווה ועושה.

          תני לי כמה פרטים על ההפגנה, אולי אני אצליח להגיע, כי אני בתל אביב ביום שלישי ואולי אסע לשם במכונית שלי

          • ההפגנה ביום ג" היא בקרית גת.
            רוצה לשמוע בדיחה? יהודי אחד בפסח בניו יורק, ראה הומלס עיוור יושב על ספסל בגינה, ריחם עליו היהודי ונתן לו מהמצה שהיתה לו ביד. התחיל העיוור לבדוק ולמשש את המצה באצבעותיו ואמר: מי האידיוט שכתב את כל השטויות האלה?

          • תודה יודית
            הבדיחה מוכרת. מעניין שדווקא בניו יורק יהודי מרחם על הומלס ולא בארצנו הקטנטונת

      • משה, בת- שבע זאת משהי שכתבתי עליה בבלוג שלי וגם שם הוא הכפיש אותי ואת ה" אפילו לא מחקתי אולי מחר .אני פשוט חוששת שמדובר באיש אובסיסיבי ולכן לא מוחקת.

        סתם חולה וצריך להתפלל להבראתו השלמה.

        • אביטל, התגובה אלייך נמחקה בטעות.
          כתבתי לך, שאכן חשבתי שבאדם מסוג זה מדובר, אבל בואי לא נשחית עליו מילים. מה שאת כותבת יקר לי, וברנר יקר לי עד מאד, אז בואי נדבר ברנרית

        • וגם אמרתי ך חג שמח ומועדים לשמחה

  5. מוישלה היקר,
    אוי לבושה, אבל מעודי לא קראתי את ברנר. עם איזה ספר היית ממליץ לי להתחיל?

    • משה, אני שמחה שקצת מדברים כאן על ברנר, הוא אכן ברנר, פיירמן, כולו בוער מכאב, ולהט הביקורת שלו על הכל היתה כשוטים , יש לו מקום מיוחד לא רק בסיפרות, כנקודת ציון ממנו ומברדיצ"בסקי ועד הלום, יש לו מקום מיוחד אצלי, שגדלתי סמוך לבית שבו נירצח, ובילדותי אבי סיפר לי עליו, והלכתי הרבה פעמים לבד למקום, למצבה, אל הבית החרב, להקשיב לקול שלו , כאילו נימשכתי בחבלי קסם למשהו שלא היה לו שם מלבד להט ומסתוריות. אפילו שלא ידעתי דבר על ספריו, אני לא יכולה להסביר את תחושת המסתורין שהקרין לי המקום ופניו שהכרתי מילדותי בזכות אבי הסוציאליסט.רק כשבגרתי קראתי אותו והבנתי את המשיכה של אבי לברנריות,

      • זו אני הייתי בתגובה קודמת, משום מה שמי נעלם.

      • אורה, תיארתי לעצמי שזו את, אני זוכר את פנייתך להביא את ברנר לכיכר הבלוגייה. נכון, ברנר זה לא רק הסיפורת, זה גם הפובליציסטיקה, והעורך, והמורה והאדם. את מתארת נפלא את המשיכה המגנטית שהייתה לאנשים אליו, מעניין איך אביך התוודע אליו ומה גרם לו להימשך אליו.
        סמוך למקום בו נרצח נבנה בית הנוער העובד והלומד. זה היה בית יצקר והיו שם גם הסופרים, צבי שץ ולואידור. כשהגיע רכב לפנות אותו, הוא סירב ואמר שקודם יעלו הנשים והילדים. וזה משקף בזעיר אנפין על ברנר כאדם.

        • נכון משה, הם לא העלו בדעתם שיהיה רצח, והכאב שלי היה במחיקת הבית הזה והמצבה ההיא שניקשרתי אליה, היתה לו עוצמה לברנר הזה, גם לבית שבו נירצח, וראה איך לא זוכרים את שני חבריו, תמיד ניסיתי לזכור אותם ומה שנותר לי בזיכרון מלבד ברנר זה צבי שץ,נידמה לי שזה היה ביתו של שץ.

          • אורה, התירוץ למחיקת הבית היה שמרכז הנוער העובד ינציח את המורשת הברנרית ויהווה יד לזכרו. בודאות, הבית שנקרא הבית האדום היה בית משפחת יצקר, ששה נרצחים היו שם: מלבד ברנר, צבי שץ ולואידור, היו אברהם יצקר ואביו יהודה וסופר צעיר נוסף בשם צבי גוגיג.

    • שירתי (זה בסדר ככה?)
      ככה אני קורא לבת משפחה ששמה שירה.
      אני מציע להתחיל מהסיפורים הקצרים: "המוצא", "עוולה", "עצבים"
      נדמה לי שהקיבוץ המאוחד הוציא עכשיו מהדורה חדשה של כתביו. אם את רוצה לצלול ישירות אל תהומות הנפש הברנרית, אז "שכול וכישלון", הוא הרומאן.
      אשמח לשמוע חווית קריאה שלך. מועדון אוהבי ברנר ישמח להצטרפותך.

      • שירתי זה בסדר. למרות שיש אנשים שזה כנראה מבלבל אותם… אם אתה קורא כך לבת משפחתך, אתה לא נמנה איתם.
        תודה על ההפנייה.

        • מה מבלבל אנשים בשירתי?

          • כשחתמתי פעם על פתק ב"שירתך" למישהו שעבדתי בשבילו בניקיון, הוא חשב שאני מאוהבת בו… זה היה קצת מצער…

          • זה באמת מצער שירתי(:
            אנשים באמת מבלבלים לפעמים בין כינוי/ביטוי חיבה לבין גילוי/הזמנה לאהבה והתאהבות.
            פעם הייתי חותם לאנשים במוישלך. אני מקווה שאף אחת לא חשב/ה שאני מאוהב בו-בה, ואולי כן ולא אמרו לי):

          • אם ממש דחוף לך (וכדאי שיהיה)
            http://benyehuda.org/brenner/
            גאד בלייס ביל גייטס!
            יש כאן כמה מהגאוניות הברנרית המובהקת.
            מוישלך, לא זמן טוב להפיץ את הכינוי שמזכיר קרפעלך קניידלעך
            אקרא בהמשך

          • תודה שלי, שתזכי לחיים ארוכים, בריאות וכו" על ההמלצה המצוינת. פרח מזכרוני.

            את צודקת שלי, לכן הפסקתי עם ה"לך. פעם רוב הדברים היו נגמרים ב"לך. היום כולם ב"לי שלי(:
            אשמח לקרוא תגובתך בהמשך
            מועדים לשמחה

          • אמן!במיוחד אריכות חיים.

            למדתי שבנוסף לכל הוא גם היה ממזר.
            אני מעריצה אותו מעט יותר מקודם-
            אם זה אפשרי בכלל
            תודה ותתברך, מוישלי

          • תודה שלי
            הרחיבי יותר בעניין "הממזר".
            מסקרן מה הביא לגילוי שלך

  6. גם אני מאוהבי ברנר, למרות שאם צריך היה לבחור באחד משני האבות של העליה השניה , הייתי בוחרת בגורדון.

    כשאני באזור הכנרת ובעיקר במושבה מגדל שהיתה ביתי לפני שעברתי לגינוסר–
    ברנר, עם הטרגיות של אופיו וגורלו, תמיד בתודעתי. ביחוד נדבק בה פרט שנראה זניח אבל אותי הוא מפעים ומפעיל: ברנר העצוב, היה מאושר בתקופת מגדל שלו, אבל משם נסע ישר ליפו, אל מותו. אפילו יצא לי על זה שיר, לפני שנים רבות. שיר שעמיחי אהב ואמר לי שהוא מלמד בסדנאות. באחד הימים אביא אותו בבלוג.

    • "…אני רואה את ברנר העצוב/ אחרי שהיה פה/ הולך שמח וטוב לב/ למות/ ביפו…

      "… ברנר וגורדון רבים על נשמתי/ אני נוטה אל הזקן…"

      מצאתי אזכור לשירייך אצל נורית גוברין בספר: צריבה, שירת התמיד לברנר.

      גם אני אוהב את הזקן
      אך ליבי נוטה יותר לברנר

השאר תגובה ל משה יצחקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי