בננות - בלוגים / / על מה רעשה ארץ – פנייה להנמכת הלהבות
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

על מה רעשה ארץ – פנייה להנמכת הלהבות

 

על מה רעשה ארץ הבננות
 
מה שמעציב ביותר בקרב הבליסטראות המתנהל סביב ההזמנה של אביטל למפגש, הוא התהום הפעורה בשפת השיח בין בני אדם המדברים לכאורה באותה שפה. מתוך תהום רבה מתעוררים להם השדים ויוצאים במחול. מה יצר את הקיפודייה, ערב חג השבועות הממשמש ובא. 
מה היה לנו כאן? 
במקום שיח עיוור בלוגרי סביב שאלות של זהות, תרבות וקיום במרחב השסוע, הקרוע לקרעי קרעים של החברה, אביטל, לאחר שגם אני עודדתי אותה לעשות כן, הציעה מתוך שפת המושגים שלה את המפגש עם הרב. זו שפת המושגים שלה שאינה שפת המושגים שלי, ולהיפך, ולכן תוקפנות לא תועיל כאן, רק תעמיק את השנאה והשטנה. מאחר ושפת המושגים שלי על מפגש בין זהויות, דתות ובני פלוגתא הוא אחר, כתבתי לה שאני מעדיף מפגש לימודי ולא מפגש של "הכה את המומחה". ליאור הציע הצעה מצוינת לדעתי. אביטל הגיבה באופן הכי הגיוני, גם אם בנימה של אכזבה  והציעה לליאור שיארגן את המפגש. ולפתע להבות של התלהמות.
מפגש בין אנשים בעלי תפישת עולם שונה, אמונות ודעות, על בסיס של לימוד השוני, ניסיון להבינו הוא הדבר המתבקש ביותר לנטרול השדים והפחדים, החשדנות והאימה מפני כוונתו של האחר להעבירנו על דתנו ודעתנו. זכותו של אדם להסתגר בד" אמותיו ולא להיות מעורב בשיח כזה, זכותו של כל אחד להציע הצעותיו לבניית איזה גשר של הבנה אל השונה והאחר. אילו הייתי אביטל, הייתי בוחר להציג את אמונתי אחרת, מבלי לנסות להצביע על האחר כעגלה ריקה, ולא בשפה שנתפסת על ידי החילונים כמטיפה ומתנשאת, אבל הרי בדיוק לשם כך הוצע המפגש.
עוצמת הרגשות השליליים סביב ההזמנה למפגש לימודי שמטרתו הייתה הנמכת הלהבות, מטרידה ומסוכנת לא פחות מאשר המשמעות בה נתפרשה הזמנתה של אביטל.   
 
חג שבועות שמח       

 

 

59 תגובות

  1. אתה צודק לגבי אביטל,
    וליוסף עוזר עניתי.
    לא תמיד צריך לכבות להבות, ידידי,
    אל תשכח שאלה להבות מילים,
    אולי מתוך להבות המילים יצא גם אור.

    • יודית, הצעתי להנמיך ולא לכבות.
      חיים ומוות ביד הלשון. ומילים שמלבינות פנים הם כמו שפיכות דמים. מילים יוצרות מציאות, בונות והורסות.
      מחלוקת כן, היא מקדמת, מאירה ויכולה לבנות עולם, אבל מלהבות יודית, נשאר רק אפר. אם ראית את התגובות, חלקן היו תוצר של איזה פחד קמאי עתיק ולא הוליכו לשום עולם חדש ומואר.
      בעניין יוסף אני נוטה להסכים איתך

      • אלה מילים מי, וכפי שיוסף יודע לדבר, גם אנחנו צריכים לדבר.
        אחרת המילה היא רק של יוסף, ואנחנו החמור.
        אני לא חמור, מי.

        • יודית, אנחנו לא החמור ויוסף ואביטל הם לא המשיח. וצריך לדבר ולהשיב, על זה אין בינינו מחלוקת. השאלה היא, האם התגובות מקרבות במילימטר אחד איזו שהיא הבנה? או שיש כאן רק התבצרות בחפירות.
          יש לי חברים דתיים, שיש בינינו מחלוקות ולפעמים צעקות עד לב השמיים, אבל אנחנו עושים זאת פנים אל פנים, ואנחנו יודעים שמעבר למחלוקת, אנחנו חשובים ויקרים אחד לשני כבני אדם. אחד מהם חיתן את הבן שלי.
          ואת לא חמור אולי כמוני קצת פרד:)

          • כן.. יש בי מהאתון, בהחלט..
            אבל תשמע, באתי מקניות ומצאתי הודעה יפהפיה מיוסף, כנראה שהוא גם לא חושב שאנחנו פרדים ואתונות, וכנראה שיש באיש גם מהפרד.
            ההודעה שלו אומרת שיש על מה לדבר.
            אז אתה רואה שמעז יוצא מתוק לפעמים?
            תיכף אעלה את ההודעה כלשונה.

          • צר לי יודית, לא ראיתי שמעז יצא מתוק.
            אני מבין את הכאב שלו ואת הפגיעה, אך מי שכותב שהבלוגים זו בושה פסיאודו אינלקטואלית, ולא יודע לברור עדשים, או מוץ מהתבן, ממשיך להבעיר אש מכלה.

  2. רונית בר-לביא

    אז מה היה לנו כאן ?
    חוזרת אחת בתשובה שחושבת תמיד
    שכולם נגדה,
    וחרדי אחד מירושלים ששפתו שפת ביבים.

    יכול להיות שכל אחד מאיתנו הוא מלאך טהור ולבן, ושכולנו מלאים רק בכוונות טובות.

    מצד שני, בבלוגייה של כתיבה, האיך והמה הכתיבה חשובים.

    אם יש להבות, שתצאנה, ובעוצמה האמיתית.
    כל ניסיון להנמכה או כיבוי לא יצלחו, רק יעמיקו את השקר.

    אני מאד שמחה שבבלוגייה של בננות, מרשות לעצמן חלק מהבננות לצאת מקודי הנימוס הנחשבים נשיים ולהגיד את דברן.

    רק מהאמת תצא תורה. אמיתית.

    • משה יצחקי

      ובכן רונית, אין כאן מלאכי שרת ואין כאן מלאכי חבלה, כולנו בני אדם.
      ולא ראיתי שום שריפה שחשפה את האמת.
      ו"במקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב, המקום שבו אנו צודקים רמוס וקשה כמו חצר…" כתב י. עמיחי
      זכותך להגביר להבות ולהוציא קיטור, אבל אני לא יודע מה זו האמת האמיתית בעולם שלנו – זה אפילו מפחיד אותי.
      וראי רונית, גם אם אנו חלוקים, ואני לא בטוח שאנחנו רחוקים בעמדות, אלא רק באופן הביטוי שלהם אני קורא בשמך כאיזה רצון לבטל את חומת הניכור של מרחב אינטרנטי, את נמנעת מכך, למה?

      • רונית בר-לביא

        ממה אני נמנעת, לא הבנתי ?

        • משה יצחקי

          מלפנות בתגובה שלך אלי, בשמי.
          ובמקום לציין את שמם של נמענים, שיש להם בכל זאת שם בעולם, דמות, צלם, גם אם הם מעצבנים לפעמים, את מכנה אותם: "חוזרת בתשובה" "וחרדי מירושלים".

          • רונית בר-לביא

            זה נמחק משום מה,
            אז אכתוב את זה שוב:

            משה היקר,
            הנה אמרתי את שמך,
            אני ממש לא מדברת על אמת אבסולוטית, לא יודעת אם יש כזו.
            אני מדברת על האפשרות של כל אחד לומר את האמת של עצמו, ובצוק העיתים,
            כמו מה שקורה עכשיו בבלוגייה,
            אין מנוס מלהגביר את הטונים.

            ואביטל ויוסף, שאמרתי כבר כל כך הרבה את שמותיהם כאן,
            יצאו לי ברצינות כבר מכל החורים,
            אז תסלח לי אם פעם אחת השמטתי את השמות המפורשים.

            וכן, אני כועסת, וזה לא כייף לכתוב ממצב כזה, והניסיון שלך להשכין דיון לכאורה תרבותי היכן שהוא לא מלכתחילה,
            לא ממש עוזר.

          • משה יצחקי

            או, עכשיו אנחנו מדברים רונית יקרה.
            אני רחוק מלהשתייך לאגודת מכבי האש,
            ואני מבין את הכעס. גם אני שייך לעיתים למשפחת המבעירים והבוערים, וכאן אני לא מדבר על נטרול המחלוקת ועל הזכות להעמיד אלטרנטיבה תרבותית איתנה כנגד מה שנראה ככפייה.
            אני מוטרד ומודאג מכך שהקרקע הזו והמדינה הזו שנבנתה בהרבה דם יזע ודמעות, הולכת ומתפרקת לנו, ואני מחפש דרך איך למנוע את סוף האפיזודה הציונית. אז ייתכן ואני נאיבי ללא תקנה, אבל זו דרכי לנוע בעולם, וצר לי שזה לא עוזר, אבל אלה הם חיי בזמן האחרון, שעזרתי נתפסת כבלתי מועילה.

          • רונית בר-לביא

            מבחינתי גם לפני זה דיברנו.

            לפעמים בא לי לצעוק או להחזיר.

            אולי זה לא חכם במיוחד, כנראה שזה לא משיג את המטרה,
            אבל לפעמים אני מאמינה שצריך לבטא אמת פנימית.

            אני לא תמיד יכולה ב"נועמיות", זה מנטרל אותי.

            ונא אל תחשוב שמה שאתה עושה לא עוזר.
            קודם כל למעלה זה תמיד עוזר, כל דבר שאתה עושה או אומר, כל כוונה לטוב, יוצרת ממשות בעולם הרוחני.

            וכן, אני אדם מאד מאמין.

            גם אני מנסה למצוא דרכים איך למנוע מהמדינה הזו ללכת לאבדון, וקודם כל ממה שקרוב אליי, מירושלים, שעומדת לפשוט את הרגל.

            להתחיל מעבודה אינטנסיבית על עצמנו זה תמיד הכי מועיל.

            ועם נושא הפחד, שהזכירה כאן עדה,
            תמיד יש מה לעבוד.

            מזמן הבנתי שזה הנושא ולכן גם תרגמתי ספר בשם "ספר הפחד", תוכל לראות בבלוג שלי.

            שמחה שהנושאים האלה עלו והתפרצו,
            אין שום טעם להתנחמד או לשמור בבטן.

            ואולי יש לזה משמעות שכל זה קורה שנייה לפני כניסת החג,
            מתן תורה.

          • משה יצחקי

            אני מסכים איתך רונית, שיש לשיח הזה משמעות על רקע חג השבועות.
            אפשר להוסיף עוד שתי דברות:
            אל תתנחמד!
            היה נחמד, היה נחמד!
            אשמח לקרוא על "ספר הפחד" שתרגמת
            חג שמח!

          • רונית בר-לביא

            על "ספר הפחד" אתה יכול לקרוא בדף הבלוג שלי.

      • מוישלה –

        חג שמח!

        אני מסכימה איתך. ומפחדת כמוך. ואיתנה כמוך. (אבל לא שוכחת את הנבואה האפוקליפטית ששמענו לפני כמה ימים. מול זה, רק אלוהים יודעת אם סובלנות והבנה יעזרו…)

        • מיכל ברגמן

          מוישלה-
          אני כ"כ שמחה על הפוסט שלך. בעיקר משום שגם אני רציתי לכתוב על ההבסדל בין השפות וההבנות של "מה זה ללמוד ביחד" ומרוב מהירות לא כתבתי בסוף.
          אני באה מהמקומות שאוהבים ללמוד "בנוסח" מדרשת אורנים. זו אפשרות אחת – הנכונה יותר לדעתי.
          מי שבא מעולם חרדי יותר רגיל ללימוד אחר ומביא אותו לכאן.
          יש סמכות והיא המלמדת.
          אני שמחה על הדברים שלך בכלל – קרן של נחמה בהתכתשות העצובה הזו.

          • מיכל, ראיתי את הפוסט שלך ובעצם רציתי להגביר את הקול שלך שם. אני מזהה בסיפור הזה את מקור הקונפליקט: פחד ושפת שיח, ולכן ההצעה הייתה מפגש שכמו שחזית לא יצא כנראה אל הפועל, כנראה שהמרחקים והתהום גדולים ועמוקים מדי. בכל אופן, תודה לך על החיזוק, ואני שמח שפנית אלי בשם הפחות רשמי.

          • מיכל ברגמן

            בבקשה. אני לא האדם הכי רשמי – לקח לי זמן לקלוט את "מוישה"לה"…
            כשקובעים מפגש שכזה צריך קודם כל להגדיר מטרה – בשביל מה בכלל נפגשים?
            אם זופ גישת לימוד נכון לטעמי שיהיו נשים וגברים, מכל הגוונים (ולא חרדי תורן שמשיב "כי הוא יודע לענות מה שהשאר לא יודעים")ושכל פעם יהיה לימוד שמישהו אחר מוביל.
            כל מפגש משנה את האדם. אנחנו משתנים בעקבות מפגשים וזה מאיים מאוד.

          • מסכים איתך לגמרי מיכל, הן באשר למטרות והן בעניין צורת הלימוד.
            ואם נפחד ונאויים כל הזמן ממפגשים מה יהיה תכליתם של החיים?

        • שירתי –
          חג שמח גם לך.

          גם אני לא יודע מה יעזור. ודאי שלא להביורים. ואני מודע לאפוקליפסה הזו ששמעתי אותה כבר לפני למעלה מעשור ובנסיעה היא חבטה בי שוב כפטיש.
          ראי איך אנחנו (חילוניים כחרדים) נעים בין שני קצוות:
          האחת לראות את השורף הפנימי (זוכרת?)
          והשנייה לשרוף את האחר ויצירתו.

          שמחתי לראות תגובה שלך שאת מוכנה למפגש אבל בלי סמכות של רב.
          אכתוב לך מייל.

  3. רונית בר-לביא

    אז משה היקר,

    אני ממש לא מדברת על אמת אבסולוטית,
    לא יודעת אם יש כזו.

    אני מדברת על האפשרות של כל אחד לומר את האמת שלו, ובצוק העיתים, כמו עכשיו למשל בבלוגייה, אין מנוס אלא לומר את זה לפעמים גם בטונים פחות נעימים.

    יש פעמים שבהם הלהבה צריכה להיות בגודל שהאמיתי שלה.

    ואביטל ויוסף, נראה לי שהזכרתי את שמותיהם יותר ממה שהם עצמם היו רוצים.

    וכן, נמאס לי מהארטילריה שלהם, שמייצגת גרוע ביותר את הציבור הדתי.

  4. למשה:
    למרות אי הנוחות שאני מרגישה כשאני מתערבת בעניין הזה, בכל זאת אני רוצה לציין, כצופה מבחוץ, שבעיני זיהית יפה את מה שנלווה (אם לא עומד בבסיס) קונפליטים כאלה: פחד נורא. של שני הצדדים. (וזה מוחרף אחר כך על ידי כך שהצדדים הניצים יוצאים מתוך נקודות מוצא הפוכות, ומשתמשים בשפות שונות). אילו אפשר היה להכיר בכך (בעניין הפחד) לעיתים קרובות יותר, אפשר היה אולי להתחיל את הפתרון משם. כי הרי שני הצדדים קרובים ודומים זה לזה הרבה יותר ממה שנדמה תחילה.

    • רונית בר-לביא

      עדה,
      אני לגמרי לגמרי מסכימה איתך.

      פחד, של כולנו, זה כל הסיפור.

      לולא היה הפחד הזה, לא שהייתי חושבת אחרת על מה שהצד השני כרגע עושה,
      כי לדעתי הדרך שלהם איומה,
      אלא שהייתי יכולה להתבטא בצורה יותר מתונה כי לא הייתי מרגישה מאויימת.

    • משה יצחקי

      עדה, למה אי נוחות,זה דיון שצריך להטריד כל אדם שהמקום הזה ומערכת היחסים האנושית בו יקרים ליבו.
      נכון: פחד ושפת השיח זה העניין. והמשימה היא למצוא את המפה לנווט במרחב המאיים על הקיום כאן.
      המחשבות על הכיוון אליו אנו הולכים מדירות שינה מעיני

      • משה –
        אי הנוחות היא בלי קשר לעניין דתיים וחילוניים: פשוט אני לא שייכת לבלוגיה הזאת, ולא תמיד נוח לי להגיב בה, במיוחד לא בימים שהיא רוגשת כל כך. אבל זכרתי שאצלך אפשר להגיב, ואפילו להשמיע דעה הפוכה, בלי חשש.
        לעצם העניין – לא אומר שזה מדיר שינה מעיני, אבל אני מסכימה אתך שזה מחייב טיפול. צריך איכשהו ללמוד להשלים עם ניגודים ולקבל אותם ביתר שלווה. לא לשכנע (אי אפשר), אלא להתפשר, להסכים לא להסכים, ולוותר מדי פעם על מימוש זכויות (אני רצינית). ולהתעסק פחות עם המישור ההצהרתי, שהוא מתכון בטוח לצרות.
        והעיקר – אולי כדאי שכל צד ינסה לברר לעצמו, בינו לבין עצמו, ממה הוא פוחד כל כך. כי בדרך כלל (ואני אומרת את זה למרות שאני ממש לא גיבורה גדולה), אין ממה לפחוד. יש לנו נטייה לראות צל הרים כהרים. איש לא יוכל להעביר אותנו על ד(ע)תנו, כל זמן שהיא באמת ד(ע)תנו.

        • משה יצחקי

          עדה, התכוונתי שהדיון כאן והנושא הנדון חשוב שיהיה לו הד ותגובה גם מחוץ לגבולות הבלוגייה. אני מסכים עם העמדות שהצגת כאן.
          חג שמח!

  5. משה, אתה נהדר.
    תודה רבה על מה שכתבת כאן, אלו המילים שהיו צריכות להיאמר.

  6. משה שלום,
    מזה כמה ימים אכן מתנהלת כאן סערה. תגובות על תגובות, טלאים על טלאים של כעס,שנאה,בורות,אנטגוניזם ומה לא.
    אנשים שמוכנים להבין את הגרועים שבאוייבנו, ומכונים להתפשר עד אין קץ בשם השלום. חושפים שיניים מול שותפיהם למדינה. והרי שלום עושים עם אוייבים לא?
    הצעתי מפגש, וכבר התלוננה אחת שהתנפלתי עליה. במקום אחר צוטטו דברי על מאמר מן הזוהר, והנה מתארגנת פלוגת מגיבות להשתסע בי.
    ראיתי לנכון להציע לקיים מפגש לימוד, לא הרצאה, מתוך רצון לענות על כמה דברים שנאמרו כאן. הראשון, לעמת את הרוב הנאור עם המיעוט החשוך. השני להפגיש קהל שלכתחילה הפנה עורף לארון הספרים היהודי ומתרץ זאת בהשתלטות חרדית.
    הנה באתי לומר, בואו, נשב, נפתח ספר נקרא, נלמד, נכיר דרכי מחשבה חדשות. מתוך הנחה שבכל זאת יש לנו בסיס היסטורי והגותי משותף – יהדות.
    אבל הרעיון מרתיע כנראה משום העיסוק ובו, ולדעתי משום שהוא חושף בורות.
    למי שבכל זאת מעוניין לשבת ולקרוא טקסטים יהודים באווירה בלתי מחייבת אך מכובדת, אם יש עוד למישהו כוח אחרי הסאגה המתישה הזו, עדיין הדבר אפשרי.

    • תראה,אתה מתנשא, למה "חושף בורות"?

      • את מוזמנת להוכיח את טעותי בפשט, בדרש, במדרש, באגדה, בהלכה ובאמצעות מי שלא תבחרי ואיך שלא תבחרי. תציגי לי ולכולנו את טעותנו. שידיעתך בתלמוד לא נופלת משלנו.

        • יש כל מני דרכים להבין את התלמוד, אין לך מפתח בלעדי.
          אני יכולה להבין אותו בדרכי ולתרגם אותו לעולם הערכים שלי.
          לקבל או לדחות.
          אבל אתה שוב מתנשא.
          ולהיות בן אדם זה כלל גדול וראשוני,
          שאפשר להתווכח היכן נוצר,
          אז רק מהעץ, אתה כורת את הענף שאתה יושב עליו.

          • מי, לכל אחד יש את הקווים שלו.
            כשיוסף פנה אלי, שמחתי לניצני הדיבור שהחלו, ותראה איזה שיר פיוס הוא העלה.
            כאן יושב אדם שהחליט שאני בורה ביהדות,
            גם אם אינו מכיר אותי.
            גם אם אין לו מושג שאבי היה חזן
            ושסבי יודה היה רב, דרשן.
            זה לא משנה לו שאולי למדתי לתואר שני במדעי הדתות, מה זה חשוב,
            גם לא עולה בדעתו שלתלמוד אני יכולה להתייחס בכל מני גישות, כפי שהיו בית הילל ובית שמאי נחלקים.
            אני לא אגיע למיפגש כזה שמתחיל בחטא היוהרה.
            אני אסתפק במה שאני עושה בבלוג
            ואולי אצליח לעשות גשר בדרכי שלי.
            אני לא מחפשת אכסניות שמתנשאות עלי.
            חג שמח.

          • אין ספק שיש משהו מאד לא נעים בטון ובגישה של ליאור א.
            במקום לקרב הוא מרחיק.
            חבל.
            אני לא אבוא לשום מפגש שהוא מעורב בו כל זמן שהגישה שלו היא כזו. אני מספיק חסרת ביטחון גם ככה, לא צריכה שאיזה יהיר משתחצן יבוא ויערער לי אותו עוד יותר עם היהירות ההתנשאות והבוז שלו.

          • אז זהו, אליענה, שאני לא חסרת ביטחון.
            אני לא חסרת ביטחון משום שישנן כמה אמיתות יסוד שאיתן אני הולכת והן מאירות לפני בבהירות.
            הראשונה שבהן היא להיות בן אדם ולהתרועע רק עם כאלה.
            ולהיות בן אדם זה אומר שלא להתייהר
            ולא להתנשא על האחר.
            אפילו על שוטים אין מתייהרים.
            ומובן שבאכסניה חולה (יהירות היא מחלה), אין מניחים ראש בריא.
            וכמו שאמרו חכמינו: עדיף אדם אחד ביד, משלושה פלצנים על עץ.
            ודי לאומר..

          • משה יצחקי

            אליענה
            אם יתארגן מפגש, אני שומר לי את הזכות לדבר על ליבך לא לוותר על הקול הייחודי שלך בדיאלוג זה.

          • יודית, נכון, הדבקת סטיגמות בלי להכיר, לא יוצר חשק גדול למפגש.ומצד שני הידברות בתוכנו זה אתגר. עשינו כבר שלום עם אויבים גדולים יותר. אם נקלף את קליפת ההגנות, אולי בכל זאת נגלה שיש מקום לחיים משותפים בארץ הזאת. ואם לא, נוכל להגיד לילדינו שלפחות ניסינו לפני שגלינו שוב מארצנו – פיזית או נפשית.
            אני אדבר איתך במייל או בטלפון אחרי החג.
            חג שמח

    • משה יצחקי

      ליאור, בפרפרזה על הכוזרי אפשר לומר כי כוונתך בעניין הלימוד הייתה רצויה בעיני, אבל מעשיך לקדם עניין זה, והלשון שאתה נוקט בה אינה רצויה ואינה מועילה. יש כאן בבלוג אנשים שאולי אינם בקיאים כמוך בלשון התלמוד, האגדה והמדרש, אך כפי שכתב ביאליק: עוד לשונות רבים לאלוה… לשונם ועולמם עשירים ומלאים וכמו שהם יכולים להתעשר מהשפה שאתה בקי בה, אתה יכול ללמוד ולהתעשר משפתם ומעולמם. וכך הלימוד יכול להתרווח והלומדים ולהתעשר ולהתקרב זה לעולמו של זה. אבל אני מוכרח להסכים עם תגובתה של יודית כאן. במו פיך ולשונך את יוצר אנטגוניזם בנימה הפטרונליסטית שאתה נוקט, ובכך שאתה מייחס בורות ונבערות לאחרים שאינך מכיר את עולמם. אהבתי את הצעתך ללימוד "תנורו של עכנאי" ואפשר ללמוד סוגיות ואגדות נוספות, כמו גם טקסטים מעולם השירה והספרות, האם אתה יכול לבוא ללימוד כזה ללא דעות קדומות על הפרטנרים ללימוד?

      • משה,

        תודה על פוסט חשוב ומועיל ועל מילים כדרבנות.

        אני לא מוצא בדבריו של ליאור נימה מתנשאת. נימה כזו אני דווקא מוצא בדברי של מגיבים אחרים.

        ליאור, אני קורא אותך מדי פעם במקומון התל אביבי. אני חושד בך שאתה "בור סוד שאינו מאבד טיפה". אבל בכל הנוגע להתייצבות לימינם של שומרי המצוות, אתה תזכה תמיד למקלחת של צוננין וגם לרותחין. אני מעז כאן, קבל עם ועדה, לחזק את ידיך. ההצלחה הזו – לנהל ויכוח בשפת הקודש – נזקפת, בעיניי, גם לזכות משמרי היהדות ומבצרי חומותיה בזמנים, שהיה הרבה יותר קל לנהות אחר ההשכלה וההתבוללות בתרבות הגויים (ואני בעד היפתחות לתרבות העולם, אם מישהו לא הבין אותי כהלכה) מאשר להסתכן (סכנת חיים!) בשמירה על השורשים.

        יישר כח!

        • תודה שחר, אני שמח לשמוע שאתה קורא אותי, אני גם מודה לך על הערכתך.
          אם תתארגן קבוצת לימוד, אשמח אם תטול בה חלק, ובכלל ישר כוחך על שיריך ופעולתך!

          • אי! קחו אותי בחשבון!
            (ורק לחידוד והבהרה: לא עקבתי ולא מעניין אותי כאן מה שהולך.
            מה שכן מעניין אותי זה למידה חופשית ואנשים מעניינים ובקיאים במה שהם מדברים עליו.)

          • אורה ניזר

            שמת לב מריו מה כתבת? " קבל עם ועדה "לא רק קבל בלוגיה, כמה אומץ נידרש לך להיות אמפתי לדתיים? ! עצוב לא?
            וחוץ מזה גם אני אשמח להצטרף לקבוצה לומדת, הכתבים הם של כוווווווווווווולם, כולל הגויים, וסליחה על הבטוי גויים, לא ברור לי למה הכינוי הזה לעמים האחרים אינו לטעמי במיוחד, אולי בגלל "שפוך חמתך" מוישלה וליאור אני ברשימת המעוניינים מאד.

          • "ואעשך לגוי (עם) גדול" – נכון אורה הכתבים של כולם ואין מונופול על הכתוב.
            את רשומה.

        • משה יצחקי

          שחר מריו, אני שמח שקפצת לביקור, אחרי תקופה של התנזרות 🙂
          אני לא חושב שזה יהיה נכון לערוך תחרות מי מחזיק בכתר ההתנשאות, וגם אני אחרי שכתבתי התחרטתי שנקטתי בלשון שיפוטית שאינה מקדמת.
          יש בי שמחה גדולה תמיד לפגוש אנשים ששפתם היא שפת השורשים, אבל הדגם שלי ליהדות נשען דווקא על חכמים, אנשי אגדה והלכה שלא התבצרו וסגרו חומות, אלא היו בשיח פילוסופי ודתי עם בני פלוגתא מתרבויות אחרות. הפתיחות הזו חיזקה את התרבות היהודית והעשירה אותה. אני מעדיף משחק פתוח על בונקר.
          ובאשר להצעת הלימוד של ליאור, כבר כתבתי שהיא מצוינת.

          • משה,

            רשמתי לפניי את נזיפתך, ואני מבטיח לפקוד את הבלוג שלך לעיתים קרובות יותר.

            :))))

            באשר להערתך, אני תמיד מעדיף מגרש פתוח מאשר בונקר של "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשַׁב". אני כיוונתי את דבריי לימים אפלים, שבהם יהודים הפכו אנוסים במקרה הטוב וטבוחים במקרה הרע משום ששמרו על המטען הרוחני הגדול של אבותיהם. כאן לא מדובר בשיח פילוסופי-דתי אלא בשיח של החרב והאש.

            ואני עומד מאחורי דבריי. אני מאמין שהדבקות של היהודים ההם במטען הרוחני הגדול של אבותיהם – גם בצוק העתים – מאפשרת לנו היום לדבר ולהתכתב זה עם זה בעברית וכיהודים ולא בגרמנית/צרפתית/רוסית/ספרדית כבני בלי דת או בני דת אחרת. ולכן יש לי הערכה לשומרי המצוות בארץ שלנו היום. אני נכון להתווכח איתם על השירות הצבאי ועל היחס המשיחי לשטחי כיבוש, אבל אני לא מוכן להפקיע מהם את הקרדיט על כך שבזכות מעשי אבותיהם (אבותינו) אני דובר וכותב עברית, שהיא היא מולדתי האמיתית.

        • משה יצחקי

          שחר מריו

          חלילה, לא נזיפה. – פחד נטישה :):):)

          שפתי- שפתך – מולדתי- מולדתך.
          לא מזמן השתתפתי בכנס בנושא העם היהודי. רוב המשתתפים גם אלה שהגיעו מחו"ל הבינו דיברו עברית, אבל הכנס התנהל באנגלית. אני התעקשתי לדבר עברית בדיוק מהסיבה שאתה מציין, שפת התודעה המחברת בין חלקי העם צריכה להיות עברית-יהודית.
          אשמח להיפגש אם מפגש לימודי יצא אל הפועל. חג שמח

      • משה,

        צר לי שמתקבל מדברי רושם של התנשאות, בהחלט לא כך הדבר. אלא שאני מנסה להבין זה הרושם, אני חש שהוא נובע מפחד שמקורו בבורות. זה לא מכבר פנה בהרצאה מישאל חשין – לא אדם שאפשר לחשוד בו בדתיות יתר – אל הציבור החילוני בבקשה לחזור אל התלמוד שמשום מה זנח אותו, ואת האשמה לכך הוא תולה בחרדים. התלמוד כמו כל ספרי הקודש, מצויים בכל ספריה, ועד כמה שידוע לי אין חוק שאוסר על לא דתי לגעת בו. אז הנה אנו באים ואומרים, אם כך, בואו וניגש אליו.
        עשיתי זאת שנים באוניברסיטה העברית עם סטודנטים, ואני משתדל לעשות זאת עם ידידי.
        אך תמיד מגיע הפחד, הפארנויה הזו שמתגלמת במשפט שכתב דודו גבע שאגב לא חידש בגישתו זו יותר מבנימין תמוז, וצוטט כאן.
        אתם אנשים ראציונאלים, תנו לעצמכם קרדיט, אף אחד לא יכול לשטוף לכם את המוח. אז למה אתם נבהלים? למה הקיתונות? אולי בעצם אני זה שצריך לפחד שבמפגש אתכם תכריחו אותי לאכול שרימפס?
        אתה משה מכיר את ארון הספרים הזה, לכן הוא לא מאיים עלייך. אבל מה על אלו שהכריכות המזוהבות ואותיות הזהב מבעירים בהם דימויים מדיוואלים? שמבחינתם הספרים הללו הם מוקצים מחמת חשכה וחוסר רלוונטיות?
        בכל אופן, הנה אתה, והנה שחר, והנה עוד כמה שאוהבים גם לקיים לצד הדרשה.וכולנו אני מאמין יכולים לשבת ולהתמודד עם טקסטים יחד, בלי פארנויה ובלי דעות קדומות. אם לא הייתי חושב כך, לא הייתי מציע זאת.
        עתה אמור מה נעשה?

        • משה יצחקי

          ליאור, אני מסכים אתך, אי ידיעה גורמת לפחד. וחשוב לטעמי ובכך אני גם עוסק בחיי האקדמיים והלא אקדמיים, להוציא את ארון הספרים מהגניזה ולקרבו אל בני האדם שרחקו,הזניחו, הודרו וכיו"ב.
          ארון הספרים בשבילי הוא גם עגנון וברנר ודליה רביקוביץ ואדמיאל קוסמן ועוד. רק בדרכי נועם ובנתיבות שלום אפשר לעשות זאת.
          בשבועיים הקרובים אני עדיין בלחץ אטומי של סיום שנה אקדמית במכללה, אחר כך אהיה פנוי יותר, אני אנסה לחשוב על מסגרת של מפגש לימודי סביב טקסט.
          ואני מקווה שנצליח לממש את הדבר.
          חג שמח

          • אל תשכחו אותי. גם אני רוצה! (אם אני עדיין מוזמנת =)

          • שירתי, את ודאי מוזמנת, על זה רציתי לכתוב לך מייל. ומרוב רעש והמולה לא הספקתי.

          • אני שמח לשמוע שבכל זאת יש רצון לקיים ולא רק לדרוש.
            אנא הודע לי כשיירד הלחץ, ונחשוב על מסגרת נעימה ללימוד ענייני.
            חג שמח!

    • ליאור, שלום וחג שמח.
      זו אני שצטטתי את הדברים שהבאת מהזוהר (שהייתי שמחה מאד שתבאר בדרך לא חשוכה). אין לי ספק שאתה אדם מלומד ומשכיל. ודרך אגב – אני בוודאי בורה גמורה בענייני יהדות (שהציבור שהרחיק אותי מהם היה הציבור החרדי. באופן שיטתי ובמסירות קנאית.) לאחרונה אני דווקא מתעניינת. ולא מטעמים דתיים. (אני לא דתייה וגם לא מאמינה) אלא יותר מטעמים ספרותיים אמנותיים, שהרי גם זה נמצא בספרים האלה. אולם שיטתך התוקפנית והמתנשאת לא ממש מעלה חשק לשבת איתך. ומוזר. דווקא מהפוסטים שלך נהניתי. אבל, תתפלא, לא אתה חשפת אותי לשלמה זנד ולפרימו לוי. וגם לך יש מה ללמוד (ולא מעט) על דרך ארץ וקבלת השונה (ממך).

      • שירה,

        צר לי שקבלת את הרושם הזה. אם אינני טועה פעם אחת נתקלתי בך, לא זוכר שהייתי כזה בלתי נעים עד כי מחשבה שלך על ישיבה בחברתי מעוררת בך כזה גועל. בכל זאת פגשת, גם אם לרגע, את הפנים שמאחורי המילים.
        אגב, במקום שבו אני עומד דווקא לא חשוך בכלל, אולי משום שחושך הוא יחסי ולא מוחלט.
        ושוב, את מוזמנת לטול חלק במפגש לימוד עם בע"ה אכן יתקיים כזה.

      • ועוד דבר קטן לליאור-

        החזון של דודו גבע זצ"ל מתממש בימים אלו ממש. לא בשמים היא. (למרות שהוא כן)

        נמאס לי מההתלקחות הזאת. רוצה להיפגש וללמוד כשווים, קרא לי. אל תנסה להטיף לי ורד מעץ ההתנשאות ויפה שעה אחת קודם. אני פורשת.

השאר תגובה ל יודית שחר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי