בננות - בלוגים / / "המשוגע" מאת אידה פינק – לקראת יום הזיכרון לשואה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

"המשוגע" מאת אידה פינק – לקראת יום הזיכרון לשואה

 

 

מחווה לאידה פינק, כלת פרס ישראל לספרות תשס"ח.
 
"באחרית דבר" לקובץ הסיפורים מאת אידה פינק, כותב דוד ויינפלד: "יצירות רבות שעניינן גורל יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, ודברי הביקורת עליהן, נכתבו מתוך הכרה או תחושה כי אין בכוחה של לשון הספרות היפה להתמודד עם "מה שבני אדם עשו לבני אדם"…
אידה פינק נוגעת ומעצבת  בלשון מאופקת ובדייקנות נוקבת חדרי בטן את מה שכמעט אינו ניתן לגעת בו.

קבוצת התיאטרון שאני משחק בה, התמודדה עם החומר הטעון הזה והעלתה אותו בהצלחה מרובה לבמה ב2005 . העיבוד והבימוי של ורדה קנול-יהלום והמשחק של חברי הקבוצה, מצליחים לשמור על העומק, הדיוק והמורכבות של הטקסט במעבר לשפת התיאטרון. 
ביום רביעי 30/4/2008, ערב יום הזיכרון לשואה, בשעה 20:00 תעלה קבוצת התיאטרון של "אורנים" את ההצגה: "סוף העולם הראשון שלי" (שבעה סיפורים מאת אידה פינק) על בימת צוותא בתל אביב.

בננות ובננים וב"ב הנכן/ם מוזמנים

הסיפור שלהלן מבוצע על ידי –

 
המשוגע/ מאת אידה פינק
 
כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע. זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש, אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה, אבל נגד זה אין מה לעשות. יש לי רגליים עקומות כפי שאתה רואה, וגיבנת, הגובה שלי מטר וחצי. ילדים פוחדים מהפרצוף שלי, אבל הילדים שלי היו ילדים טובים, כל בקר וכל ערב נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו: "בוקר טוב אבא, לילה טוב אבא."
 שמעת פעם דוקטור על אנשים מכוערים שנולדים להם ילדים יפים, שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות, היה להן שיער בהיר, רך, משי טהור, ורגליים ישרות, שמנמנות כמו נקניקיות. גם אני וגם אשתי, שהייתה אישה טובה אמרנו אלוהים הטוב והמיטיב נתן לילדות שלנו מה שאין לנו, והן שלוש, רק ילדות, הגדולה בת שבע והקטנה בת שלוש.
אני מנקה רחובות, טאטאתי רחובות, היה מה לטאטא, פרנסה קשה דוקטור לנשום את כל הסירחון הזה. אחר כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית המרחץ את כל הלכלוך. בבית המרחץ ההוא. הבת הגדולה הלכה לבית הספר, התעודה שהביאה הייתה מלאה טוב מאודים, מלמעלה עד למטה. בבית ספר אמרו לה לפעמים, :אבא שלך זבלן", אבל היא… לב זהב… איזה ילדה… נו דוקטור, אפשר להבין? אי-אפשר.
אחר כך ניקיתי רחובות בגטו אבל זה כבר היה בלוף. מי שם לב לאשפה? היה לי מטאטא, ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים, ואני, ככה, הסתובבתי, אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע… לפעמים מישהו נתן משהו.
הקטנות לא הבינו, אבל הגדולה… הו, הו… ילדה זהב, כל יום בבוקר, "בוקר טוב", ובערב, "לילה טוב".אני הייתי אומר לה, "ליל מנוחה"… "ליל מנוחה"…
בזמן האקציה הראשונה אמרו שייקחו אותי, כי לקחו בעלי מום ואני יש לי גיבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג. אדוני הדוקטור! בזמן האקציה השנייה ברחנו ליער, בשלישית כבר הייתי עם המטאטא ביד, כי את העבודה התחלתי בחמש בבוקר והאקציה התחילה בחמש וחצי. הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים, עבים, מענפי ערבה. ואני, מה הגובה שלי? מטר חמישים.
כשהמשאיות הגיעו לכיכר שמול בית המרחץ, התיישבתי בברכיים כפופות  בפינה בין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. בזכות המטאטא הזה אף אחד, לא האס-אס ולא האורדנונגסדינסט, (המשטרה היהודית) אף אחד לא חשד שנמצא שם בן אדם. רעדתי כל כך שגם המטאטא התנועע. שמעתי הכול, כי בהתחלה היו סוגרים אותם בבית המרחץ ורק אחר כך העמיסו אותם על המשאיות. אמרתי בליבי: כה ייתן אלוהים, כה ייתן אלוהים. ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים, אלוהים הזה? מאיפה לי לדעת… אתה יודע דוקטור…
מישהו רץ, ברח, הזיז ביד שלו את המטאטא. הוא נפל, ואם מישהו היה מסתכל עכשיו לכיוון הפינה, זה היה הסוף שלי. פחדתי להרים אותו, בגלל שאז כבר הובילו אותם למשאיות.
אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש… ראיתי שהגדולה מבינה מה קורה, אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל. פתאום הן הפסיקו לבכות והכי צעירה – בת שלוש! – קראה, "אבא, אבא, בוא אלינו!" הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן. אדוני הדוקטור – אז מה? מה קרה אחרי זה? אני, האבא… יצאתי, רצתי אליהן וביחד… כן? אבל אני שמתי אצבע על הפה, נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראש שאסור לקרוא לי, שיהיו בשקט, שא!
שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת, אבל זאת, הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה עם היד שלה, אחר כך כבר היו שקטות…
ועכשיו דוקטור, אני מבקש ממך אישור שאני לא משוגע, כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו אותי בבית חולים.
או אולי תיתן לי איזו תרופה, דוקטור, שאני לא אהיה מוכרח להסתתר כל הזמן ולצעוק, "אני בא! אני בא!"… מפני שהן, בין כך ובין כך, כבר לא שומעות את זה.
 
תרגום: דוד ויינפלד

 

 

18 תגובות

  1. מיכל ברגמן

    אידה פינק מהסופרות הנערצות עלי. הסיפור שבחרתם הוא מהקשים שלה בעיני – והתחרות קשה. כשקראתי אותו הוא היה כמו בוקס בבטן. זה נכון לגבי כל הסיפורים שלה אבל זה פרט על כמה מיתרים קשים מאוד. לא די שמיום שהפכתי להורה אני מקבלת פרופורציה חדשה על מימדי הזוועה אלא שכאן האב הנכה….
    טוב אתם עושים כשאתם בוחרים חומר כזה להתמודדות. לצערי לא אוכל להגיע. חשוב מאוד מה שבחרתם להעלות.

  2. מזעזע משה, האם מדובר בסטודנטים ואתה המורה?

    אני כבר ממש לא בעינינים.

    יש לי בעיה עם התיאטרון פה בארץ ואיכותו הבעיתית כך שבדרך כלל אני יודעת שאני לא מפסידה ואני לא הולכת גם שמנדבים לי כרטיסים. אבל הפעם הבטן מתהפכת לי רק מלקרוא ואני יודעת שתצליחו.

    וזאת הצלחה חשובה!

  3. מוטי גלדמן

    אשתדל להגיע להצגה, משה. שוב, ברכות להצלחה.סופרת גדולה, כפי שכבר ציינתי.

  4. מסכימה עם מיכל, זה באמת אחד הסיפורים הקשים שלה. חותך את את הנשמה לגזרים, בייחוד כשאתה הורה בעצמך. בהצלחה ברביעי.

  5. מיכל, אביטל, מוטי, סיגל
    זה עתה חזרתי מהצגה שעלתה היום בטבעון.
    וכמו בכל פעם, הדמות הזו שבסיפור מהפכת קרביים, לא קל להיכנס לעורה, ולא פשוט לצאת ממנה.

    אביטל: בקבוצת התיאטרון הזו, אני שחקן מן המניין ולא מורה.ובעניין איכות התיאטרון בארץ, יש ויש, ולפעמים האיכות נמצאת דווקא בתיאטראות "שוליים" ופריפריה, ובתי ספר למשחק.
    תודה על האיחולים.
    מוטי, אשמח לראות אותך

    • אסתי ג. חיים

      אידה פינק יחידה במינה. הפרוייקט שאתה משתתף בו נשמע מסקרן. בערב יום השואה בד"כ איני יוצאת מן הבית. אולי הפעם אבוא ואקשיב.

      • משה, כל כך קשה לשחק את הסיפורים של אידה פינק, להיכנס לתהומות הגהינום במינוריות, היא כותבת מופלא, וכל חשוב ונכון להעניק לה את פרס ישראל.

        • אין ספק אורה,
          תהליך העבודה על הסיפורים ושמירה על המינוריות ויחד עם זאת על העצמה היה ועדיין אחד הפרויקטים המרתקים והמסובכים שהשתתפתי, נפשית ואמנותית

      • אידה פינק וההצגה לכבודה בהחלט מצדיקים, לדעתי הלא אוביקטיבית, יציאה מהבית. אשמח לראות אותך

      • אסתי התגובה הזו "ברחה" לה ועכשיו החזרתיה למקומה: אידה פינק וההצגה לכבודה בהחלט מצדיקים, לדעתי הלא אוביקטיבית, יציאה מהבית. אשמח לראות אותך

        • אז מה זה אומר ברחה, שלא הזמנת אותי?!

          • חלילה אורה, הזמנתי ועוד איך הזמנתי

          • אוי נירגעתי, כבר חששתי שאני מורחקת, אני משוגעת על הסיפורים שלה וכל כך מעריכה את אישיותה, ראיתי איתה שני ראיונות וכמה פעמים , היא מיוחדת ,

          • מתנצל אורה, זה מה שקורה כשהטכנולוגיה יוצאת משליטה.
            היא נכחה באחת ההצגות שלנו, והיא בעדינות רבה אמרה על ביצוע מסויים שקצת היה דרמטי מדי לעומת הטקסט, והמחמאה הגדולה ביותר שקיבלנו ממנה הייתה שהיא שמחה שנתנו ביטוי מדויק ונכון לטקסטים. היא באמת אישיות מיוחדת.

          • כן, זה בדיוק מה שמרתק באופן הכתיבה שלה, כאילו כלאחר יד, היא אומרת דברים והם מקבלים עצמה ועומק עם אפקט כל כך חזק.

  6. קשהההההההה. אוי, היא חזקה. לא קראתי הרבה ממנה. אולי הגיע הזמן שאקרא עוד.

    בהצלחה עם ההצגה!!!

השאר תגובה ל אביטל מהבלוג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי