על הסכין
פַּעַם הָיִינוּ שְׁנַיִם
בָּשָׂר אֶחָד. לֹא רַק עוֹר,
הַנֶּפֶשׁ, הַדָּם, כָּרַתְנוּ בְּרִית.
וְאוּלַי בְּרָחֵל אֲדַבֵּר כִּי הֲרֵי
הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם.
מָה עַכְשָׁו שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁנַיִם
בְּמִטַּת שַׁבָּת, לֹא מַבְעִירִים,
לֹא בּוֹעֲרִים. בַּמִּטְבָּח בְּסַכִּין אַתְּ
בּוֹצַעַת לֶחֶם, אֲנִי סַכִּין בְּעַגְבָנִיָּה.
פַּעַם הָיִינוּ שְׁתֵּי כַּפּוֹת עַל מַנְעוּל
הַבְטָחָה. עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם
בְּמֶרְחַק תִּקְוָה
אַחַת,
חוֹתְכִים,
מְכִינִים סָלָט
מתוך: 'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד 2009
וגם בשיר זה כמו בשירך הקודם מופיע מיתוס הזוגיות השלמה בשברונו :משניים בשר אחד לשנינו ביחד וכל אחד לחוד,חתוכים ,נפרדים
וחותכים סלט. אהבתי את הדי שיר השירים וש"י עגנון על כפות המנעול.
יפה תארת מוישלה בשירך את הבאנליזציה של האהבה, וזה מה שנשאר
– סלט .כל כך דיאטטי:)))
והכותרת כפולת משמעות: מי החותך כאן ומי הנחתך- שומעים את להב הסכין
חנה יקרה, לטעמי (מהעגבניה והלחם והסלט) הכותרת מרובעת משמעות, וזה דימוי נהדר לשמוע את להב הסכין.
יפה כתבת חנה
גם אני חושבת שחנה כתבה יפה, אבל היה נחמד מצדך אם גם השיר היה מקבל התייחסות
תודה לך אני שמח שתגובתה של חנה מוצאת חן בעיניך
חנה, בין שמותינו זכירה ושכחה (אני מניח שאליו התכוונת) לשיר הזה, העליתי עוד כמה שירים שאינם עוסקים במיתוס הזה, צריך קצת לנוח ממנו מדי פעם. ולגופו של עניין – אנחנו מושפעים ומשפיעים ואחד הרגעים האינטימיים והיפים הוא להכין סלט ביחד, אחר כך יש מצב שהשניים יחזרו להיות אחד ולגמרי לא דיאטטי:)
תודה לך
ההדהוד הרה האסון של הכותרת אינו מרמז על אידיליה בעיני. הקונטקסט שבו מופיע החיתוך של הסלט במטבח מעמיד את הבאנלי מול הרומנטי הטוטאלי ה"עד כלות" של שיר השירים (פעם היינו כפות על המנעול)
האנלוגיה הניגודית הזאת מתחילת השיר(פעם והיום) וכפל המשמעות בכותרת אינם מאירים את חיתוך הסלט כמשהו אינטימי וחם אלא כרדוקציה של מה שהיה פעם , כמשהו טעון. זו קריאתי מוישלה
נכון חנה. את קוראת ממש נכון בעיניי
ואיזו מן אינטימיות זו על הסכין?
דיאלקטיקה – כדי להנות ממתיקותו של האבטיח אין ברירה אלא לחתוך אותו בסכין. כדי להציל מישהו ממוות, מבתרים אותו בסכין
שמח על הפירגון
חנה, הדיאלקטיקה שאת מצביעה עליה בודאי קיימת, ובודאי שיש כאן הדהוד חריף ואסוני. אבל אני בכל זאת משאיר כאן פתח קטן לתקווה – רחוק מאידיליה, אבל במרחק הזה שבין הסכין, החיתוך והתקווה יכול להתרחש גם הבלתי צפוי – ואגב קראתי פעם מכתם שאומר שכאשר החיבור לא קיים גם מיטה ענקית לא מספיקה לשניים ואילו כשהוא קיים, אפשר לישון ביחד גם על להב הסכין.
אתה יודע מה מוישלה? שיר טוב מזמין סיפורי קריאה שונים ומסיבה זאת
אהבתי את שירך
ואת ה"דיבור" עליו
חנה, אוהב את הדיאלוג איתך
הדדי
היי מוישלה
זה שיר נפלא שאני מכירה, ככה שכיף לקרא עוד פעם.
השירים שלך מתנגנים לי בראש.
להתראות טובה
היי טובה, הית מדהימה ביום שישי בגלריה. ואני בטוח שכשיר מתנגן לך בראש – הוא עוד יישמע בביצוע מופלא. תודה ולהתראות בעוד אירועים.
השיר העלה חיוך על שפתיי…
תודה ללי, לעונג לי ששיר סכיני מעלה חיוך:)
החלק היומיומי והנעים בזוגיות הלא מתרגשת, הוא להכין סלט. זאת גם אינטמיות מבורכת שלא שורה אצל הרבה זוגות, כשאחד משקיף על מסך והשני בעיתון.
אני רואה בסוף משהו מפוייס.
שיר יפה.
תודה אביטל, אני גם בעד הכנת סלט על אופציות ניכור או ניקור
כפות או כפיות במיטת השבת, או סכינים
במיטת השבת, לא יודעת. אבל העיקר ששניים. מאד יפה, משה. אהבתי.
איריס יקרה, למה או-או, למה לא גם וגם. מפנה אותך לשירו של עמיחי: אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל, קוהלת לא צדק כשאמר כך… לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה. ותודה מאד על תגובתך
שיר יפה מאוד, מוישל'ה. מוכר גם לי.
להכין סלט ביחד זה טוב. בריאות 🙂
תודה חני, שמחתי לפגוש אותך ביום שישי. נהנה מהספר שלך.
הרבה בריאות:)
הנה הגרסה שלי 🙂
דבקנו
"ודָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" בראשית ב'21
פַּעַם דָּבַקְנוּ אִישׁ בְּאִשְׁתּוֹ
וְדָבַקְנוֹ
דָּבַקְנוּ
דָּבַקְנוּ
וְהָיִינוּ כָּל לַיְלָה
(לִפְעָמִים גַּם בַּיּוֹם)
בָּשָֹר אֶחָד.
לוּ הָיִיתִי כְבָר אָז
מְשׁוֹרֵר
אוּלַי הָיִיתִי מַצְלִיחַ
לִרְשׁוֹם
וְלִשְׁמֹר אֶת כֹּחַ הַדֶּבֶק
נחבא, נחבא, לא ירדתי לסוף דעתך
את סוד הדבק ודבקותך דווקא הבנתי
פעם דיממו החיים כבשר, והיום הם סלט, שום דבר לא בוער. גם לא מיטת השבת. הדובר מבטא געגוע ל"היו דברים מעולם", אולם ההשלמה עם "העכשו" מפוכחת, בבחינת נער הייתי וגם זקנתי. אהבתי.
תודה לבנה, זה ודאי טוב יותר מאשר ואולי לא היו הדברים מעולם:)
מוישלה חותך השיר הזה, בבשר, בעצם בסלט,אמיתי ונוגע, הדרך בה אתה אומר את הדברים מיוחדת ומרובדת
זה בגלל שהשחזתי את הסכין חני, ואין בו כשרות גדולה – חלב בשר סלט הכל הולך. תודה לך יקרה
נחמד ככה. לא?
מירי, לא הבנתי, מה נחמד, מה ככה, ומה לא:)
מוישלה
פעם הייתם אש להבה יחד וכו'
היום אתם ככה , חותכים סלט, שקטים עם איזו תקווה על אש קטנה, בשבילי זה טוב. שאלתי אם גם בשבילך/כם למרות הזכרונות הלוהטים.
ועל זאת שאלתי . טוב ככה לא?
היי מירי
אז ככה:)
ביצירה – שיר -או סיפור, יש מבחינתי הפרדה בין האני המחבר לבין האני הדובר, כך שהשיוך והזיהוי האוטומטי של האני לחייו הפרטיים של הכותב, אינו רלוונטי.
ואם את שואלת את דעתי באופן אישי, אז כן, אני מעדיף ככה, למרות שמדי פעם איזו בעירה יכולה לשפר את הסלט:)
הכותב כותב סיפורים רבים
הקורא קורא את שלו…:)
מוישלה :"על הסכין ! רק היום !"
מחר זה מחר ובמחר יש תקווה – כמו בשיר האינטימי היפה שלך.
ומה שלא יהיה סלט יותר טוב מדייסה 🙂
שכחת ריקי להוסיף אדום מתוק:)
לפעמים ממליגה טובה מסלט.
תודה!!
מוישלה,
אם הייתם מתחילים מסלט,
לא בטוח שהיתה נותרת תקווה,
אבל כשמתחילים מבעירה והיא מספיקה לארוחה שלמה ולחיתוך סלט אינטימי ושקט בסופה, יש גם יש תקווה ואפילו מימוש לא רע.
ואגב, אפשר גם להקפיץ סלט ואז נוסף מימד הבעירה בקטן 🙂
רונית יקרה
לא יודע אם יש נוסחה – מכיר כאלה שהתחילו מסלט וסיימו בתנור, וכאלה שהתחילו בלוע הר געש והפכו לרגל קרושה תוך זמן קצר.
אופצית ההקפצה פותחת לחברים מהשיר ים תקוות, יש לך אולי ווק, שלי נשרף:) בתודה מראש
יפה מעניין אופטימי חי ואוהב מעניין כי בדיוק הוכר סכין בתנובה לשיר שלי פה ועניתי ואצלך הוא בשימוש כה שונה
הרבה שימושים לסכין.
אפילו בלי לנתח עם אחד את השיר רואים את פנימיותו ואותך
תודה אבנר
תודה אבנר, נכון, לסכין שימושים רבים, אבל שיר או סיפור אני מעדיף כלי ניתוח אחרים מאשר סכין:)ואני שמח שהבחנת בפנים ושמח שמצא חן בעיניך
מוישלה, זהו אחד שירים היפים של הספר הקודם שלך. למרות שהוא רב שכבתי, כמאפיין את כתיבתך כולה, יש בו גם תמונה ברורה ונגישה לפרשנות של חוויה שהיא מעבר לפרטי, זה שכותב, לאוניברסאלי, אלו שקוראים ומוצאים את עצמם במקום דומה.
לי הציור הזכיר את הסצינה המופלאה מתוך ורמיר:
http://robertarood.wordpress.com/2009/11/13/quotidian-moment-frozen-in-time-vermeers-milkmaid/
תודה איריס, מאד, בדיוק, כך אני רואה יצירת אמנות איכותית, כשהיא חורגת מעבר לפרטי. אני חושב שהרב שכבתיות היא זו שמאפשרת נגישויות שונות.
והקישור לציור של ורמיר נפלא בעיני. אבל אין על הציורים שלך:)
ובכל זאת התמונה המצטיירת נעימה, שלווה. סוג של אושר?כן. פעם היה פעם ועכשיו זה עכשיו. החיים כל הזמן על הסכין.והעיקר הבריאות, באמת.
לוסי, קריאתך מעניינת. ועל הרצף שבין סכין לאושר העיקר הא באמת הבריאות -חג שמח
מבין אותך, מוישלה. לפעמים עדיף כבר להיחתך 🙂
אמיר, זה נשמע כאחוות ברית החותכים והנחתכים:)
אז מה אם מכינים סלט? יש עמקים ובקעות של שיגרה בין השיאים. זה ילדותי (סליחה, משה)לרצות רק אותם.
תודה סבינה, אבל השיפוטיות וקורטוב המטיפנות היא תוצר פרשנות שלך, שאינה בהכרח כוונת הטקסט. חג שמח