בננות - בלוגים / / על חטא/ מחווה ליונתן רטוש
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

על חטא/ מחווה ליונתן רטוש

 

 

 

השיר הזה מהלך עלי קסם, הוא מכשף אותי במוסיקליות הפולחנית שלו, בתשוקה אל החמקמק: שפה? אומה? אדמה? אישה? גבר? הריקוד המיתי? כולם בו זמנית ואף אחד מהם.  אני נע בו כשיכור, כחוטא, כמאהב, כבוגד ונבגד, כמשתרבט בין הבתרים.
יעקב אורלנד מספר ב"נתן היה אומר": רטוש, שנקרא קודם אוריאל הלפרין, הוחרם על ידי חבורתו של שלונסקי שלא קיבל את שיריו לכתב העת שלו: טורים. הלפרין נסע לפריז, שינה את שמו ליונתן רטוש ושלח בשם זה קובץ שנקרא "חופה שחורה". הקובץ ובעיקר השיר "על חטא" הרעיד את אמות הסיפים של השירה העברית. שלונסקי פרסם את השיר ולא ידע עדיין, כי של "הכנעני" המושמץ הוא. אלתרמן שכבר היה לו את שרביט המלך של השירה, קרא את השיר ונפשו סערה וגעשה. 
אורלנד מתאר את אלתרמן לאחר קריאת השיר כאריה בסוגר. הם נכנסו שניהם לבית קפה ברחוב בן יהודה, לאחר שבבית הקפה הקודם, אלתרמן לא רצה להישאר, בגלל שלאה גולדברג ישבה בו. אלתרמן הזמין "פעמיים קוניאק" ולגם את המשקה הצורב בשתי לגימות, נעמד עם גבו לקיר, ובאגרופים קפוצים הכה על הקיר ואמר:
"את יחידה כצל,
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב,
אך זונה, זונה השפה העברית,
איך היא מתמסרת לו"

נזכרתי בכל הסיפור לאחר שקראתי את השיר: "מזדיינת שירה" שכתבה יודית שחר בבלוגה. מצאתי מכנה משותף: תעתועיה של השירה והשפה ומערכת היחסים האינטימית והבוגדנית שבין היוצר לשפתו ולשירתו. ואולי בין המשורר לבין קוראיו, בין השיר לקוראיו. וזו הייתה הזדמנות להביא את השיר האהוב עלי.
ומשום כך אני מקדיש אותו לה, אבל כולכם מוזמנים לחגיגה היצרית, החוטאת, המענגת והמכאיבה.

  

יונתן רטוש

 
 
על חטא  
 
וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא
וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ
וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי
וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד
וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ
הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.
 
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל
אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.
 
וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב
וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן
וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם
וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו
וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן
הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם .
 
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל
אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.
 
וְהוּא מֻכֵּה כַּלֵּב
וְהוּא נִרְתַּע כָּעַיִן
עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים
וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו
וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן
הוּא מִשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.
 
 
אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל
אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל , בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב
אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל
אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.
 
וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב
וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן
הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת
וְהוּא רַחוּם כַּגֵּו
וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן
הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת .
 
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל
אַתְּ לוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכֹל אֲשֶׁר יֹאהַב
אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל
אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

מתוך הספר: "חופה שחורה"

 

 

 

25 תגובות

  1. יעל גלוברמן

    אהההההה!!!!!!!!!!!

    (מאוד ורבלית, זותי שמלמדת אצלכם כתיבה יוצרת במכללה)

    • אהה!!!! אה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
      אמן ונכון ויציב וקיים כמו ים.
      תודהההההההההההההההההההההההההה

      עוד יותר ורבלי זה שאצלו את מלמדת כתיבת שירהההה – תודה

  2. מוישלה, מגדולי השירה העברית היה, והעברית באמת התמסרה לו כקדשת מקדש (לא כנעני, עברי!).
    השירים שלו כישפו אותי מנעוריי, ולא רק זה – מי שלא מכיר, נכונה לו חגיגה! לכו קראו.
    אבל אל תצפו להבנות פמיניסטיות. זו "הגברות העולה" הפגאנית לגמרי שמדברת שם.

    • נכון, מגדולי השירה העברית הפגאני העברי הזה.מצטרף להמלצה לרוץ ולקרוא, ותראו עד כמה ההבחנות שמנסים לעשות כל מיני קובעי דעת וטעם קהל, גם בימים ההם ובמיוחד בזמן הזה, רדודה וענייה התבוננותם, לעומת עוצמת השירה שאינה כפופה לקטלוגים. כששירה היא טובה וגדולה, היא תאפיל על כל מי שינסה לקטלגה לתקופות, ז"אנרים, זקנים וצעירים.

      אבל הגברות העולה שלו, משתרבטת בין הבתרים ומתנודדת למנגינת בשר ודם של הזיווג בין הזכר לנקבה. גבר, גבר שיש בו אהבת נשים גדולה

  3. איזה שיר יפה, מי, אני עוד אחזור אליו.
    תודה על ההקדשה, לכבוד הוא לי.
    אני בינתיים שמתי לב לדברים שנשמעים מבין השורות, ה"פחות חשובים", ודי הזדעזעתי. אלתרמן לא הסכים לשבת עם גולדברג באותו קפה? וחבורת שלונסקי "החרימה" את רטוש?
    איחסה גדול.
    ולגבי השיר עוד אני אחזור אליו. אני צריכה לקרוא בו עוד, יש בו קסם שתופס ולהט.

    • יודית, שמח שהשיר יפה בעינייך.
      ובאשר לבין השורות. אלתרמן היה קצת שוביניסט, וגם אשתו לא שבעה ממנו נחת. וכן, היצרים והקנאות והכוחניות והמחנות היו גם אז. רק שסביב שירה גדולה ולא ביצתית. איחסה בריבוע!
      מה שמלמד שוב ושוב שלא תמיד יש קשר בין אמנות גדולה לבין אנושיות.
      בדיוק. הקסם והלהט הם שכישפו אותי.

    • ועל הוואוו שלך וואוו בחזקת שבע.
      לוואוו הזה קוראים באנגלית ahhaness תודה.
      כתבתי לך משהו בבלוג של אמיר.

      • לגמרי ahaness
        ותודה לך.
        וגם עניתי לך אצל אמיר.
        באריכות יתרה, אם יותר לי להוסיף.
        (רק שלא תגיד שלא הוזהרת…:0)

  4. שולמית אפפל

    משורר ייצרי נפלא. הוא ישב ב"נאווה" פרישמן פינת שלמה המלך ועבד. לעיתים הצטרפתי אליו, כשנח. הוא לימד אותי
    שצינה היא קור וגם מגן. הייתה לזה חשיבות לשיר שכתבתי.
    זכיתי שפגשתי ואהבתי את רטוש האיש.

    • שולמית

      תגובתך מרגשת, ואני מקנא בך שזכית להתקרב אליו וללמוד ממנו.
      יצריותו השירית מדברת אלי ונוגעת בי בכל הנימים.

      תודה

  5. אבל מי, אלתרמן לא רצה לשבת עם גולדברג רק מכיוון שהיתה אישה? אז באילו כתבי עת פרסמו אותה? היו למשוררות חיים קשים מאוד, לא חשבתי כמה חושך זה היה בשבילן.

    • ואין לי סיכוי לקנות ספר שלו, נכון? אולי ברובינזון? אני לא מכירה את השירה שלו.

      • קראתי כמה פעמים, השיר הזה נותר חידה, על מי הוא מדבר?

        • יודית, למשוררות היו באמת חיים קשים. היה הרבה חושך לחלק מהן, אבל חלק הצליחו מאד, למרות ואף על פי כן.
          פרסמו אותה, כי הייתה אשה חזקה, חכמה ומאד מקובלת במעגלים מקבלי החלטות. היא הייתה בין מייסדי החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטה העברית. הסיפור בבית הקפה מסופר על ידי משורר אחר: יעקב אורלנד, ואני לא ממש יודע אם באמת עזב בגלל שהיא ישבה שם, או שסתם היה בקריז.

          השיר נשאר חידה וזה יופיו. הוא יכול להיות ממוען לפילגש, ניתן להבין אותה כדיבור עם השפה העברית, הארץ והאדמה. משוררים וסופרים בתקופה היא כתבו רבות על הארץ והאדמתה באנלוגיה לאשה בלתי מושגת. אישה בלתי מושגת ומתעתעת ובוגדנית כמו בשיר הזה יכולה לרמז על הקושי בלהשריש שורשים במקום. אני מעדיף את ההתבוננות המורכבת המאפשרת לראות את הדמות הנשית בשיר גם כאיזה ארכיטיפ מיתי נשי וגם כל שאר הדברים שהזגכרתי.
          מתנצל על התשובה הארוכה.

          • למה מתנצל על התשובה הארוכה? היא תשובה מעניינת. יש לי חורים ענקיים על עולם השירה בתקופה ההיא.
            המשוררות מאותה תקופה היו די בודדות, אלה שאני מכירה.

  6. היי משה
    מענין כל הסיפור שכתבת לפני, נותן לזה עוד כח
    להתראות טובה

  7. משה

    השיר הזה ואחרים של רטוש היו אהובים מאד על חברי לחיים אהרון מסג– היינו יושבים ליד האח המבוערת ומדקלמים אותו. נחמד לתת מחוות. לפני כמה ינמים פירסמתי שיר המתכתב עם "אגרת" של אלתרמן — האם תחת ידך? אני עברתי לא מזמן לבית חדש ולא לקחתי איתי את הספרים הישנים.

    סבינה

    • סבינה

      תודה.
      זה שיר נפלא לקרוא בשניים בחורף ליד אח מבוערת.
      נשמע שאת מתגעגעת.

      כן יש לי את איגרת תחת ידי, ואלך לקרוא בשירך, לא עכשיו כי כבר
      אני על סף שינה ואני עוד צריך לקרוא עבודה שאני מנחה.
      לילה טוב

      • מוטי גלדמן

        משה, שיר נפלא כמובן. בעיניי הדבר היותר מעניין בו הוא שיחרור מסוים של השפה מהרפרנציאליות שלה. השפה נעשית בשיר מסמנים המסמנים את עצמם. מעין מוסיקה של תשוקה שהיא מובנת ולא מובנת,ממשות ומקסם שווא, אש ומים.

        • מוטי
          מאמץ את הבחנתך היפה. אבל גם הפוך, המסמנים מאבדים את מסומניותם וקמים להיות הדבר בעצמו וזה מוסיף על התעתוע מקסם השווא.
          תודה.

השאר תגובה ל יודית ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי