בננות - בלוגים / / השמש פנתה
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

השמש פנתה

 

השיר מוקדש לשירה ארד (שירתי – שירתנו) 
שעודדה  אותי לפרסם את השיר לקראת יום כיפור.
מתוך הספר: "ועל סביבותיו שב" הקיבוץ המאוחד 2004  

השמש פנתה

 
הַשֶּׁמֶשׁ פָּנְתָה בִּנְעִילָה
וּבָאָה בִּשְׂדֵה קוֹצִים
בִּטְנִי. וְהַיְּלָדִים אֵצֶל בְּרוֹיְגֶל מְשַׂחֲקִים וְשָׁרִים :
"לְמֹשֶׁה (בְּמִלְּעֵיל) הָעִקֵּשׁ בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ אֵשׁ
אֵיךְ קוֹרְאִים לָאֵשׁ? מֹשֶׁהשֶׁמֶשׁהָעִקֵּשׁ ". וּבוֹעֶרֶת
הַשֶּׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת הָאָרֶץ בּוֹעֲרִים חַיָּלִים בּוֹעֲרִים הַיְּלָדִים
בּוֹעֲרִים רַבָּנִים בּוֹעֲרוֹת הַמִּלִּים בּוֹעֲרִים הַצִּיּוּרִים בַּשָּׁמַיִם
הַשֶּׁמֶשׁ פָּנְתָה, וְגַנֶּנֶת בּוֹעֶרֶת אוֹמֶרֶת
וְהַיְּלָדִים אֵצֶל בְּרוֹיְגֶל כְּבָר שָׁרִים :
"לְמֹשֶׁה (בְּמִלְּעֵיל) בַּבֶּטֶן הַסְּנֶה עוֹד בּוֹעֵר
מֵהַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹ הוּא כְּבָר לֹא יִתְעוֹרֵר".
הַשֶּׁמֶשׁ פָּנְתָה בִּנְעִילָה בָּאָה
לְאֶרֶץ שְׂדֵה קוֹצִים.

   
פיטר ברויגל האב, "משחקי ילדים" 1560

 

49 תגובות

  1. שיר מדהים ,ואיך הכל משולב בו באנטרטקסטואליות רגישה וחכמה: ברויגל הנעילה(יום הכיפורים) שיר ילדים וכמובן נושא היצירה הבוערת בבטן כמו אש, כמו אצל הנביא יחזקאל ,מהאש הזאת לא תוכל להיפטר, ולוואי שלעולם לא תפטר ממנה .מאוד מאוד אהבתי את השיר-
    למוישלה יש השמש בבטן , והיא מחממת את הלב

  2. אוי, משה
    בוער, בוער, ואוחז בגרון
    הכל פתיל אש יצירה מפוארת.
    פנטסטי, משה.

    • תודה סמדר, תגובתך אש להבה
      היצירה נצרפת באש התמיד
      ויש גם כוויות, אבל אי אפשר בלי.

  3. אני קראתי את השיר בצורה מעט שונה:
    שיר כאב על מה שחברת הילדים עושה לילדים רגישים שהם תופסים כקרבן.כל העולם של אותו ילד בוער באש וגם בציור של הילדים המשחקים של ברויגל הוא מוצא השתקפות של הילדים הלועגים ושל עצמו.
    מהפצעים האלה (ואחרים) נולדים משוררים.

    • תודה גיורא, הכיוון שלך בהחלט אפשרי, ויכול להיות שהילדות נכנסה לשיר באופן לא מודע, אבל כשכתבתי את השיר ראיתי מבוגרים שמשחקים בחיי אנשים אחרים כמו ילדים.
      ואתה צודק רק במקום שיש בו פצע יכול להפציע שיר, משורר, אמן ו"משוגעים" נוספים.

  4. ד"ש מהילדות שאף פעם אינה רחוקה ממש כשאתה משורר

    • תודה סבינה, אני כמובן מסכים עם אמירתך, רק שהשיר הוא תזכורת למבוגרים -ילדים שמשחקים בחיי אנשים אחרים

  5. סיגל בן יאיר

    שיר מצוין משה

  6. "הַשֶּׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת הָאָרֶץ בּוֹעֲרִים חַיָּלִים בּוֹעֲרִים הַיְּלָדִים
    בּוֹעֲרִים רַבָּנִים בּוֹעֲרוֹת הַמִּלִּים בּוֹעֲרִים הַצִּיּוּרִים בַּשָּׁמַיִם
    הַשֶּׁמֶשׁ פָּנְתָה, וְגַנֶּנֶת בּוֹעֶרֶת אוֹמֶרֶת"
    השמש פנתה והשאירה הכל בוער מאחוריה, עכשיו כל שנותר הוא לצום ואולי אחרי שהבטן תבער תחל קצת שנה וברכותיה.
    (אגב, משה בתוך חברת ילדים הזכיר לי קצת את יונתן אצל יונה וולך כנראה משום שיודעת שילדים מצויינים בשריפות לא מכוונות ואם הם מזהים חריגוּת כמו ילד עם אש בבטן "הלך עליו" אבל טוב ששמרת את אש היחוד שלך כי מתוך הסנה הזה, השירים היפים הללו נולדים).

    • סיגל בדרך כלל הצום לא רק שורף את הבטן, אלא גם את הראש.
      ותודה המחמאות ואמן על האיחולים.
      ובעניין יונה, כן כאשר עוסקים בנושאים הללו אז קיים דמיון בשריפות, ואני שמח שהרגשת באש היחוד.
      תודה לך וגמר חתימה טובה

  7. והעיקר מוישלה לעולם אל תרחק מהילד
    הוא הכותב!

    • אני משתדל שולמת, אחת מהתפילות שלי היא לא להתרחק מהילד, אבל את יודעת לפעמים הילד בורח ממני, אז תעזרי לי כשתרגישי שברח לי הילד:)
      תודה

  8. ארץ שדה הקוצים בארץ ובך, השמש הבוערת בהם ותקוות הנעילה עולים כמו קסם במילות השיר, לדעתי אתה קוסם מילים, ולא רק זה גם נותן בהם תחושות, עזות.

    • פתחת לנו שער בנעילה, דוקא כשהשמש שוקעת, מסתירה פניה הבוערות היא בוערת ומבעירה הכל בבטן ולעולם תהיה כסנה בוער שם, מאז משה היצירה עזה כמוה, כאהבה. כישוף של אש הכאב. גמר חתימה טובה, משה.

      • אני גם הבנתי כמו גיורא – הציור של ברויגל מתאר את עולם הילדים שאין בו חמלה ומרמז לעולם המציאותי שלנו שגם בו הכל בוער. השמש תחזור אני מקווה. כי פנה יום.

        • תודה מיכל, השמש תחזור ותאיר.
          ובעניין ברויגל, כתבתי גם בתגובות קודמות, אצל ברויגל הילדים שם מבוגרים, ויש בכך משמעות חריפה אף יותר.

      • תודה אורה על תגובתך הנרגשת והמרגשת
        גמר חתימה ויצירה טובה גם לך

    • ואת חני קוסמת של תגובות, תודה מאד.

  9. משחקים ולועגים ומנדים הילדים המתוקים. ואולי בעצם הם הבחינו באש האחרת שלך . זוהי אש שניזונה מהשמש על כן איננה כלה. כלתך האש התמידית.

  10. משֶה-מש; שמשמשה,
    גם אם החווייה נצרבה מתוך קושי, הבעירה הולידה שירה.

    השמש אולי פנתה, אבל המשורר עולה.

    חתימה טובה, מושמשיקו.

  11. מוישלה, השיר נפלא בעיניי. מה שהילדים במשובתם זיהו אצל משה הילד, ילווה אותו כל חייו כאמת פנימית בוערת – ימשיכו ויבערו בו החיילים (והרי בארץ הזאת, מלחמה אף פעם לא דיי לה) והרבנים, הילדים, המלים והציורים – כל אלה מרכיבים את משה (הדובר והכותב וגם משה ההוא מהתנך) כתחנות ומהויות בחייו.
    וכמו שהשיר שב וחוזר אל הילדים והשיר המקניט שלהם, וכמו שהשיר מעגלי, גם השמש שב וחוזר – החיים הם מעגל שחוזר על עצמו. אבל! לא לגמרי – אם הפתיחה היתה השמש "באה בשדה קוצים" הרי הסיום השמש "באה לארץ שדה קוצים" וההבדל הקטן הזה בניסוח מרמז על סופו של יום במובן היותר רחב שלו – על הסוף, על ערוב הימים, על מוות. והמוות הוא שממון – כארץ שדה קוצים. ואולי הסוף הזה הוא גם התחלה – ארץ לא ברואה.
    מוישלה, כתמיד יכולתי להמשיך ולדבר עוד על נעילה ויום כיפור ומחזור התפילה וכמובן על ברויגל, ועל השם משה, ועל עיקש… אבל אסתפק בעד כאן. ותודה שהשירים שלך פותחים אפשרות לראות ולחשוף לאט לאט.

    • תודה מירה על הקריאה המדוקדקת, שמח שאת רואה את השכבות. לפעמים אני לא מודע אליהן, אבל נפלא לראות אותן נחשפות בקריאות נוספות.

  12. היי מושלה
    באמת איך הצלחת לשלב את הכל ביחד כמו אש זה עולה מהשיר שלך, הציור מאוד מוסיף
    שנה טובה
    להתראות בקרוב טובה

    • תודה טובה, כמו שאת מצליחה לעשות מוסיקה נהדרת, שרק אש טובה תניע את יצירתנו וקיומנו בעולם
      שנה טובה ולהתראות.

  13. תמי כץ לוריא

    מעולה

  14. אלף כבאים לא יכבו את זו היוקדת בבטנו של ילד רדוף במשחקי ילדים אכזריים; גם נעילות לא יכפרו. היא תשוב ותתלקח ועמה יבער העלבון ויבערו העולם, מחנכיו ומוליכיו. השכלת, משה, למזג נתזים ושבבים מושתלים בעור בשורות ספורות, טעונות חומר נפץ.

    • הימים האלה לבנה, ימים טעונים חומר נפץ, והשיר הוא מעין שכפ"ץ – אפוד מגן. תודה לך על תגובתך

  15. מהבטן הבוערת שלך, מוישלה, אל הבטן הבוערת שלי ומהבטן הבוערת שלי אל הבטן הבוערת שלך. ושהשמש תיטיב ולא תשרוף.

    תודה מאד מאד,
    שירתך.

    • שירתי, הבטן היא גם מעין בטנת העולם הקולטת ומכילה את כל השמשות והירחים.
      שהשמש תיטיב ותצמיח ותחייה ולא רק תצרוב תשרוף ותכאיב.
      שתתקבל התפילה ויטו המאזניים לכף החסד.
      מלב אל לב
      תודה לך יקרה.

  16. אני מצטרף לדעתה של חנה. אכן שיר מרגש. מאוד אהוב עליי העניין הזה שפרפראזה על שיר ילדים שתולה בהקשר כל כך בוגר ולא יַלדי. הקשר רציני שאין בו מתום. יפה.

    • תודה רני, שמחתי מאד על תגובתך המבחינה בהקשר הבוגר של שיר הילדים.
      זה בדיוק זה.
      שנה טובה

  17. השמש פנתה אך האש עודנה. שיר בוער מוישהלה וגם צורתו בוערת כאש מרצדת, כך נראה לי . חתימה טובה וישר כוחך

    • תודה ריקי, נכון, האש עודנה ולא רק השיר בוער 🙂
      חתימה טובה גם לך
      והרבה שמשות של יצירה

  18. שיר שורף…אני גם ראיתי את הילד ששרים לו בלעג ואיך זה שורף מבפנים. אולי כי גם לי צחקו/לעגו כשהיתי קטנה?ועל מה (הנה זה מתקשר לשמש שלך)? כי היו לי שיערות בלונדיניות סומרות, עומדות כמו שמש, וזה לא היה באופנה בעידן השיער החלק…וכשצחקו בערתי בפנים ובחוץ.

    • תודה לוסי,
      אני דווקא אהבתי שערות סומרות ומקורזלות ולא חלקות.
      יש בו בשיר את הזיכרון שאת מעלה, אך עיקרו עוסק בחוויה המתבוננת במבוגרים בהקשר של משחקי ילדים.
      חתימה טובה

  19. תכונה אחת היא לאש, לרצות לנדוד ולהמשיך לחיות ולכלות ורצונם, כך נראה, של הרבה ילדים-מבוגרים-ילדים להבעיר את האש או לפחות לנשוף בערפה ולראותה ממשיכה בדרכה.
    ארץ שדה קוצים, ארץ אוכלת יושביה ומאכלת אותם האש – והאש המאכלת…

    ותכונה אלוהית נוספת לה לאש, לבעור ולא לכלות, את הגננת המדברת ואומרת, ומולה שוב עולים קולות הילדים-מבוגרים-ילדים.

    והעינוי הפנימי, כך נראה, של אותו משה, אותו עיקש, מלווה במקהלה של אותם אלה מהצד המסרבים לקבל.

    לא הייתי חושב בכיוון של העלאה למוקד כמו שריפה פנימית כואבת של איש בעל מטרה נלעגת בעיניהם של אותם הילדים הנבערים…

    כמו גם אסופה של קהל הלהוט אחר עצמו המרוכז מדי בהנאה הנגרמת בצפייה באש – ואשר לא נזהר שהאש לא תתפוס בצוות בגדיו.

השאר תגובה ל מוישלה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי