צרת רבים כותבת
יש קונפליקט שמתעורר למן הרגע הראשון למקרא הרומן "הגלים" של וירג'יניה וולף, שראה לאחרונה אור בהוצאה ובתרגום מחודשים. הקונפליקט הזה הוא רב עוצמה, מטלטל, והוא יכול לרפות ידיים, או להוליד לעתים אמירות מטופשות כמו אלה שנורו לאחרונה בגסות, בפשטנות ובאטימות לב מקוממת לכיוונו של הספר הזה.
"הגלים", שראה אור ב-1931, משמיע שישה קולות, לעתים מופרדים, לעתים משתרגים זה בזה, של שישה חברים, בפרקי זמן שונים, מילדות עד זקנה. פרק מופרד מפרק בכניסת קולה של המספרת, המדווחת באיפוק מדויק את מראה הים שלב אחר שלב, במעגל של זריחה-שקיעה. שעות אלו ביממה הן גם מטאפורה לפרקי הזמן החולפים מקולם של השישה: ילדים שדיברו בהרמוניה, והפכו בבגרותם לקולות מופרדים, ילדים שהיו קול אחד, והפכו בזקנתם להד. מבין השישה – ברנרד, לואיס, נוויל, ג'יני, סוזן ורודה – עולה נוכחות נוספת: החבר פרסיבל שקולו לא נשמע, אך חייו, כמו מותו, נוכחים בספר הזה מתוך קולם שלהם.
קשה לאהוב את "הגלים" אם לא אוהבים שירה, אם לא מבינים עד כמה וולף עצמה פנתה כאן אל השירה כאפיק ביטוי עיקרי, עד כמה עמד המדיום הזה לנגד עיניה והיא מימשה ותפעלה אותו באורח פלא עד אחרון העמודים. ההשראות ב"הגלים" גלויות: ט.ס.אליוט, שייקספיר, בן ג'ונסון, פ.ב.שלי ועוד. שורות השיר שלהם משתלבות פנימה בטבעיות מפעימה, עד כי נראה שנכתבו שם לראשונה. השירה כמערך צורני, מבני, תחבירי, מוזיקלי, רתמי, לשוני היא שמנחה את וולף, והיא העומדת בתשתית העומק שלו.
כפי שנתחוור לאחרונה, אפשר לחטוא לספר הזה, להגדירו באופן מופרך כ"קלאסיקה לא אקטואלית שנס ליחה", להאשימו בקליפתיות ריקה של דמויותיו, להחמיץ את המנגנון המורכב הפועם בלבו, לקרוא אותו כיצירה סנטימנטלית, רכת בטן, נטולת עמוד שידרה. מי שקורא כך את "הגלים" לא קורא ממנו דבר.
וירג'יניה וולף היא אכן מחלוצי זרם התודעה, אך אין זרם התודעה של "הגלים" כזרם התודעה של "מרת דאלווי", למשל. ב"הגלים" העמידה וולף זרם תודעה רצוף, נרדף, נפרש, המורכב כולו אלמנטים חושיים פיזיים, בעוד הפיזיות של דמויותיה נעדרת לכשעצמה. יש איזה חוסר מנוחה, לא סנטימנטלי בעליל, בקונפליקט שנוצר עקב כך, בין עולמן הפנימי החושי-תודעתי של דמויותיה לבין היעדר הגוף שלהן. מה הן עושות כשהן נשמעות?
ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס למשל, בעוד מולי בלום שוכבת במיטה, נפרש זרם התודעה המהפנט שלה הנובע מתוך משכבה, מתוך אחיזתה הפיזית ביצוע. ההפרדה בין גוף לנפש מובהקת: הגוף נעוץ כבד במיטה, הנפש משתוללת בזרם תודעה סרקסטי. אצל וולף מיטשטשים הגבולות בין השפה לגוף. לא במקרה אין אנו יודעים מה מעשיהן של הדמויות. וברגעים שאנו כבר מתפתים להאמין שהשפה היא היא הגוף, מוכנים להישבות בגן העדן החצוי הזה שמייצרת הליריות היחידאית שלפנינו, באה ההצלפה להזכיר שלא, אולי לא, לא לגמרי – פרסיבל, למשל, מת. השפה איננה גוף, אך היא גם לא נפרדת ממנו. היחסים נמתחים-נבדקים כל העת. תיאור הזריחה-שקיעה מקולה של וולף הוא ספק פנים ספק חוץ, ספק תודעה ספק נוף ממשי, והיחסים המורכבים האלה מתעצמים במיוחד כשששת החברים נפגשים יחד. בילדותם, מאוגדים, הם מדווחים זה לזה את אשר הם רואים ושניתן לראות. בבגרותם, מאוגדים לכאורה, הם מדווחים לעצמם את אשר הם רואים ושלא ניתן לראות. המתח עולה: האם מה שאנו קוראים הוא קול או שתיקה? האם אנו שומעים את תת המודע של מפגשם (כלומר דיבור על דיבור, דיבור על שתיקה, דיבור על פעולה)? מה היחסים עכשיו בין התודעות המשתלבות לשיחה לבין השיחה עצמה?
לאורך הרומן המופלא הזה אוחזת וולף במושכות לא שוות באורכן: אחת רפויה, נידפת לכל רוח, אסוציאטיבית, רוגשת; השנייה קצרה וחמורה, כזו שבמכוון פוערת חסרים במסלול הספירלה של הספר. מי שמרגיש את פעולתה של המושכה הקצרה מבין את הדמיון הנוצר לכן בין הקולות, המתחזה לעודפוּת, אך הוא בעצם דמיונו הטראגי של החֶסֶר, של האובדן, אצל כל אחד ואחד מהשישה.
לקרוא את "הגלים" פירושו להיות נכון לקרוא את החושים המחודדים ביותר של הנפש במצב של ערפול חושים. מי שמחפש נפתולי עלילה, טוויסטים מפתיעים, וחשיפת טראומות אוטומטית (המעניקה כביכול לדמויות את עוגנן הריאליסטי-אקטואלי), ייאלץ לוותר על הספר הזה. מי שמתאפק עם אלה – יזכה באחד הספרים המרגשים והכואבים שידעה ספרות המאה ה-20.
חבל רק שבארצנו תרגומי מופת כמו זה של ויזלטיר אובדים בתהום הנשיה ואין להשיגם. רגישותו הלשונית והלירית של ויזלטיר, ששמורה לו כמתרגם, עשתה בזמנו חסד עם "הגלים" ומצאה מקבילות הולמות ומפעימות לליריקה של וולף. תרגומה של ליה נירגד הוא תרגום יפה ומושקע, אך מושך לא אחת לקוטב פרוזאי יותר, ונדמה שלא תמיד ברוח הספר.
כך נפתח למשל הרומן בתרגומים השונים:
"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהות על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה". (ויזלטיר)
"השמש טרם עלה. שום הבדל לא ניכר בין שמים לים מלבד זה שהים היה סתור קמעה, כמו בד שקומט. ככל שהלבינו השמים נמתח בהדרגה אל האופק קו כהה והפריד בין הים לשמים, והבד האפור נמשח בפסים עבים שנעו בזה אחר זה מתחת לפני השטח, עלו בזה אחר זה, רדפו זה אחר זה, לעולמים".
(נירגד)
לא רק בחירתו של וילזטיר במילה "רקיע" (לעומת "שמים" של נירגד) כרגישות לירית שמייצרת למשל רפרור לבראשית ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם" – בראשית א ו), אלא גם המטען הסימבולי-לירי-פלאי המתלווה לכך, היוצק לפתיחת "הגלים" את טון הבריאה הנכון לו, כמעין טרום גן עדן אבוד, ולכך יש להוסיף את המקצב התחבירי אצל ויזלטיר, ההופך את חטיבות המשפט לתקבולות נרדפות.
גם סדר המילים עשוי להשפיע על כך: "עכשיו הלכו כולם", של ויזלטיר, המוזיקלי יותר מ"כולם הלכו עכשיו" של נירגד, או בחירתו לתרגם את דברי לואיס כ"נשארתי לבדי" (לעומת "אני לבדי" של נירגד), המרפררת למשל אל "לבדי" של ביאליק ("בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה"). ויזלטיר שימר את "הגלים" בעולם השירה, גם אם לא במכוון, הוא מצא לרומן ככזה חלופות חזקות ומרתקות, הנושמות את רוחו הצלולה. ועדיין, גם תרגומה הרגיש של נירגד משיב את החובה שבקריאתו, אצל מי שליבו לא גס.
"הגלים", וירג'יניה וולף, מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת ידיעות אחרונות, 262 עמ'.
פורסם במגזין "טיים אאוט"
היי עינת, כיוון שלא קראתי את הספר, אני לא יכול להתייחס לתוכן. יכול רק לומר שכתבת את הביקורת בצורה מעניינת. ובין שאנשים קוראים את הביקורת לפני קריאת הספר (הביקורת מעוררת עניין) ובין שאחריו (ניסיון להבין רובד נוסף מזה האמון עליהם), ריבוי הביקורות הוא מפרה, במיוחד בחברה קונפורמית כשלנו.
הטיפה משלי:
ההבדל בין שני התרגומים מעניין בשל תכונה כמעט פיזית, הנבדלת בין שני המתרגמים: מאיר ויזלטיר גם שומע את הטקסט באוזן ושומע את תרגומו-הוא באוזנו; ליה נירגד רואה את הטקסט רק בעין ומתרגמת רק מן ה"עין".
אני חושב שההבדלים האלה נובעים מחינוך ספרותי שונה, נוסף על שוני התכונות ה"פיזיות-נפשיות" של השניים.