בננות - בלוגים / / מסע עם אהרן אמיר
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

מסע עם אהרן אמיר

 

 

 

מסע עם אהרן

 

 

בנעוריי היה בשבילי אהרן אמיר ז"ל קודם כל המתרגם המיתולוגי (והמלה ראויה הן ביחס לאיכות והן ביחס להיקף), ואחר כך המשורר ועורכה של "קשת" – המיתולוגית לא פחות.  "קשת" ההיסטורית יצאה כרבעון ספרותי מ-1958 ועד 1976 והשפיעה השפעה יסודית על הספרות העברית.

 

ב-1998  יצא גליון חגיגי חד פעמי לציון יובל הארבעים  ל"קשת", שבו פרסם אמיר גם מחזור שירים שלי. נוצר אז דיאלוג ביני ובין אהרן ובטין אמיר, ובתקופה שלאחר צאת הגליון נפגשנו  יותר ויותר בנסיבות חברתיות, שבהן שוחחנו לא מעט על הרעיונות העבריים, שבהם חלקנו – כל אחד בדרכו. העושר התרבותי של אהרן ובֶּטין  היו עונג טהור שליווה את כל שיחותינו.

 

כבר בשנות העשׂרֶה שלי הושפעתי עמוקות מרטוש ומקסוטו ("האלה ענת") וחשתי בפגאניות הלטנטית של ההוויה הישראלית. בגיל 16 נסעתי לראיין את זינאתי הזקן (מאותה משפחה מפקיעין שמעולם לא הלכה בגלות) והגילוי שגילה לי, שחוץ מהדרוזים רוב תושבי הכפר היו יהודים במקורם, צלל בי כהבנה חדשה.  בשנות התשעים שוחחתי רבות עם ידידים ערביים בגליל על הרעיון העברי ומצאתי אצלם הרבה הסכמות; ובאותן שנים בערך גם פרסמתי מאמרים ורשימות על הדת העברית הקדומה ועל המיתוס היהודי שקם על חורבותיה ב"הליקון" וב"הארץ".  לא הייתי שותף לרבות מדעותיו הפוליטיות של אהרן, אבל הייתי שותף לחזון, לאתוס ולזהות העבריים.

 

אחרי מספר שיחות כאלה אמרתי את אהרן, 'למה שנישאר ברמה של דיבורים? אפשר לעשות'. התחלנו להיפגש בקפה "אולגה" לשיחות יותר תכליתיות. ראשית, הצעתי לאהרן שימשיך את הגליון החגיגי ההוא, ויחדש את "קשת", בנוסף הצעתי שגם נקים מעין תנועת נוער, נארגן הרצאות ברחבי הארץ ועוד. 

ב-2000 גם יצא לאור "קדם וערב" של ע.ג. חורון עם מבוא נאה של בתו,  מרגלית שנער, והייתה תחושה של התעוררות.

 

אהרן היה סקפטי בתחילה, אבל לאחר שהצעתי לפעול גם בצד המעשי הניצוץ החל לנצנץ בעיניו.  הצעתי שראשית כל נקים עמותה, והמשרד של הליקון שימש אותנו לרישום ולארגון. בהמשך כינסנוּ מפגש של חברים לרעיון בקפה "אוסלו": היה זה מפגש די מוזר מבחינת מגוון האנשים – צעירים ומבוגרים, יוצרים, פרופסורים, אנשי עסקים וגם נציגים של 'נוער הגבעות' – אבל כולם היו שותפים לרעיון. כך נאספו גם האנשים שקיווינו שילכו איתנו  ועם "העמותה העברית לתקשורת".

 

קיימנו אחר כך עוד מספר פגישות ארגוניות עם משתתפים נוספים, ביניהם גיא מעיין, במשרד התת קרקעי הישן של הליקון. רשמנו את העמותה, והשלב הבא היה אמור להיות כתב העת. אהרן השיג סכום כסף צנוע, שלא הספיק לחידוש "קשת", אבל הספיק לפרסום מאמרינו "העבריים" ולכינוס אסופת מאמרים חד פעמית בשם "אחרת". אהרן שבא ריח כתבי יד באפו החל מיד לערוך, וכבר לא רצה לחכות. הוא היה הרוח החיה.  הוצאנו את האסופה בהוצאת כרמל ב-2002 בעריכה משותפת של אהרן, שלי, ושל גיא מעיען.  על העטיפה התנוסס תצלום "נמרוד" של דנציגר, ותחת תת הכותרת "עיונים בנושאי עבר הווה ועתיד" היו שם 'עיונים' של איתמר אבן זהר, ברנרד לואיס, עלי מוהר, מוטי אשכנזי ועוד. לא אשכח איך תיקן לי במאמרי 'מסופוטמיה' ל'ארץ הנהריים' הוא היה גם איש העברית ואחד מקַנָאיה.

 

עם "אחרת" כיתתנו  רגלינו לחוגי בית לדבר על הרעיון ולמצוא תומכים בקידומו. הצלחנו להשיג תקציב בסיסי ובשנתיים הראשונות "קשת החדשה" קיבלה תמיכה מוסדית בעזרת "הליקון". בסתו 2002 יצא לדרך הגיליון הראשון של "קשת החדשה". מכאן והלאה אהרן התמקד בעיקר בכתב העת ולא המשכנו את שאר הרעיונות שהעלינו במפגשי "אולגה".  לשמחתי עם "קשת החדשה" היתה לו עדנה מחודשת, וכל כשרונו מצא שוב ביטוי שם.

 

את הגליון הראשון של "קשת החדשה" אהרן פתח בשירי "איפה הם" ופרסמתי שם מעט גם בהמשך; אך למרות השיתוף הרעיוני שעמד בבסיס ההתגייסות לפרויקט הזה התגלעו מחלוקות, ואיש מהמייסדים שפעלו למען הרעיון לא נותר בסביבת "קשת". הנחתי לאהרן ב'ממלכתו', ודרכינו די נפרדו. רק בשנה האחרונה חזרנו לשוחח מעט. פרסמתי שירים ב"קשת החדשה" ובאתי לחגוג איתו בבית ביאליק. לא העליתי בדעתי שימיו ספורים.

לפני כשבועיים במעריב תקף מנחם בן את שירו של אהרן  אמיר "אשירה לעוסמה בין-לאדן". זהו אחד הטובים בשיריו של אהרן, שהיתה בו רוח אצ"גית ושביטא את רוחו הלוחמת. אהרן היה אדם בעל חוט שדרה שמעולם לא שח, ומעולם לא נכנע או ויתר על על רעיון.

בשבעה, עם בטין, אהרן שוב היה נוכח מאוד, וכל הזכרונות והרעיונות האלה שבו ועלו.  גם אנחנו טרם הרמנו ידיים.

יהיו זכרו ופועלו הרב ברוכים.

 

 

 

אמיר אור

פורסם ב"מקור ראשון"

 

מאמרים על העבריוּת:

 

אחים בדם

להיות או לא להיות

"בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות)

"איך ברא אדם את חוה אמו" 

"בראשית הי(ת)ה אלהים אנדרוגינוס"

חושפת פסח ומכסה פסחיים 2-1

35 תגובות

  1. להרגשתי,הולכים ופוחתים האנשים בעלי חזון. גם אם לא תמיד מתחברים לראייתם עדיין טוב לדעת שיש אנשים בקירבנו שעדיין מפעמת בהם רוח אידאולוגיה ואהבת ארץ. קראתי ראיון שנערך עם האיש והתרשמתי עמוקות, גם סגנון כתיבתו מעניין , ומאמינה שאכן להכיר אותו כשותף למסע הייתה חוויה מיוחדת.
    יהי ברוך.

    • לפני כשבועיים במעריב השתלח מנחם בן על רקע פוליטי בשירו של אהרן "אשירה לבן לאדן" – מהטובים שבשיריו של אהרן, שהיה בו אמנם טון אצ"גי, וביטא את רוחו הלוחמת. אהרן היה אדם בעל חוט שדרה שמעולם לא שח, ומעולם לא הרים ידים.
      עם "קשת החדשה" היתה לו עדנה מחודשת, וכל כשרונו מצא שוב ביטוי. הוא היה גם איש העברית ומקנאיה. לא אשכח איך תיקן לי ב"אחרת" את "מסופוטמיה" ל"ארץ הנהריים"…

      • גם בראיון ,שקראתי אצל אלי אשד ,הוא הסביר את רעיון הכנעניות שלו ,והבעיה היא לדעתי,שהוא מצליח להשתחרר מההצמדות שלו לאדמה, דבר שלא היהודים ולא הערבים יהיו מסוגלים לעשות בזמן הקרוב. את השיר לבינלאדן לא הצלחתי להבין. נשמע כאילו שהוא מהלל אותו.

        • נכון, הוא נכנס למין הערצה של התעוזה הבלתי מתפשרת של בןלאדן מול אמריקה, וגם היה פגיע לשבטיות הכמו-כנענית שדימה לראות שם. זה היה הרבה לפני מגדלי התאומים. השיר כתוב בטון די אצ"גי.
          אני מבין את הסנטימנט הזה מהיכרות קרובה בנעוריי, אבל לא שותף לו כיום.

        • לא קראתי את הריאיון הזה, ולא ברור לי מה לא קשור לאדמה?
          עד כמה שאני מבין הרעיון של העבריות קשור למקום (מכלתחילה הטענה היתה שהוא קשור הרבה יותר מרעיון היהדות, שהוא הפיכת המועדון הדתי ל"עם לבדד ישכון")

          • מתוך הראיון:
            אהרון אמיר: "אם תרצה אפשר להשתמש בסיפור התנ"כי כמודל שם מסופר על הכנענים שישבו בארץ בזמן שהעברים כבשו אותה .המציאות הייתה שחל שם היתוך בין העממים השונים ובין הכובשים וכולם המליכו עליהם את שאולה מלך שהפך אותם לעם אחד של אזרחי מדינתו .כבר לא הבחינו בין כנענים ללא כנענים .כל תושבי הארץ עברו גיבוש לעבריים . אני רואה בתהליך הזה רצפט לתהליך שעשוי להתחולל בארץ היתוך של האוכלוסייה כולה. י הודים וערביים לעם אחד תחת שלטון המדינה העברית .כוחה של ישראל ,ישראל של כל תושביה ,הוא משהו ייחודי בין סיציליה לים יפן . וגם הפלסטינים אתה מוצא עוד מישהו דומה להם בהישגיו וביכולתו בין ארצות ערב? זאת ישות אחרת משותפת לנו ולהם .
            וזה אגב מה שמפחיד את העולם המוסלמי שרואה בכך סכנה לעצם קיומו . הדבר שמעכב אתה תהליך הזה אצלנו שהוא שמלכתחילה היינו צריכים לאמר לערבים עכשיו אתם אצלנו אתם תמלאו את כל החובות וזכו בכל הזכויות שיש לישראלי .אם זה היה קורה היה נוצר תהליך מדהים בעוצמתו של היתוך. "
            (לא יודעת אם מותר בבלוג לצטט ואם יש באתר השני זכויות יוצרים…זה הציטוט ואם הוא אסור אז מחק.)
            מתוך דברים אלו של אהרון אמיר הסקתי שבמקום להצמד לאדמה , זה אומר:"שלי היא" וזה אומר:"שלי" פשוט נהיים "קיבוץ" בו הכל שלנו.(ערבים ויהודים)

          • סיגל, כן, זה נשמע מתאים לגמרי. זה לא שאין אדמה – יש, אבל היא של מי שיושב עליה בפועל, וזהו. כל אחד יילך למועדון שלו – המוסלמי, הנוצרי, היהודי, הקומוניסטי, הדרוזי, הניואייג"י – אבל כולם יהיו ישראלים בכל מובן. אחת הצרות שלנו היא שלא הבנו שאם אין ישראליזציה יש פלסטיניזציה. הבאנו את זה על עצמנו ללא צורך.

          • ועוד, בעניין הכיבוש ה"עברי" לא ברור מה בדיוק קרה שם. "כנען" הוא קרוב לוודאי שם גנאי בכלל, והתרבות העברית כללה את מואב, עמון, אדום, ישראל, צור, צידון, גבל, אוגרית ועוד. השפה והכתב הם אותם שפה וכתב, והדת אותה דת בווריאציות זעירות.
            אפילו שמות השבטים "אשר" (אשרה), ו"גד" הם שמות אלים עבריים. עד שיבת הגולים מבבל בגיבוי צבאי פרסי לא היה שום הבדל.

          • אינני יכולה להעיד על עצמי שמתחברת לחזון. מצד אחד אני מוכנה לחיות באופן כזה אבל מצד שני אינני מוכנה להכניס את ראשי לנסיון כל כך מסוכן שתוצאותיו, גם אם נולדו מרעיון שנשמע חולם, עדיין (מתוך הבנה שאין אנו מורכבים בעמנו ובעמם מאמירים אהרונים רבים)אין לדעת בביטחון את תוצאותיו וסכנת הכליה והפחדים תמיד ימנעו לדעתי, מרעיונות שכאלו לרקום עור.

          • לדעתי מקור סכנת הכליה (או גזר דין הכליה) הוא בדיוק מההליכה בכיוון ההתבדלות ויצירת התנועה שכנגד שמאיימת על קיום ישראל.
            את הדגם העברי ההיסטוריה לא זכתה לנסות…

          • יש נוצרים ערבים שקיבלו מהוריהם שמות עבריים ושינו אותם בבגרותם. פשוט דחינו אותם. ידידתי נידאא ח"ורי, למשל היתה ניצה ח"ורי. היית מאמינה?

          • אם הבנתי נכון, הדגם העברי מנסה ליטול זהות ולשנות חשיבה של עמים ,שהגדירו עצמם באופן מסויים לאורך ההיטוריה. דבר שכזה עלול לגרום למשבר פסיכולוגי של עם ,ולכן החשש. הדגם צריך להיות מפורק לפרטים ,ולקחת בחשבון את כל הגורמים. האם הוא ברמת רעיון? האם הוא יודע את הדרך? (הרצל שחזה את מדינת היהודים לא היה איש עם רעיון ,אלא ראה בעיני רוחו גם את הדרך לפניו ,ואף ידע מה עושים שלב אחר שלב,נדמה לי שזה מה שעשה אותו לאיש עם חזון). על מנת לחולל שינוי בהסטוריה נדמה לי שצריך אנשים עם חזון ומעשיות שאם לא כן נישאר חולמים.

          • יצא לי פעם להיות עדה בסופר לשיחה בין מוכרת יהודיה לבין קונה ערביה. באיזשהו שלב ,המוכרת מסבירה לערביה, שהדגל בסלסלה הוא דגל ישראל של היהודים, ולשמוע כאב בצליל קולה של הערביה שמסבירה: "זה גם הדגל שלי". אותה בחורה לו היה שמה ניצה ,לא הייתי מתפלאת לשמוע שהיום היא נידאא.

          • סיגל, הסיפור שלך מסביר הרבה. לזה בדיוק התכוונתי.
            עוד שגרת לשון אופיינית היא שמדברים, וגם בחוגים שהכי לא היית מצפה לזה, בלשון "ישראלים וערבים" כשמתכוונים ליהודי ישראלים וערבים ישראלים. אבל לצערי לכל זה יש לא רק צד רגשי אלא גם צד פרקטי לגמרי: הדחיה היא גם בערים הנפרדות, ובחוסר שוויון הזדמנויות במשרות, בחינוך, ובתשתיות.

          • סיגל, מסכים אתך שחזון פירושו לראות לפניך דרך מעשית. הרצל היה איש בעל חזון ואחד החלקים בחזונו שלא יישמנו הוא בדיוק הפרדת הדת מהמדינה.
            "עם" יכול לבטא קשר אתני, לשוני ו/או תרבותי, אבל כל התפיסה הלאומית די חדשה.
            ביוגוסלביה לשעבר מתרבים אלה שמבכים את התפוררותה. לפעמים יש יותר חופש בחיים ב"אימפריה" (או מיני-אימפריה במקרה הבלקני) מאשר בשברירי מדינות.

          • לא ישמנו הפרדת הדת מהמדינה כיוון שלדעתי מדובר בהפרדת זהות, והדרך התחילה אבל לא טופלה על כל פרטיה העדינים. יהודי התפוצות שהגיעו לארץ היו בזהות אחת עם יהדותם ובשלבים צמודים להתפתחות המדינה חלקם נפרד מדתיותם ונהיה חילוני. הבעיה שכשמפרידים זהות ,נוצר חלל שלתוכו היה צריך לצקת אמונה חדשה. כך בעצם העבירו את השבטים הפגאניים אל הנצרות ,ובניגוד לכך ,בחילוניות נוצר חלל ,שלא חדר לתוכו זרם אחיד וברור. הבלבול והריקנות שנולדו מתוך החלל רק גרמו ליהודים הדתיים להצמד ביתר שאת ליהדותם ולזהותם כיהודים במדינת היהודים ,בלי אומץ להפריד בין דת למדינה.
            לכן טענתי ,שברעיון ,צריך להכין שלבים של דרך ,ואז הוא הופך לחזון וחשוב שלא יתקע באמצע תהליך…מאז הרצל ועד היום אנחנו עדיין בסכנה קיומית, לא?

          • סיגל, אני לא בטוח שהפרדת דת ממדינה היא "הפרדת זהות" יותר מאשר הפרדת הדת מהכדורגל. והפרדת דת ממדינה אינה קשורה לחופש הפולחן של כל אדם, והיא נהוגה ברוב מדינות העולם למעט אחדות (כמו סעודיה, אירן, הוותיקן, ישראל). למדינה המודרנית לא אמור להיות תפקיד כזה.
            הרעיון הוא שהמחויבות היא אזרחית ואין לאפשר דריסת רגל של הכנסייה, השריעה, או הרבנים בתוך החינוך לאזרחות ובתוך המשחק הפוליטי. יש לאנושות ניסיון מר עם זה.

            אגב, לבוני הארץ, לעליה השניה והשלישית היתה אולי זהות לאומית אבל בפירוש לא דתית. הם מרדו בדת ורובם באו לארץ עם תערובת של לאומיות וסוציאליזם אוטופי, ערכו פה נסיונות, חיו בקומונות, ובעצם היו ההיפים הראשונים של המאה ה-20.

  2. יפה יפה אתה שותף למעשה חשוב

    • הייתי.
      ככל שאנחנו הולכים עוד בכיוון ההפוך, הדתות מרימות ראש, יד וקול. אבל אולי עוד יהיה המשך לרעיון העברי.

      • השאלה אם התאגדויות למינהן בין אמנים לא נכשלות בסופו של דבר (או באמצע). זה כך גם לגבי אמנים. נוצרות קליקות ומקורבים. מריבות והתפצלויות. לפחות באמנות פלסטית זה ככה – יש עיליתות וכאלה שלא מצליחים להתקרב. ואותם נושאי תפקידים בסוף גם נוטלים לעצמם את ההשתתפות בתערוכות שוות וכו". הם קובעי הקו שלעיתים אין בין זה לבין איכות אמנותית דבר. מקווה שבספרות ושירה אין את הכיעור הזה.

        • אילנה, לצערי יש ויש. גם אם אתה מנסה ליצור במה רחבה, כבר "יקליקו" אותך. מנסיוני ככל שאתה מצליח לעשות יותר בתחומך כך אתה גורר אחריך יותר עוינות, קינאה וצרות עין. תמיד תצטרך לדחות מישהו, לבחור מישהו – וכך גם מה שאינו אישי הופך עבור אחרים לאישי.
          אבל הרעיון העברי לא נולד עם "קשת" אלא עם ע.ג. חורון, רטוש והעברים הצעירים (שלימים כונו "הכנענים" בפי מתנגדיהם, ורבים וטובים תמכו ברעיונות אלה – עמוס קינן, יהושע קנז, איתמר אבן זוהר, צבי רין ועוד).
          הרעיון היה להתחיל פה התחלה חדשה, לא על בסיס היהדות (אם כי בלי להתכחש לה) אלא כמדינה לא דתית, אינקלוסיבית, על בסיס העבריות.

          כתבתי פה מעט על ההיבטים הדתיים של הרעיון ברשימות ובשיר, ואולי אוסיף עוד פוסט ביחס למשמעות הפוליטית:

          "בראשית – המיתוס היהודי" (על אונס התנ"ך והולדת היהדות) http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3616&blogID=182

          ו"איך ילד אדם את חוה אמו" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3650&blogID=182

          "אלוהי היהודים" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3594&blogID=182

  3. עדנה גור אריה

    אני חושבת שלהכיר את אהרון אמיר הייתה בהחלט חוויה מאד מיוחדת. גם חזון העבריות היה משהו שהיה קל לי מאד להתחבר אליו, אך הייתה לי בעיה עם דעותיו הפוליטיות.

    • עדנה, כמוך גם אני לא ראיתי עין בעין עם אהרן את ההשלכות הפוליטיות של רעיון העבריות, אבל פרשנותו היתה אחת מכמה וכמה אפשרויות, ובלי ספק היתה חלק מאישיותו.
      מבחינה מדינית העיקר, אני חושב, הוא בהפרדת דת ממדינה וזהות לאומית אזרחית ופתוחה במקום זהות דתית-לאומית מתבדלת.

  4. יניב ברנר

    וואו, חתיכת מסע, מרשים

  5. תודה, אמיר, על רשימה מרתקת ועל התרומה, שהעלית, לתחיית "קשת החדשה".
    אני כבר זכיתי לשמוע על כך, ועכשיו אני שמח שאתה חולק את המסע הזה עם הקהל.

    חשוב להבהיר (מי שלא יודע, לא בטוח שיוכל להבין את זה מהפוסט שלך) ש"קשת" הפסיקה לפעול מאמצע שנות השבעים ועד 1998, שנת הארבעים לייסודה של קשת (שהזכרת). ולכן הרעיון לדחוף את אהרן אמיר שיחדש ימיו כקשת, מעבר לגיליון החגיגי ההוא – לא היה דבר של מה בכך. והוא קרם עור וגידים לשמחתו ולשמחתנו.

    תודה.

  6. אמיר, תודה על העדות לתהליך ההתחדשות של "קשת החדשה" על חלקך בעשייה ולקווים מדמותו של אהרון אמיר ז"ל.

  7. אמיר אתה מיוחד במינך, אתה מספר על פועלך ואני נופלת… כל כך עשיר, ורחב.
    מה אומר? גאוה שאני מכירה אותך
    להתראות טובה

  8. כתוב בצניעות שקטה של מי שיש לו הרבה לספר ובוחר את המעט מרוב…
    אותי מעניין דוקא אמיר אור כמו שהוא כותב ונושאי כתיבתו . הארץ , הטבע , השורשים האלה שנראה לי שחקרת ואתה ממשיך לחקור בתרבות שלנו ובתרבויות אחרות . אני שואלת את עצמי אם נוכחותך הפעילה בבננות לא שייכת לסוג של אידיאולוגיה וחקירה לשורשי התרבות היום שנפתחו לנשיות ועם כך אולי גם לעושר פגאני . רב תרבותיות . רב אלוהויות . רב תשובות . טבע.
    אני רואה את זה בשיריך וכמובן במאמריך .

    • תודה מקרב, מירי, על המלים החמות.
      ואת צודקת… אסתפק בלומר שאני זוכה פה בחוויה נדירה וראשונית להיפגש מקרוב עם כולכם, ועם כל כך הרבה הלכי מחשבה ורגש בזמן אמיתי. בדיון, בהסכמות וגם באי ההסכמות אני לומד כאן עולמות שלמים.

  9. יעל ישראל

    תודה שחלקת איתנו את הכרותך איתו.

    איפה היה קפה אולגה? לא זוכרת אותו.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור