בננות - בלוגים / / לידה / המסע אל העולם
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

לידה / המסע אל העולם

 

 

  

 

הַמַּסָּע אֶל הָעוֹלָם

 

 

הָרוּחַ נוֹפֶלֶת     הַגּוּף הַקָּטָן

מִזְדַּעְזֵעַ מִתַּחַת     עִם הַגּוּף הַגָּדוֹל

כְּשֶׁדֹּפֶק יָם פִּרְאִי     מַכֶּה בָּהֶם עֹמֶק

וְהַסָּבִיב הוּא בְּתוֹךְ –

        לוֹפֵת מִתְכַּוֵּץ מִתְפַּתֵּל בּוֹלֵעַ

כְּמוֹ גָּרוֹן אוֹ מְעִי    אֶת הַטֶּרֶף.

 

חַשְׁמַל הַכְּאֵב מַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ מִן הָרֶחֶם

אֶל פָּנִים הַגּוֹהֲרוֹת עַל מִפְתַּח יְרֵכַיִם

 

אֶל שְׁמֵי הַחֶדֶר     וְהָלְאָה

                          אֶל חֲדַר הַשָּׁמַיִם

הַמִּתְעַגֵּל מִסָּבִיב בְּכִפַּת מַבָּטוֹ.

 

פָּנִים, פָּנִים, פָּנִים     עוֹד פָּנִים

מִן הַיָּם, מִן הֶעָרִים, מִן הָאֲוִיר הַבּוֹעֵר.

 

מִתַּחַת לְעוֹרוֹ     קוֹרוֹת חוֹרְקוֹת נִסְדָּקוֹת מִתְפַּצְּחוֹת

נְמָלִים מְטַפְּסוֹת     בַּאֲרֻבּוֹת הָעֵינַיִם

 

קִירוֹת מִתְחַלְּפִים     בְּקִירוֹת מִתְחַלְּפִים –

                      עֲרִיסָה, אַמְבָּט, רְחוֹב, קֶבֶר.

 

מִתַּחַת רָחוֹק

 

בֶּכִי

 

 

מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2008:

שני שירי ילדות וחושך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3274&blogID=182
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
הנוף הנכון / אמנות –  http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
itemID=3222&blogID=182
המבוך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182

 

46 תגובות

  1. אהבתי את ההקבלה בין העריסה לאמבט לרחוב ולקבר. זה יפה.

  2. השיר הזה היפה שלך גרם לי קצת לבכות. אולי זו השעה, או מזג האויר. או בכל זאת השיר.

    • גם בשיר… הבכי – הקול הראשון שלנו, ואולי הכי רלבנטי, ובכל זאת אני מקווה שלא האחרון. מקווה שאת רואה כבר מעבר לקירות 🙂

  3. שיר רב עוצמה, משורתו הראשונה, "הרוח נופלת" – כמו רוח שנופלת מלמעלה, ממקום בו שרתה על העולם אל המקום הגשמי שבו היא כולה התפתלות ונמלים ואוויר בוער.

  4. אמיר, בכי של תינוק שאך נולד וכבר חלפו ימיו, הקירות מתחלפים לו מהר והוא "מִתַּחַת רָחוֹק"- בקבר-בוכה גם שם, מה כבר הספיק בחיו.
    כל התאור של תהליך הלידה, ההתכוצויות של הרחם, תעלת הלידה. השוק בליפגוש פנים מביטים בנו כשפרצנו " מִפְתַּח יְרֵכַיִם" אל אוויר העולם. כל כך מפתיע אותי לקרוא תאור של גבר שמעולם לא חווה לדה בגופו. זה ממש מדהים ומעורר בכי על דקיות התאורים וגם התובנה שהחיים חולפים להם כל כך מהר.

    • תמי, אני חושב שחווינו כבר הכל, וגם יכולים לזכור. גם המבט הסינופטי המהיר הוא ידיעה כזו.

      • כולנו חווינו כבר הכל, למעט נשמות חדשות שמתגלמות בפעם הראשונה ויש כאלו. מה שמפתיע הוא רמת הפתיחות שלך להיזכר ובנוסף גם לכתוב על כך. אני חושבת שזו רמת פתיחות שלא פגשתי ואני מעריכה אותך מאוד על יכולתך זו.
        המבט הסינופטי על פי דני רופ, לעיתים ממש לא תואם את המציאות ןאולי כדאי לשלוח את החזאים לריברסינג….:)

  5. שיר חזק: מתכווץ, מתפתל, בולע, משליך, גוהר, מתעגל, בוער, חורק, נסדק ומתפצח.

    את הכותרת אני לא אוהב, היא נראית לי מיותרת (ממש כמו ההערה הזו שלי).

  6. יפה בעיני התיאור מנקודת המבט של התינוק. כולנו עברנו את זה ואיש מאיתנו אינו זוכר באמת איך זה היה, אבל הניחוש יפה ומשכנע.
    הכי אהבתי את הקירות המתחלפים. אולי מפני שאותם אני כן זוכרת.

  7. שיר מצוין, מהיפים בספר. עם זאת אינני בטוח שהקבר לא הופיע מהר מידיי. אולי צריך היה להסתפק לפי שעה בהופעת הבכי.

    • תודה מוטי.
      ה"מסע אל העולם" הוא די בפתיחת הספר ובמיקומו מנסה להעניק מבט סינופטי על החיים עוד בטרם ייכנס הקורא אל כל אחת מן "השעות" (זה שם השער ב"מוזיאון הזמן").
      בשבילי, הקבר נוגע בבכי ונותן לו משמעות נוספת וחמורה – עצם ההגעה לעולם לנוכח מה שממתין בו היציאה הצפויה שוב.

  8. גם השיר בוער

    • מצוין.

      • שיר יפה אם כי סופני במקצת . בגלגול נשמות ננוחם או לחליפין בגלגול החומרים בטבע. קבר רימה אדמה צמיחה וכו"
        משהו דומה אצלי
        http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1276&blogID=36

        • תודה מירי. מה פירוש סופני? זהו המעגל כולו, והוא אינו נפסק, כך שאין פה שום נחמה. אולי קריאה למחשבה.
          אני לא חושב שהטבע הוא מטפורה שלמה לחיי אדם, אבל נהניתי מהעבודות שלך.

          • תודה אמיר
            סופני כי עצרת במוות של התינוק הזה ואני מחפשת תקווה לחיים האלה בהמשכיות פילוסופית של חלקיקי האטומים שלי שלא ייקברו וייעלמו אלא ימשיכו וימשיכו. נחמה שבעיני לא יודעת למה, היא חיונית . שלא לדבר על האמנות שבכלל מתקיימת יותר מהאדם יצירי הרוח שלנו. קודם בספרים עכשיו גם באינטרנט. כשהספרים ייגרסו. כשהקרמיקה תישבר או תימכר לאספן מסתיר סוד. יישארו התמונות

          • מירי, לא התכוונתי שהתינוק מת, אלא שהוא רואה בהבזק את החיים המצפים לו:
            "קירות מתחלפים / בקירות מתחלפים /
            עריסה, אמבט, רחוב, קבר".
            התמונות הן אכן כל מה שנשאר – אבל איפה? אם הספרים ייגרסו, הקרמיקה תישבר, והאינטרנט יתאדה, אולי עדיין יישארו התמונות בתודעותינו?

  9. דימויים מאוד חזקים ומוחשים של התינוק לידה, חודר לבטן ולנשמה

  10. לשיר יש את היופי שלו ,אבל חסר לי יופיו של המסע. אולי בכל זאת הסיבה היא ההבדל בין הגבר הכותב לידה לבין האישה הקוראת מתוך החלק בהוויתה לידה.

    • את צודקת, סיגל,
      אבל יופיו של המסע נמצא בשירים אחרים שם, כמו ב"פריחה" שקראת, וגם ב"אמנות". אדרבא השיר הפותח את הספר מתווכח עם הקורא על הזכות לדבר על היופי:
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182

      • חלילה לא התכוונתי שהחסרת יופי משיריך גם בדיאלוג שלך עם הקורא בשיר שהפנית אותי אליו ,הבנתי אולי, שלטענתך שיר בלי "חיכוך" לא מתפתח. בעצם ,דעתי לגבי שיר זה תלויה בשאלה אם כתבת לידה כתינוק ,או כגבר הכותב עליה.(בהתייחסותי הראשונה חשבתי שכגבר).

        • כ"רוח נופלת" שעומדת להיוולד.

          • "כרוח נופלת" הא? איך פיספסתי את זה? אם כן ממש לא חסר!(כל מה שכבתי קודם).
            וכן, התכוונתי ל"הנוף הנכון" , סינגרתי משהו על הקוראים , מהירות תגובה למקרא הבטחותיך למפלצות.( גם עצוב לחשוב שהרגשת כמו יונתן של יונה מבחינתי אתה מוזמן לכתוב רק שירי אביב ומחול כי כשיש כישרון לדעתי, ממש לא משנה על מה הכותבים, מי שאוהב ,יאהב.)

          • סיגל, תודה על ההזמנה ועל המלים החמות. לא, לא הרגשתי כמו יונתן, כי אני לא נותן… אבל כל אמן בן זמננו הוא מועמד להיות יונתן.
            האמירה שעוד מעט אסדר להם פה איזו צליבה נחמדה למען הריגוש, היא צינית משהו. הרי פצעים לא חסרים לאיש.

        • נ.ב.
          אם את מתכוונת ל"הנוף הנכון" – זו פרשנות מאוד מעניינת.
          אני חושב שגם אני אומר שם משהו בהכללה גסה על הקוראים בני הזמן והמקום, עם חוסר הקשב ליופי.
          זה קצת דומה למה שיונה וולך אומרת ב"יונתן", רק שבמקום יונתן צולבים את ישו בשביל קצת דם ואקשן.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור