בננות - בלוגים / / גם אני במטא-בלוגיקה
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

גם אני במטא-בלוגיקה

מדברים פה לאחרונה על מה שקורה פה, ומי כמוני אוהב התבוננות, אז גם אני רוצה להצטרף.
לפני כמה שנים הציעו לי להשתתף באיזו קבוצת אמנים שתיפגש פעם בשבוע ויעבדו בה על יצירות משותפות. בסוף זה לא יצא לפועל, אבל אז נראה לי שחלק גדול מהיתרון בקבוצה כזאת הוא לא היצירות שיצאו ממנה אלא ההיכרות ההדדית והתמיכה וההפריה ההדדית בין אמנים. אני חושבת שזה מה שיש לנו פה. גם אם בינתיים קוראים את הבלוגים בעיקר אנשים מבפנים, זה קהל מצוין ואני מאוד שמחה בו. לגבי המחמאות – אני מבינה שיש החוששים ש"נפלא", "מקסים" וכו" יאבדו תוכן ומשמעות, אבל נדמה לי שהחשש האמיתי הוא מפני התחושה שאנחנו לא יכולים לבטא את עצמנו באופן אותנטי, וכמו שחונק להרגיש שאין לגיטימציה לבטא ביקורת, חונק להרגיש גם שאם אני רוצה להלל ולשבח אני חייבת להוכיח שאני עושה את זה באופן מספיק אינטליגנטי ומנומק (ואני מסוגלת לעשות את זה, למדתי באוניברסיטה. אבל אני לא פה בשביל לעמוד במבחן או להוכיח שום דבר. ועוד סוגריים פנימיים – אני מסוגלת לעשות את זה בספרות ושירה, ולא באמנות פלסטית, ואני דווקא שמחה שיש לי הזדמנות להגיב פה גם על יצירות שאני פחות יודעת למלל את השפעתן עליי).
לגבי ביקורת, כבר שנים אני זוכרת בעיקר איזה שיר שניגנתי והמורה שלי לגיטרה אמר לי שאני לא בקצב, ומאז אני תמיד פוחדת לנגן אותו. לגבי כל השירים האחרים וכל הדברים היפים שעשיתי בנגינה, לזה אין לי שום עוגן להיזכר בו. בכתיבה קרה לי שקיבלתי כל מיני פידבקים, גם על דברים שכדאי לשנות, ולפעמים זה מאוד עזר, אבל בגדול אני לא חושבת שבביקורת יש משהו יותר אמיתי ועמוק מאשר בשבחים.
ולגבי הטבלה, הרעיון של מיכה עם הבלוגים האקראיים המתחלפים מצא חן בעיניי מאוד.

24 תגובות

  1. באמת הכי עמוק לך שבחים?
    יצא לי לקרוא די הרבה על הנושא הזה ותמיד אנשים אמרו ששבח זה משהו לא מפרה ולא מקדם, כי עם "מקסים" את עומדת במקום, ועם ביקורת את משתפרת (ואז כמובן היה דיון שלם על איך מבקרים ומי מבקר ואיך מתייחסים ל"חדשים" ואת מי זה מעליב ואת מי זה לא – והכל נורא מתקשר לי לעריכה לשונית).
    אני נעלבת נורא בקלות, אז אולי אני מבינה מה שאת אומרת. כשאומרים לי: "סיפור נהדר" זה חיזוק שאני ממש צריכה. פעם דיברנו על זה, על הסדנא שלנו ועל זה שהמכשפה אף פעם לא העליבה אותי, אבל ברגע שזה הפך להיות ביקורת "אמיתית" מחברת סדנא, זה צרב כל כך שעד היום אני מרגישה את זה. ואני נוטרת. תכונה מגעילה.

    • לי עברון-ועקנין

      זה לא עניין של "הכי" עמוק.
      את יודעת מה? בזכותך אני אחדד לי את הנקודה. גם שבחים וגם ביקורת יכולים לקדם או לא לקדם, השאלה אם יש קשב אמיתי ליצירה. כשסיימתי את הגרסה הראשונה של הסיפור שלי "להיות אחד" ואמרו לי (חזי ואריאל) שלא מבינים למה המספרת וגם יעלה כל כך אוהבות את תומר, הוספתי עוד המון לדמות של תומר. זאת הייתה ביקורת קשובה ליצירה. אבל דברים כלליים כמו "את לא כותבת מספיק טוב" או לחילופין "את מדהימה" לאו דווקא קידמו את היצירה.
      בפורום כזה, של תגובות בבלוגים, כן יש מקום ל"את מדהימה", כי זו לא סדנת עריכה. אם מישהו פנוי ומסוגל לתת ביקורת יותר מפורטת אז אחלה, אבל לדעתי לא צריך לחנוק את השיח כאן במחויבות כזאת.

      • מה זה מחויבות? זה לא כאילו החוק בבננות זה "ביקורות לא יסודיות וענייניות לא יתקבלו בברכה" (למזלי). מה שיפה בבלוגים זה שהגם שבעל הבלוג הוא בעל הדעה, הוא לא יכול לכפות שום דבר על קוראיו.

        • לי עברון-ועקנין

          ברור.
          פשוט בפסקה הראשונה כתבתי משהו שמתאים מבחינתי יותר לזירות אחרות (ויכול להתאים גם כאן, אבל מבחינתי זה לא הכרחי).

  2. נראה לי שבביקורת חשוב לקחת בחשבון גם את הצד המבוקר. יש מי שביקורת שלילית גורמת לו לעבוד יותר קשה, לשגשג ולהתעלות על עצמו. לעומתו יש מי שביקורת שלילית תגרום לו להתכנס פנימה ולא להעז עוד לעולם ועד. זה כך גם בתחום החינוך, לא רק באמנות: מורה שדורש הרבה מתלמידיו יכול לדרבן אותם להצטיין, או, לחילופין, לאבד אותם לגמרי. וזו האחריות של המורה/המבקר לבדוק מראש איזה סוג של אדם עומד מולו.
    ביקורת טובה לדעתי לעולם לא תזיק, ורצוי רק שתהיה כנה, ולא רק מתוך נימוס. אם היא כנה, היא מאד מועילה – ולפעמים היא נותנת זריקת מרץ חיונית אפילו אם היא לא מאה אחוז כנה…
    אני לא כל כך מאמינה שביקורת מכל סוג יכולה לשפר עבודה/יצירה של מישהו. השיפור הזה תלוי, בסופו של דבר, רק בכוחותיו הוא. מה שכן, ביקורת עניינית (ולפעמים גם לא עניינית) יכולה לתת פיד-בק שהוא נחוץ לפעמים: למשל להצביע על דברים שהכותב היה משוכנע שהם ברורים, אבל הם לא. להראות לכותב איך זה נראה מבחוץ. דברים פרוזאיים-אך-חשובים מהסוג הזה.

    • לי עברון-ועקנין

      אני מסכימה אתך, וההשוואה לחינוך יפה בעיניי. "חנוך לנער על פי דרכו".

    • אני מסכימה איתך עדה וזה באמת מאוד תלוי.
      נולי כתבה פה על האינקויזיציה של ביקורת האומנות ואולי זה מה שמפחיד אנשים.
      אני כותבת בתחום מקצועי ואני יודעת שיש לי חברה מאוד טובה ועוד כמה שאם הם אומרים לי לשפר, לשנות, שואלים וכד" – אני יודעת שזה לעניין וזה גם מביא לי רעיונות חדשים .
      מקסים יכול להיות במנגינה של המלאכים של בוטיצ"לי (או רפאל?) או במנגינה של מלאכי עליון וגם במנגינה של מלאכים מפלסטיק (כזה שנדבק כשמעמידים אותו בשמש).
      כנ"ל לגבי ביקורת.

    • אני מסכימה איתך מאוד עדה. בעיקרון, בעיני ביקורת שלילית רק רומסת. וכדאי לכם לקרוא א הפוסט של נולי על הרמיסה המתנהלת בבתי ספר לאמנות. זה לא עוזר לאיש ולא מקדם איש.

      אבל בבלוגים, בעיני מה שקורה לעיתים זה לאו דווקא ביקורת על איכות הנכתב, אלא על מה נכתב (הכוונה לפוסטים בנושאים כללים, לא שירים או סיפורים), ואז לפעמים גם אם יש תגובות קשות, אותי זה מדרבן לכתוב הלאה, לנבור עוד בנושא, ולפעמים זה דווקא מפרה אותי.

      אבל אם מישהו יכתוב לי: סיפןר מחורבן, זה לא יוביל אותי לשום מקום. מה גם שתמיד צריך לזכור שזה עניין של טעם אישי. כל חיי אזכור ואספר את מקרה הספר השלישי שלי, שעורכי הקודמים אמרו עליו שצריך שגנוז אותו (עד כדי כך), ומזל שלא גנזתי כי שני עורכים נהדרים ונפלאים ב"חרגול" מתו עליו והציאו אותו. אז למי אני צריכה להאמין?

      • ליעל ישראל:
        הכי עדיף, אם רק מתאפשר – להאמין לעצמך.
        אני אחפש את הפוסט ההוא של נולי, שנזכר גם בתגובה של מיכל למעלה.

  3. את מנגנת בגיטרה? יצירות קלאסיות?

    • לי עברון-ועקנין

      אני כבר לא מאומנת בזה, בשנים האחרונות אני מנגנת רק ליווי לשירים (ובעיקר לשירים שלי).

      • מירי פליישר

        מה שקרה מהדיונים האחרונים שאני קצת משתדלת למצוא מילים יותר מפורטות.
        לעולם לא אכנס על מנת לשקר.
        אז במקום לכתוב סימן קריאה אני כותבת לך לי. מסכימה עם הניתוח שלל בפוסט ומחכה שתתמללי את ההרגשה שלי לעוד מילים על מנת לחזק את האמון בתגובות.חברים כמה פעמים לא הגבתם . תבדקו ותראו שיש חופש . אני דוקא מקבלת את הדרישה להעשיר קצת את מילות התגובה.
        אבל לפעמים מילה אחת ממצה . מה ל"שות אל תעלבו.

  4. בעיני זה לא עניין של חיוב או שלילה; ביקורת שליליות קצרות ובוטות הם הדבר הכי גרוע.
    בעיני יש שתי שאלות – האם הושפעתי רגשית והאם אני יכול לעזור לכותב. אם אחד מאלה מתקיים, אני מגיב. אם לא, אני מעדיף לשתוק מלומר משהו מתוך "נימוס".

    • לי עברון-ועקנין

      רונן, גם אצלי אלה השאלות, אם כי לא ניסחתי אותן בבירור ובמודע כמוך.

  5. רונית בר-לביא

    אין לי שום דבר נגד תגובה של "מקסים" או "נפלא".

    דברים אחרים צורמים לי, וביטאתי אותם בפירוט רב בפוסט שלי ..

    ולגבי ביקורת: צריך לדעת איך להעביר אותה, זו ממש אמנות, בכדי להעביר את המסר ושהאדם השני לא ייעלב אלא ירצה להקשיב.
    משהו עם עדינות ורגישות ואפס רצון לנקום או אפס קנאה.

    וברור שאני מוצאת שהמחמאות נותנות המון המון כוח להמשיך.

    אולי ככה זה גם בחיים בכלל:
    מי שתומך בי ועומד מאחורי ומלטף ומעודד, נותן לי כוח להמשיך, נותן כוח לחיות ולעשות.
    מי שמעיר בעדינות הראויה, עוזר לי ממש לשנות דברים בתוכי, ולכן להתפתח.

    אחד לא שולל את השני, צריך את שניהם.

    השאלה היא האופן.

    • מירי פליישר

      לביקורת בכלל צריך להתייחס בחשדנות . במיוחד זה המבקר . איך הוא יודע
      שדבריו אינם לוקים בסובייקטיביות?
      לכן נדרשת זהירות כל כך גדולה . מי שמני יודעת טוב יותר ממך? ואולי אינני מבינה את כל התמונה ויום אחד אחר אבין?
      אולי יש פה משהו חדש שאני צריכה להסתגל אליו , משהו שלא פגשתי מעולם?
      מבקר לדעתי בימים יחסיים אלה צריך לחזור ולהדגיש את סובייקטיביותו , להיות צנוע ולא לחשוב שהחוכמה והיידע אצלו הם. צניעות רבה ומורא.כי אדמת קודש היא.

      • לי עברון-ועקנין

        כן, כמו תמיד כדאי לזכור את הסובייקטיביות, ואני מאוד אוהבת לנסח את התגובות שלי בגוף ראשון – מה נגע בי, עניין אותי, הרתיע אותי וכן הלאה. אם כי אולי אני לא תמיד מקפידה על זה.

    • לי עברון-ועקנין

      רונית, אני מסכימה אתך.

  6. הי לי
    אני רואה שהקהילה שלנו תוססת ולא נחה. זה טוב בעיני. אני חושב שכמו בזוגיות טובה הרגע של המטא הוא הרגע החשוב. אי אפשר רק לחיות את החיים מבלי לחשוב ולהגג עליהם. מבט העל עוזר לתנועה במרחב הפנימי.
    קודם כל אני מרגיש שאנחנו הפכנו ממש לקהילה, ואם זה קרה כל כך מהר, סימן שהיינו זקוקים לזה. אני הייתי זקוק לזה.
    חוץ מזה תראו, נימוס לכשעצמו הוא גינון יתר. והיה משהו אמיץ בחלוצים שלנו שהשליכו מאחור את הגינונים האירופאים. מצד שני אני מרגיש לא נעים להיכנס לבלוג של מישהו ולבקר אותו קבל עם וקהילה. בשיחה אישית זה יכול היה להישמע יותר נעים לאוזן. הניכור שבפניה הפומבית ועוד לחלק מכם/ן שלא פגשתי מעודי מחוץ לבלוג, מרתיעים אותי. ומצד שני יכול להיות שהגיע הזמן שנעבור את השלב הזה של הנימוס והכבוד לכשעצמם.
    אז בואו נבקר, אבל רק בתנאי, שהביקורת אינה מרושעת, עוקצנית, סרקסטית או פוגענית. בואו נבקר כדי שהשני/ה יהיה יותר טוב. ניתן עצות ולא סתם מילות תואר. טוב, מצוין, מדהים ולחילופין סתמי, שטוח, מחורבן ומשעמם הם מילות תואר שלא מביאות את היוצר למקום טוב יותר, אלא למקום גאה יותר או כואב יותר. בואו נשתמש בעובדה שאנחנו קהילה מרובת יוצרים ונסייע אחד לשני ליצור טוב יותר. נעיר איפה הסיפור מאבד מכוחו והיכן הגיבורה אינה אמינה, איפה יש בעית המשכיות ואיפה התיאור יכול לקבל חיזוק. ואם בויזואליה עסקינן, הרי שאפשר להעיר לגבי הפרספקטיבה והאור ולהעיר לגבי המסר העולה מהיצירה, ואפשר להעיר לעל השימוש בצבעים ועל הגלזורה ועוד, וגם אפשר להגיד מה העבודה עשתה לי. לאיפה היא לקחה אותי. למשל הפוסטים של לי על בודפשט ופריז לקחו אותי למחוזות אחרים משהתכוונה אבל חלקתי איתה ואיתכם וזה מה שיפה בקהילה, לא?

    • לי עברון-ועקנין

      זה בהחלט מה שיפה בקהילה. בדיוק אני חוגגת יום הולדת שנתיים לבלוג הראשון שלי ומשחזרת את הדרך הזו של היווצרות קהילה. וגם כאן, אני מסכימה אתך – יש לי צורך בקהילה, בעוד קהילה, ואם הקהילה הזו הופכת אותנו ליוצרים חדים יותר, מה טוב.
      בקשר למטא – הוא חשוב מאוד, ודווקא הדוגמה שנתת של זוגיות מדגישה לי שככל שהוא חשוב, צריך לשמור על איזון ולא להתמכר גם למטא, לא להתחיל רק לדבר על במקום להיות, אלא גם וגם.

השאר תגובה ל kitty ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל