בננות - בלוגים / / התאומות (חלק ב')
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

התאומות (חלק ב')

[חלק א" מופיע כאן: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=18&itemID=379#post379]

חלק ב: התאומות

 

1.

  אחרי הבגידה ההיא פחדתי מאמירה, פחדתי שתכעס עליי ותנקום בי, והרי כל כך קל לה לשבור את לבי. לכן לא ניסיתי עוד להתקרב.

  אך שמרתי אותה בלבי ואחרי שסיימתי את השירות הצבאי התקשרתי אליה, עלה בדעתי שאולי תסכים שאבוא לתיכון ואעביר שיעור אחד על "המלט", אלמד את התיאוריה ההיא שלי. אמירה אמרה שזה רעיון מצוין ושהיא תשמח מאוד, ושקודם כל אני מוזמנת לבוא אליה לביקור ולפגוש גם את בעלה ואת התינוקת שנולדה לה לפני שנה. אז נדבר על הכול ובין השאר גם על השיעור שלי. הייתי מאושרת שהזמינה אותי. קבענו לשבת, ופירוש הדבר היה שהיו לי שישה ימים שלמים לחכות, וכל השבוע חשבתי על הביקור הזה וחלמתי בלילה את אמירה עם כל מיני בעלים ותינוקות, בכל מיני דירות, מתייחסת אליי בכל מיני צורות.

  קניתי מתנה לתינוקת, שירן, אחרי חיפושים בחנויות רבות. עמוס עזר לי לחפש ובעזרתו מצאתי לבסוף איזה כדור רך וצמרירי עם פנים של חתול.

  את בעלה של אמירה ראיתי כמה פעמים בחטף, כשבא לקחת אותה מבית הספר. ידעתי שקוראים לו אהוד ושהוא יועץ ארגוני. לא זכרתי את פניו ובכל אחד מחלומותיי היה שונה. בלילה שבין שישי לשבת הגיע סחרור החלומות שלי לשיא: אמירה, אהוד והתינוקת חסרת הפנים קטנו וגדלו בדירה שנמתחה והתכווצה כמו אקורדיון. ישבתי מול אמירה אך היא הלכה והתרחקה ממני, וממילא לא יכולתי להושיט אליה יד כי ידי הייתה כבדה כעופרת.

  אבל הגיע הרגע שבו החלום היה צריך להפוך למציאות, בו עליתי במדרגות לקומה העליונה של בית דירות גדול ואפרורי בקרית יובל, בו הגעתי לבסוף אל דלת שהיה כתוב עליה אמירה ואהוד לוין, וזה נראה לי לא אמיתי, פתאום שמה היקר כאן מולי על הלוחית צועק לי: עצרי, מציאות לפנייך!

  אבל צלצלתי. וזאת הייתה היא שפתחה, וחייכה, ואמרה בואי תיכנסי, ונתתי לה את הכדור והיא הניחה אותו בידיה של התינוקת ששכבה בעגלתה בסלון, והסלון היה קצת אפלולי ומלא ספרים וישבו שם אהוד, שמייד כשראיתי אותו נזכרתי בו, וחבר שלו, ואני הבטתי בפניה של התינוקת שירן שמייד שבתה את לבי כי הייתה דומה כל כך לאמירה, ואמירה אמרה אודי אתה זוכר את סתיו, תראה איך היא יפתה ורזתה, ולהפתעתי אמר אהוד שהוא זוכר, והתיישבתי מולו ואמירה הכינה קפה ושאלה אותי ואת האורח השני, חיים, כמה סוכר, והסתכלתי עליה ולא הצלחתי לעכל את הפלא הזה של נוכחותה בתוך המציאות, לא עומדת על יד הלוח אלא זזה בחלל ביתה שלה, מראה לי את עצמה, מזמינה אותי להיכנס; הסתכלתי על שירן ועל הספרים ועל התקליטים (כן, היו להם תקליטים ופטפון) והרגשתי כמיהה ענקית. אהוד קרא לה אמירי והיא קראה לו אודי ורציתי גם אני לקרוא להם כך, ואהוד היה נורא נחמד, אולי אפילו מספיק נחמד בשביל אמירה, והם נתנו לי להחזיק את שירן בזרועותיי ורציתי אותה כל כך, הרגשתי שאילו הייתה לי תינוקת כזאת תמיד היה לי כוח, לא כמו עכשיו, שהכוח מהבהב בי יש-אין-יש-אין, אילו הייתה לי תינוקת כזאת הייתי מושלמת, הייתי אמירה.

 

  אחרי הקפה חיים קם ללכת, ואהוד קם גם הוא ואמר שהגיע הזמן לעשות לשירן אמבטיה, והם הביאו לסלון מתקן ובראשו גיגית, ואמירה הראתה לי שיש גם מתקן פנימי שמחזיק לשירן את הראש. שניהם עמדו והתיזו עליה מים ושירן צחקה ופקחה לרווחה את עיניה הדומות כל כך לעיניה של אמירה, אמנם של אמירה ירוקות ושלה כחולות אך ההבעה אותה הבעה, שאצל אמירה עושה לי חשק לטבוע בעיניה ולהישאר לנצח ללא תנועה, ואני עמדתי שם והרגשתי גדולה ומגושמת ולא שייכת, וידעתי שעליי להתכונן כי בקרוב אגורש ולעולם לא אוכל עוד להשתקם מהגירוש הזה.

  אחרי האמבטיה הלכנו לחדרה של שירן, שם היה שטיח מקיר לקיר, וישבנו שלושתנו על השטיח בחדר הקטן סביב שירן ששכבה על גבה וגרגרה וצחקה, ואמירה מתחה רגל מסונדלת שהגיעה כמעט עד רגליי שלי, המשוכלות, ואהוד התפרקד בביתיות מתענגת שהביכה אותי, ושניהם התחילו לשאול אותי שאלות על הוריי, על הצבא, על הלימודים באוניברסיטה שזה עתה התחילו, על תכניותיי.

  הלכתי רק אחרי שעות רבות, וגם אז היה עליי לקרוע את עצמי משם.

  ולמחרת בכיתי, בכיתי כל היום ועמוס בא אליי לנחם אותי, אך לא יכולתי להסביר לו מהו הדבר הקודר והמאיים שירד עליי. הדבר היחיד שיכולתי להגיד לו היה שאמירה מפחידה אותי, ובמוחי שבו ועברו תמונות זרות מאתמול, אמירה שותה יין בגביע בוהק ומספרת על ערב אחד שבו הייתה בדיכאון והשתכרה (ואני לא יכולתי לעכל שהייתה בדיכאון וגם לא שהיא שותה), ואמירה המותחת את רגלה המסונדלת עד אליי, אמירה בביתה ואהוד המפורקד והנינוח שהפחיד אותי יותר מכול.

   בכל פעם שניסיתי לדבר ולהסביר לעמוס מה קרה לי חנקו הדמעות את גרוני. ומעט אחרי שבע בערב צלצל הטלפון, והרמתי וניסיתי להישמע שפויה כשאמרתי "הלו?" ופתאום שמעתי את הקול העמום, המיוחד, הכאילו-מצונן של אמירה בנימתו החביבה ביותר, שואל אם היא מפריעה, ומתבדח, "מזמן לא דיברנו…"

  "ממש מזמן," השבתי בטון מרושע וחשבתי שאני באמת צריכה זמן, שנה או נצח כדי להתגבר על הפחד החדש הזה.

  אמירה אמרה שרצתה לשאול אותי על השיעור שתכננתי להעביר, בדיוק יוצא שהשבוע היא מוכרחה להיעדר ביום חמישי, והמנהלת אמרה שתארגן מילוי מקום אז אמירה חשבה עליי, והמנהלת התלהבה מהרעיון, ואם אני רוצה עזרה בהכנת השיעור מובן שנוכל גם להיפגש קודם ולדבר…

 "אני ממש לא יודעת אם אני אוכל לעשות את זה," גמגמתי. "חשבתי, אבל בעצם אין לי כל כך זמן… בגלל האוניברסיטה…"

 "אם לא מתאים לך אין בעיה, אל תרגישי לא נוח," מיהרה אמירה לעטוף אותי בחביבותה ששוב חנקה את גרוני, והתנצלתי והיא שוב אמרה שזה בסדר, ולבסוף התחלתי לגמגם את דרכי מן השיחה ואז עמוס שאל אם זאת אמירה וביקש לדבר איתה, ושמעתי אותו שואל מה נשמע ואיך התינוקת ומדבר בעליזות ובקלילות ולמה לא, הרי את לבו אינה יכולה לשבור.

  "גם אני רוצה לבוא לבקר אותך, מה זה האפליות האלה," שמעתי את קולו החזק, היציב, "אמנם לסתיו תמיד היו פריבילגיות אצלך אבל גם פשוטי העם רוצים…" הוא צחק. השתתק. הקשיב. "יופי, אני אשמח. נהדר. אני אגיד לסתיו. ביי."

  "היא אומרת שפעם הבאה נבוא שנינו, את כבר יודעת איפה וכו"." הוא ליטף את שערותיי, הדליק לו סיגריה, שאף ממנה ושילב רגליים. "בחיי סתיווי, איזו מופרעת את. אמירה מתה עלייך עוד מהתיכון. אתן סתם זוג לסביות."

 

 

2.

  אחרי שבועיים או שלושה באתי אליה שוב, הפעם עם עמוס. אמירה הזמינה אותנו לארוחה, שהזמינו אליה גם זוג חברים נוסף. הפעם הייתי פחות חרדה ובעיקר הייתי מאושרת מקרבתה של אמירה, שרגע רכנה עליי לקחת צלחת והרגשתי את ניחוח גופה המשכר, רגע הסירה את משקפיה וראיתי את גלגל עינה מקרוב, עין יקרה ויפה שריגשה אותי, ורגע הניחה לי להחזיק בזרועותיי את שירן והיה לי חם וטוב.

  אהוד סיפר על בדידותו החברתית בבית הספר היסודי, אינני זוכרת איך הגענו לנושא הזה, ועמוס אמר, לסתיו יש סיפור יפה על כיתה א", נכון סתיווי? על התאומות, וכולם כבר הפנו אליי עיניים סקרניות, ואני הסמקתי ואמרתי שזה סיפור עצוב אבל את עמוס הכול מצחיק, ואהוד אמר שעכשיו רק הגברתי את הסקרנות הכללית, וסיפרתי.

  "בשכבה שלי בכיתה א" היו תאומות זהות, שהיו מלכות השכבה. כולם רצו להתחבר איתן. אני נורא רציתי. יום אחד בהפסקה הייתי בשירותים, והילי – התאומה שהייתה איתי בכיתה – שאלה אותי דרך הדלת אם אני רוצה לשחק איתן. מרוב ההלם שתקתי לרגע ואז אמרתי "לא"."

  עמוס פרץ בצחוק, אבל עיניה של אמירה היו מבינות ואהוד אמר, "אני חושב שאולי פחדת שהן יידעו עד כמה את רוצה."

 

 

3.

  בסופו של דבר לא אני לימדתי בבית ספרנו לשעבר, אלא עמוס. הוא מילא את מקומו של מייקל, המורה למשחק, שחלה. באחד מימי שלישי באתי לפגוש אותו שם לאחר הלימודים. השיעור נגמר בשש, ואני הקדמתי מעט וכבר ברבע לשש עמדתי בחצר בית הספר מול הבניין שהלך והחוויר בדמדומים, וכל רגשותיי כלפי אמירה וכלפי עצמי, בעבר ובהווה, התערבבו.

  צפירת מכונית קטעה את הרהוריי. הפניתי את מבטי וראיתי מכונית כחולה, ומישהו נופף לי מתוכה. התקרבתי וראיתי את אהוד של אמירה, ובמושב האחורי, מתוך כיסא בטיחות לתינוק, ניבטו אליי עיניה הגדולות של שירן.

  אהוד פתח את החלון והושיט אליי יד. נתתי לו את ידי והוא לחץ אותה לחיצה ממושכת, בשתי ידיים.

  "למה לא רואים אותך," אמר, ולהבזק של שנייה עצמתי עיניים וראיתי את עצמי במיטה בינו לבין אמירה, שניהם מגפפים אותי ואני בוכה, בוכה, בוכה.

  פקחתי את עיניי ומבטו של אהוד נראה יודע. "מה נשמע?" שאלתי, והוא סיפר ששירן הייתה חולה בשפעת, ואחר כך חלתה גם אמירה, אבל עכשיו הכול בסדר, והזמין אותי לבוא לבקר בקרוב.

  "סתיו!" צעק לי עמוס מהכניסה לבניין בית הספר ואני מיהרתי להזדקף, אשמה, ובלבי אמרתי להתראות אודי אך בקול אמרתי אהוד, אבל כבר לא ראיתי את שלושתנו במיטה אלא רק שניים, אהוד ואמירה שהיא אני.

  אהוד שוב אחז בידי ואמר שבימי חמישי הוא נמצא באוניברסיטה, עובד על דוקטורט בפסיכולוגיה, ואם אני נמצאת, שאבוא להגיד לו שלום בקומה השנייה של הספרייה.

  בחצי הדרך מן המכונית אל עמוס פגשתי גם באמירה. "היי סתיו מה שלומך?" חייכה אליי. "מה את עושה פה?"

  "באתי לפגוש את עמוס," אמרתי בלחיים סמוקות ולמרות חיוכה אמר לי קול פנימי שהיא שונאת אותי.

  "טוב לראות אותך," התמידה אמירה בנחמדותה, חירשת לקולות שהפציצו את האוויר בינינו, "אמרת שלום לאודי?"

  "כן," אמרתי. הכרחתי את עצמי להצטרף לחביבות התמימה והחירשת שלה ולשאול: "שמעתי שאת ושירן הייתן חולות, איך את מרגישה עכשיו?"

  "בסדר, משתדלים," חייכה, "העיקר ששירן בריאה, עם המחלות שלה יותר קשה לי להתמודד מאשר עם שלי."

  וכבר החלה להתקדם אל המכונית. "תהיי בקשר!" עוד נפנתה אליי ונראתה לפתע רכה וחיבוקית מנשוא.

  "נו כבר!" עמוס היה מחויך כרגיל. "קודם מתמזמזת שעה עם אהוד יד ביד, ואחר כך עם אמירה, מה עם חבר הילדות הנאמן שלך? חיבוק לא מגיע לו?" הוא פרש את ידיו שאחת מהן החזיקה בדל סיגריה. נכנסתי, מבלי לרצות זאת, אל תוך חיבוקו.

 

4.

  חלפו כמה ימי חמישי שבהם, כשהייתי באוניברסיטה, הרגשתי את נוכחותו של אהוד בספרייה, בקומה השנייה, בוערת תחת רגליי. בעודי מסדרת את ענייניי בקומות 4 ו5 לא העליתי על דעתי לרדת אליו: הרי אינו אודי בשבילי, ואני אינני אמירה ולא אוכל להיות.

  ופעם אחת הפתיע אותי בקפטריה של מדעי הרוח.

  "מזל שהתעייפתי מהנבירה בספרים," שמעתי פתאום את קולו. ישבתי לבדי עם ספר וקפה, והוא כבר התיישב עם ספל הקפה שלו ולכסן מבט אל הספר שבידי.

  "מה את קוראת?" הנחתי לו להציץ בעטיפה של "צל הימים" של בוריס ויאן והוא נאנח, "אח איזה ספר נפלא," והתעשת, "אבל אותו צריך לקרוא במקור. צרפתית את יודעת?"

  "לומדת. ואתה?"

  "אני מסוגל לקרוא, פחות או יותר. בדיבור אני מגמגם, אבל ממילא אין לי עם מי לדבר צרפתית.. אבל את ויאן את מוכרחה לקרוא במקור. ואת המחזה שלו "בוני האימפריה" את מכירה?"

  "לא."

  "תחפשי בספרייה, אני בטוח שיש תרגום לאנגלית. זה מחזה מקסים. הכרתי אותו בזכות אמירה. כשהכרנו, באוניברסיטה, אני סיפרתי לה על "צל הימים" והיא סיפרה לי על המחזה. היא ביימה אותו פעם בחוג לתיאטרון."

  "אני אשאל אותה על זה… ואחפש את המחזה."

  "כן," אמר בהתלהבות ונטל את ידי כאילו אינו מודע למעשיו. אצבעותיו היו חמות ובחילה תקפה אותי.

  "נו, מה עם הקפה שלך?" שאל בהתגרות. "הוא בטח כבר קפא."

  "לא בא לי," דחיתי את הספל מעליי ועמדתי לקום.

  "יש לך שיעור עכשיו?"

  נדתי בראשי.

  "אז לא תשבי איתי עוד דקה?" ליטף את זרועי. "כי לי דווקא בא."

 

  אחרי חצי שעה היינו בחניון, בתוך המכונית הכחולה שהיה בה מושב בטיחות לתינוק, מתנשקים בלהט. ידו האחת של אהוד פרעה את שערי והאחרת ליטפה את שדיי, ובטני הייתה תערובת של בחילה ותשוקה כשדמיינתי שאני אמירה, שהוא נוגע בי כמו שהוא נוגע בה וכל מקום שידו מלטפת משתנה, וקווי המתאר שלו מצטיירים מחדש להיות היא, אהובתי הלא מושגת, אבל ידיו של אהוד לא מוצלחות מספיק או שאינו מבין את המשימה המוטלת עליו, הרי אני אצא מכאן ללא אהוד וללא אמירה.

 

  אחרי שהוא נוסע אני עומדת בחניון בעיניים עצומות ורואה אותה מולי, בעיניה אותו מבט פגוע, נבגד, שהיה בהן כשהפרעתי בשיעור. אבל הפעם זה לתמיד. גן נעול שאני עצמי נעלתי, ושכבר אי אפשר לפתוח.

 

  בשכבה שלי בכיתה א" היו תאומות זהות, שהיו מלכות השכבה. כולם רצו להתחבר איתן. אני נורא רציתי. יום אחד בהפסקה הייתי בשירותים, והילי – התאומה שהייתה איתי בכיתה – שאלה אותי דרך הדלת אם אני רוצה לשחק איתן. מרוב ההלם שתקתי לרגע ואז אמרתי "לא".

 

3 תגובות

  1. תודה שהפנית אותי לכאן, לי. לסיפור הזה ולכל היצירות שכאן (אני מרגישה כמו ילדה בחנות ממתקים).
    יש משהו מאוד שותק בסיפור הזה, וזו העוצמה שלו בעיני: נראה שאפילו כשהדמויות מדברות, עוברות אלף שנות אור עד שהמילים מגיעות לצד השני. כאילו המילים הן לא אמצעי תקשורת אלא אמצעי ניכור (מה שמתבטא כל-כך יפה בסיפור על התאומות, שבו המילה האחת חוסמת את כל היתר). נראה לי שלכדת בזה משהו מאוד עקרוני בחוויות גיל-התבגרות.
    וכמובן, עצם מוטיב התאומות – שהרי סתיו מתאהבת בעצם בעצמה, בבבואה של מה שהיא רוצה להיות…
    יפיפה.

השאר תגובה ל סיפי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל