בננות - בלוגים / / קצת הוא
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

קצת הוא

אם למשל מחכים למישהו שאמור להגיע, ומסתכלים בעוברים ושבים ברחוב ומחפשים את דמותו, יש שתי אפשרויות: זה הוא או זה לא הוא.

אבל כשמתגעגעים למישהו, אוספים חלקים שלו: לזה יש נימת קול דומה, לזאת – ידיים דומות. ולא רק כשמתגעגעים בפועל. הייתה לי בתיכון חברה טובה שאהבתי, בדיעבד היינו מאוהבות אבל לא הכרנו בזה, החברה הזאת כבר אינה חלק מחיי היומיום שלי אבל שתי חברות קרובות שלי כיום – אחת צוחקת כמוה והשנייה מחייכת כמוה.

וחשבתי לעצמי, אולי עוד הרבה לפני שמדברים על גלגול נשמות, הקווים המפרידים בין הנשמות הם לא חדים כל כך. אולי יש בעולם איזה מאגר של מהויות והן מופיעות אצל אנשים שונים בריכוזים שונים, והאיש שעובר ברחוב יכול להיות בכלל לא האיש שחיכיתי לו, או יכול להיות קצת הוא, להיות הוא במידת מה.

ושבכלל זה מעניין לחשוב על זהויות במונחים של עד כמה, ולא במונחים של כן או לא (למי שלמד לוגיקה – P או לא P…).

משונה?

 

36 תגובות

  1. איזה תובנה מאלפת

  2. ולפעמים זה כמו צבעי שמן שנוזלים אחד על השני, ומאפיינים משתנים מבלי משים. קרה לי שפגשתי חברים שהיו מאוד קרובים והכרתי את הבעות הפנים המשתנות שלהם ואת האמירות שיצוצו עכשיו, ובכל זאת בשנים שחלפו מאז ההיכרות ההיא משהו בסיסי חמק והתרחק.

    • אני שמחה שהוספת את זה, נעם, זה באמת צד אחר של אותה זליגה. והרבה פעמים אנשים משתנים לאט לאט עד שנדמה לנו שהם כבר לא "הם" (כמובן מי שמנו להחליט איזה שלב שלהם הוא באמת "הם"…).
      וזה מזכיר לי את הדבר שהכי מפחיד אותי – נגיד בסרטי אימה – שמישהו יכול להיראות ולהתנהג ולתפקד בתור עצמו, אבל מבפנים להיות אחר. בררר!

  3. מה שהגית כאן ,יש לו שורשים בחכמה עתיקה מאוד- חכמת הקבלה
    כולנו דומים, כי אנחנו באמת ניצוצות שנתפרדו מנשמה אחת, ממאור אחד
    אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת, לי יקרה, בכזאת רגישות ובבינת הלב.
    את סרטיו של קישלובסקי בוודאי את מכירה. "את חייה הכפולים של וורניק" מומלץ לראות
    הוא מטפל בנושא הזה
    שבת יפה לך

  4. אני כבר לפני למעלה מעשור, התלבטתי בסוגיה הזו בשיר עם הביטוי מוצא חן בעיניך, אשר הוא למעשה ביטוי רקורסיבי. אלה הן עיניך אבל אני הוא זה שמוצא בהן חן

  5. הנה השיר:
    אחרי שהלכת
    למאיה

    כשנפגשנו אמרת שמצאתי חן בעינייך
    כשנפרדנו אמרת שאיני מוצא חן
    ואכן, אני הולך ומאבדו ככל שחולף הזמן
    ואינני מוצא חן באחרת
    אני נושאו מפני כל אישה
    שחולפת אחרי ברחוב
    ומרכיבך מחדש
    כל אות וכל תו
    ריח עורך, עדין כיסמין,
    מבעיר את שפתיי ואפי
    כמו ספר ישן את מתפוררת
    בזכרוני, ואני נערה, אינני אני

  6. הנשמה מבקשת והיא גם מקבלת. ומה עם מיסטיקה והאומנם צירוף מקרים. לי מדייקת במנגינת הנשמה.

  7. מירי פליישר

    מזכיר לי ריקוד בוטו שרקד רקדן יפני מאוד זקן ובו לבש את בגדי אחותו המתה ורקד אותה. למעשה אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוא לבש מאז מותה שמלות.
    מה אני מנסה להגיד
    שמי שאיננו עימנו משאיר בנו את חותמו ביתר שאת, אנחנו נושאים את זכרונו בנו, ומה שאת כתבת בתבונה ורגישות כה רבה, זה שאנחנו קוראים את התכונות בחלקים באנשים אחרים מרוב געגעוע.

    חשבתי עלייך השבוע כששמעתי בקול המוסיקה את רם עברון אביך מדבר, אי אפשר לשכוח אותו. הלך מוקדם מידי לצערי. אני לא מנסה לומר שאליו התכוונת, אליו אני התכוונתי,וסילחי לי לי לילוש על הפריטה על מיתרים רגישים.

    • מירי המקסימה, אין כלל וכלל על מה להתנצל. יום השנה למותו של אבי קרב ואולי זה משפיע עליי לא במודע, אבל לגבי מי שכבר איננו, אני כבר "רגילה" לחפש דברים. למשל, לאחרונה הכרתי מישהו עם מבט כמו של אבא שלי, ומישהו אחר עם אותו תאריך לידה. לעומת זאת לגבי אנשים שעדיין חיים, המחשבה נראתה לי מרחיקת לכת יותר…
      וחיבוק גדול לך.

      • לגמרי יפה ובאהבה, אולי זה אפילו חוק דרויניסטי שמשמר את הסימנים החביבים עלינו אצל אנשים שונים ואז אנחנו עושים להם פרוטקציה…:) (זה בשביל גיורא לשם גם)

  8. "אחת צוחקת כמוה והשנייה מחייכת כמוה".

    אני נשארת עם המשפט המתוק הזה 🙂

    ולי יש חברה מהתיכון שאף אחד בעולם לא צוחק כמוה אפילו שהיא תמיד כל כך עצובה

    • וואו ריקי, אם כבר מדברים על משפטים להישאר איתם!
      אם שלך היה התחלה של סיפור, הייתי קוראת אותו בשקיקה.

  9. כל כך אהבתי והתרגשתי מהפרשנות שלך לגעגוע. לא חשבתי על זה ככה, אבל ככה בדיוק זה עובד אצלי.
    תודה מתוקה, רבה רבה.

    • איריס המקסימה, ואת הארת לי בחזרה כי לא חשבתי שאני מפרשת מהו געגוע, הסתכלתי מהכיוון ההפוך.
      לך התודה, וחיבוק.

  10. היי לי
    כל כך יפה השיח הנפשי שהעלת פה… גם לי יש תחושה עם חברות של כפילות… משיכה לחברות שהיו פעם, שאני מכירה ממזמן.
    להתראות טובה

  11. מחשבות יפות ואת זה אני לוקחת:
    "אבל כשמתגעגעים למישהו, אוספים חלקים שלו"

  12. אני חושב על אנשים, ונדמה לי שאני רוא אותם ברחוב, ואלו יכולים להיות אנשים שלא ראיתי שנים.. ויומ-יומיים אח"כ אני רואה אותם. אינעעעל !

  13. רונית בר-לביא

    לי, אני מזדהה לגמרי.

    בכלל, היית צריכה ללמוד (גם) מתימטיקה.

    מה שאת מתארת מזכיר לי כמה מודלים ..

    ובעולם שלנו, זה כל הזמן קורה לי.

    אני חושבת פילוסופית שאדם הוא לא דבר מוצק, אלא נזיל.
    הוא נראה חיצונית מספיק דומה לעצמו מיום ליום כדי שנכיר אותו ברחוב,
    אבל תאכלס, כל התאים בגוף כולם מתחלפים תוך 7 שנים, אז מה בו דומה אחרי 7 שנים ?
    נכון, כלום !!

    העולם כאוסף מהויות, זה רעיון נפלא.
    את האדם החושב ואני אוהבת את זה !!

    • "בכלל, היית צריכה ללמוד (גם) מתימטיקה"
      ואת (גם) ביולוגיה.

    • תודה על התגובה הנהדרת רוניתי. הרעיון שכל שבע שנים אנחנו משתנים לגמרי מפחיד אותי קצת. אבל הכול כל כך נזיל והדרגתי. וחבל שהיה לי מחסום פסיכולוגי שכזה עם המתמטיקה, עכשיו הפסקתי לפחד ממנה והתחלתי להעריך מרחוק.

  14. מצטרפת לקודמיי – תובנה מאד יפה. תודה.

השאר תגובה ל לי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל