בננות - בלוגים / / נעימה ששון כותבת שירים
לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה - שירים וסיפורים
  • לי עברון-וקנין

נעימה ששון כותבת שירים

 

אני מודה. חלק מן הסיפוק בקריאת הסיפור הזה, מעבר לנגיעה שלו בשאלות של רוחניות ושל הצורך לכתוב, מעבר ליפי הלשון השירית והסגנון המיוחד, מעבר לתדהמה שמעוררת חוצפתה המופלאה של תלמידה המתאהבת במורה וכותבת לו שירים בסביבה דתית ובימים שכלל אינם ימינו ושבהם הפערים והגבולות ברורים – חלק מהסיפוק הוא הסיפוק מכך שהמורה יחזקאל, על אף ניסיונותיו הילדותיים להעמיד פני אדיש (למשל, הוא טוען שאת שיריה של נעימה ששון התחיל לקרוא, ונרדם. אבל את המחברת – אינו מחזיר לה!), כן, כן, כן, אוהב בחזרה את "נעימה ששון, ילדה חכמה מדי בשביל(ו)".

 

הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" (שם נהדר, לא?) הופיע בקובץ הסיפורים הראשון של עמליה כהנא-כרמון, "בכפיפה אחת", שיצא ב-1966. מבין ספריה קראתי ואהבתי מאוד גם את "כאן נגור" שיצא לאור בדיוק שלושים שנה לאחר מכן, אך "נעימה ששון כותבת שירים" נשארה חקוקה בי כפי שקלאסיקה נחקקת: פנינה, תמצית מרוכזת ומדויקת של אמת.

יחסו של המורה יחזקאל לנעימה הוא איום ונורא. הוא מעדיף אפילו לחזק את חששה, חשש של נערה יצירתית ורוחנית ורגישה עד מאוד, שמא היא משוגעת, כדי לערער את ביטחונה העצמי, וכשהיא פונה אליו לקבל תשובה וחיזוק כמאדם שהוא עצמו חונן בניצוץ רוחני ויוכל להדריך אותה, הוא עונה לה בארס: "לא נדמה לך". אבל נעימה ששון יש בה עוצמות שאפילו היא לא משערת אותן, כדרכם של אנשים רגישים מאוד שנתפסים כביכול כחלשים אבל למעשה האמת הפנימית המדריכה אותם מאיימת על הזולת. וכך תלמידת תיכון דתייה בשנות השישים מעיזה לדבר אל המורה שלה ולדחוק אותו אל הפינה (או אל הכיוון הלא נכון במסדרון):

 

"… את לוחצת עליי שאדבר על משהו. את רואה שאינני יכול. אינני יכול." וכאן התמרד: "ואינני רוצה."

מעונה, מושפלת, כבודי לא נחשב בעיניי:

"מדוע?"

"מפני שלא ייעשה כן," סיים. קפץ את פיו.

איש קשה. בעדינות יוצאת מן הכלל. איש קשה. גם בגיהינום לא תישרף.

"יופי," הוריתי לתימהוני על חדר המורים, "אתה יכול ללכת. אתה משוחרר."

"אני הולך בכיוון זה," אמר בשקט והראה בכעס על הכיוון ההפוך.

(…)

"היום זה בית הספר. מחר החיים. שמעי וזכרי, מסגרת יש. לא איש הטוב בעיניו יעשה, נעימה ששון אחת, יחזקאל דה-סילבה אחד, יתאימו את עצמם לחוקים בבקשה. ככה זה אצלנו. ומרצוננו הטוב." והחיש צעדיו.

 

וראו מעט בהמשך, איך עמליה כהנא כרמון כותבת שירה:

 

באמצע הדרך עמד המורה יחזקאל מלכת. סב על עקבו. חזר אליי.

מה החוטים אשר ירקידונו כל העת: הלך. מיהרתי. הלך. עצר. הלך. לא זזתי. מיהרתי. עצר. הלך. עמדתי. הולך, סב על צירו. חזר. מה החליל המרקידנו. עתה עמד ולא ידע מה לומר. אף אני לא ידעתי מה לומר. מחיתי עיני באגרופי. הסתכל המורה יחזקאל בשמלתי החדשה: "רזית, נעימה ששון, רזית," הפטיר לבסוף בקול עלוב, פונה לעבר חדר המורים, ופניו לא היו לו עוד.

 

 

13 תגובות

  1. בעיני השירה האמיתית בסיפור זה תיאור העיר דרך עיניה של נעימה ששון

  2. סיפור שאני מאד אוהבת, ושמחתי להיזכר בו היום ולקרוא את דברייך עליו. חג שמח לי!

  3. סיפור חניכה אודות נערה כותבת, הרוחש בעיקרו מתחת לפני המתרחש והנאמר

  4. אני אוהבת את הספור הזה ורואה אותו ממש מול העיניים כמו סרט קצר, פוסט מענין

    • תודה חני, כיף לכתוב במקום כזה שבו מקבלים מיד ארבע תגובות מאנשים שקראו ואוהבים את הסיפור…

  5. יעלוש, אני באמת קראתי מעט מדי, רק את זה ואת "כאן נגור" (את מכירה את הנובלה שילד מספר בגוף ראשון? גם היא הרשימה אותי מאוד). אחד הדברים הראשונים שאני רוצה לעשות בתום החגים הללו זה מנוי לספריית מודיעין והשלמת חוסרים בתחום זה.

    • הכי הכי טוב בעיני זה ספר סיפוריה "בכפיפה אחת". הכי פחות "ליוויתי אותה בדרך לביתה". בכלל הגעתי למסקנה שרבים מסופרינו המשובחים (יחסית וגם לא) דווקא ספריהם הראשונים הם הכי טובים (בעיני ושמורים בי כמחוז געגוע לעומת המאוחרים של אותם יוצרים). כך ספר סיפוריו של א.ב. יהושע "מול היערות", ספרו של קנז "אחרי החגים", "ארצות התן" של עמוס עוז. מי יודע אולי סיפורים קצרים או נובלות חושפים איכויות טוב משעושים זאת רומנים.

  6. קראתי את תגובת יעל אחרי שכתבתי את תגובתי הראשונה אשר לעמליה. הנה עוד ראיה עד כמה ספרות בעיקרה היא אכן סובייקטיבית. יעל אוהבת את הספרים המאוחרים של עמליה, אני ממש לא. אני חושבת שבראשונים היא היתה "משועבדת" אך ורק לאוטנטיות של כתיבתה לסגנונה המיוחד. המאוחרים נטו יותר ויותר לרוח התקופה הנוטה לכתיבה פרוזאית דלת פיוט. ואגב, בכפיפה אחת הוא סיפורים קצרים וזהו ספרה הראשון. הרומן שפורסם לאחר מכן היה "וירח בעמק איילון".

  7. יקירתי,
    זה סיפור נהדר. אני צריכה לחזור אליו שוב.
    אם אני זוכרת נכון מה שבעיקר מדהים הוא הניגוד בין העליבות של המציאות שלה לבין העולם הפנימי המופלא והשפה היפה שבה מתוארת העליבות. כאילו להכעיס.
    אהבתי לקרוא עכשיו גם את דבריו של המורה על חוקיות העולם וההיכנעות לה כאילו מרצון. או מרצון אמיתי. מעלה שוב את המחשבות על ישעיהו ברלין והבחנתו הגאונית מצד אחד אבל הבעייתית מצד שני.
    על מה מותר לוותר וזה עוד ייקרא חירות?
    רעות

    • רעות, כמה טוב שאת פה ואיזו תגובה מרתקת.
      לא חשבתי על זה כך אבל אכן, יש עליבות שמושגבת ומבעד לפיוט כבר לא נראית כעליבות…
      ולגבי ברלין – את מתכוונת לחירות מ- בניגוד לחירות ל-? ומעניין לי שאת משתמשת במילה "מותר" – על מה *מותר* לוותר ועדיין ייקרא לזה חירות.

השאר תגובה ל יואב איתמר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל