ראיתי אותו מרחוק ואבחנתי שהוא כבן שישים, וכשחלפתי על פניו הוא נראה לי מחפש משהו ושאלתי אותו "מה אתה מחפש?". הוא הסתכל בתמונה של מישהי על הקיר וניסה להיזכר מי היא, ואני הזכרתי לו את שמה. ואז הוא סיפר, "אני עבדתי כאן משנת '69 ועד-" ואז משום מה אמר לי משהו בספרדית, שנשמע לי (אני רק בשיעור שבע) כמו "211 שנה", אך התברר שזה היה האחד בינואר 2000 והוא היה רק בן 53 כשפרש אבל הוא מאושר שכך עשה, וסיפר על תחביב שלו שהייתי מגדירה כחצי אמנותי חצי טכני, ואיך הוא אוהב לתת במתנה את מה שיצר, וסיפר שירד 13 קילו, ושאלתי, "מדיאטה או מאושר?" והוא צחק, "גם וגם", וסיפר שבנו התחתן והוא רצה לקנות חליפה מסוימת אבל החליפה לא עלתה עליו אז הוא אמר למוכרת שעוד יחזור אבל היא לא זכרה אותו כשחזר וקנה את אותה חליפה. והוא גם סיפר שהוא עקשן מאוד ועל אנשים שרב איתם שחלק מהם עוד עבדו בזמני (זמני הוא עכשיו…) ועל מישהו שגם הוא עקשן אבל הם דווקא חברים הכי טובים. כשהוא סיפר לי שהוא "חוטא בכתיבה" כבר היה ברור לי מהדיבור שלו שהוא כותב ורציתי להציע לו לכתוב בלוג, אבל אמרתי לו את זה והוא אמר שהוא והמחשב זה כמו גיבן וקיר ונצמד אל הקיר וצחק. אבל הוא דקלם לי שיר אחד. שיר בחרוזים שכתב לאותו חבר טוב עקשן לכבוד איזה אירוע ששכחתי מהו.
והוא שאל אותי לשמי וכשאמרתי לו שאל אם אני קשורה לרם עברון, ואמרתי שרם עברון היה אבא שלי והוא התחיל להגיד כמה אהב לקרוא אותו בעיתונים ושהוא היה ב"רמה אחרת" ואמרתי לו שאני מסכימה אתו ואז הוא הסתכל עליי ואמר "עכשיו אני רואה…" וחשבתי שהוא יגיד "דמעות" למרות שלא היו לי דמעות בעיניים, אבל הוא אמר, "עכשיו אני רואה את הדמיון", ואז הוא התקרב אליי ואמר: "הוא היה גבר מאוד נאה." ואני התרחקתי טיפונת ואמרתי שגם היה לו קול מאוד יפה, והוא אמר, "כן, הקול שלו תמיד היה נוסך בי ביטחון".
איזה יופי ! גם השמש צריכה עין בשביל לזרוח והמוזיקה אוזן בשביל להישמע ,
והגיבן והקיר זה עקום כמו החרוזים בשיר שאני עוד עליו, אבל יש הסיפור על הגיבן והחליפה , ואת אבא שלך הכרתי, מה את אומרת עכשיו אני מבין 🙂 כתבתי ממוקד אבל תכף אתפזר :-)סליחה ההפך.
תתפזר, צדיק, אני אאסוף לך את החרוזים. יופי שבאת, חיבוק.
היי לי
זה סיפור מדהים, בגלל שהוא ספרותי כל כך,אך הוא באמת, הוא אמיתי… מישהו ברחוב הזכיר לך את אביך, הזכיר לך מבחוץ פנימה, בדרך כלל אנחנו זוכרים דברים מפנימה החוצה… הוא דיבר על אביך ואת הקשבת וניזכרת, 'הקול שלו תמיד נוסך ביטחון'
אולי זאת מתנה לחג בשבילך.
להתראות טובה
טובה היקרה, המפגש היה בתוך מקום העבודה שלי. וניסיתי שלא להוסיף פרשנויות והערות ורק לספר מה שהיה.
אולי זה אליהו הנביא 🙂
תיאור חם ואנושי ואני כל כך אוהבת מפגשים כאלה כאילו מקריים ברחוב. צודקת טובה הוא רק שליח וקיבלת מתנה
תודה לך חנה. כתבתי גם לטובה, אולי זה אליהו הנביא 🙂
לי יקרה ,פעם הנביאים נאמו נאומים הזויים חוצבי להבות בכיכר העיר או הכפר או המדבר היום הנבואות הם נסתרות נרמזות בחיוך של ילד למשל בסתם אמירה שלו
אתמול קראתי לנכדתי מיקה סיפור על אלדין האיורים של הספר מראים את הגיני ככל יכול , כמי שמפריח שממה בנשמת אפו לאחר הקריאה שאלתי את מיקה: למי יש כוח להצמיח פרחים ודשא (התכוונתי שתענה שזה הג'יני מהמנורה לפי עלילת הסיפור)
ומה ענתה לי הקטנטנה?
"לאור"
אז מי לחש לנשמונת הקטנה הזאת את התשובה?
נשבעת לך שלא אני
צריך רק עיניים ואזניים רגישות לקלוט ולחוש
במסרים…
מילדים אני לומדת הכי הכי
וגם מסתם אנשים הנקרים בדרכי
קשיבות הופכת את היום יום להרפתקה פלאית
איזה יופי של סיפור חנה, תודה
יפה ונכון חנה אהבתי :-)).
באמת יש דמיון, ובאמת היה משהו נוסך ביטחון בקול שלו.
והיו שנים שגם לי היו יחסי גיבן-קיר עם המחשב, ויש מי שטוענים שגם היום זה ככה 🙂
אבל המשפטים ההם על ההתקרבות וההתרחקות (טיפונת) הם בעיניי איזו תפנית באווירה הכללית של הקטע הקטן הזה.
הממ. החמיאה לי מדי ההתקרבות הזאת, מכדי שלא אציין אותה… 🙂
נה-נהדר.
פגשת היום איש, וזה מדבר.
יש בינינו הקבלות. גם אני פגשתי היום איש כבן גילו, והתקשורת היתה קצרה מזו, אך משמעותית.
אני חושבת להתחיל להעלות כאן קצרים על מפגשים קטנים ברחוב.
כן, רונית, תכתבי!
האם מדובר בסביבת העבודה, לי ?
מורגש הטנגו שבחילופי הדברים ביניכם,
לא סתם זה גרם לי לכתוב את מה שכתבתי,
שבדיוק קרה היום.
נכון שיש משהו מרגש ב"סתם" היומיומי הזה ?
אכן בעבודה.
בטח הרגשתי את הקשר בין מה שאת כתבת למה שאני כתבתי. ומאוד מרגש! 🙂
הכי מצא חן בעיניי שיווי המשקל שלך, לי, שנשמר. את מקשיבה לו, לאיש, אולי אין הרבה שעושים את זה בחייו, והוא מספר ומשתחרר ומתקרב, ואת מתחברת למה שמתחברת ונסוגה ממה שנסוגה ונשארת עם התחושה של קרבה אנושית, שמתחילה באבא וממשיכה להדהד גם הלאה
התגובה שלך עמוקה, או שמא מה שאני רוצה לענות עליה הוא עמוק, אז אולי אענה במייל. תודה נעם. 🙂
כמה יפה, לילוש. סוחף כזה, ממש הכנסת אותי לסצנה הזו.
איזה כיף יעלוש. תודה!
הי לי יקרה, קראתי עוד אתמול, אבל לא הספקתי להגיב. מעבר למפגש המרגש, שכמו מפגשים אחרים בחיים שלנו, אפשר היה לחזור עליהם מהר לסדר היום, אני חושבת שיש משהו מאד מרגש ביכולת שלך לצוד רגעים קטנים, ולהביט בהם בזכוכית מגדלת, ולהפוך אותם למרובי פרטים ועשירים.
מאד אוהבת לקרוא את ההירהורים האלה שלך. גם אם לא תמיד מגיבה.
ולא ידעתי שאת ביתו של רם עברון.מניחה שהיה מסוג האבות שווה לגדול בצילו.
" לצוד רגעים קטנים, ולהביט בהם בזכוכית מגדלת, ולהפוך אותם למרובי פרטים ועשירים" – מאוד חשוב לי לעשות את זה, הרבה תודה, איריס…
זה יפה לך ציידת , אני מהלקטנים ,
אבל כשיש לי זכוכית מגדלת כזאת אני מגדיל אותם ואז תופס אותם ועם פינצטה ומכניס לתוך קופסת גפרורים או שיר
ואז אני שמותו במגירה. לפעמים גם נועץ סיכה ושם בויטרינה של הפרפרים.
אבנרוש, יש לך מקום בקופסה לשים? הרי היא מלאה חושך!
והנה הוויטרינה של הפרפרים שלי: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=18&itemID=195#post195
פוסט מדהים!
הו, תודה אומי