עוד לא שלוש בלילה, אבל זה זניח, אני כבר ישנתי שנת ישרים ועמלים כשהיא בכתה, ואמרתי לאבא שלה שעשה את משמרת הלילה אתמול שהפעם אני, וקמתי והרמתי וחיבקתי והחלפנו חיתול ומכנסיים רטובים וישבנו ושרתי נומי נומי ("נוּ-ני") ופזמון ליקינטון ("לַ-יִל") וכשניסיתי להחזירה למיטתה היא נאחזה בי כמו קופיף חמים, ידיים ורגליים, וישבנו עוד קצת מחובקות ונושמות ביחד. ולי, שבשבילי זה אמצע הלילה, מתנגן בראש "שלוש בלילה" של טיפקס, ובתור תוצר של התרבות המערבית מקדשת הרומנטיקה והריגוש, ואולי סתם בתור עצמי, אני מתרגשת מהסיטואציה המתוארת שם, "ואת כל כך מולי/ ללא מבוכה מהמבט שלי" וגם "גופה הסודי מציץ מכפתור פרום", אבל גוף חמים נושם עליי ואני המרופקת שהייתה למתרפקת, חושבת שכל המבטים והמבוכות והשלוש בלילה בעצם נועדו להגיע לחיבוק ולהתרפקות ולנשימה ביחד ושכרגע הוא רגע קסום. כמו שכתב פעם גרוסמן, בגוף אני מבינה.
מתרפק ומרגש.
תודה איריס 🙂
אירוע דומה הוא שהניא אותי לכתוב את הפוסט הזה
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=669978&blogcode=11441058
בו תיארתי תנוחה דומה עם פטנצ'וק כ'אהובה עלי' ב'יוגה ביבי' 🙂
וכאשר רק שנינו ערים בלילה כמוכן, אז נדמה כאילו אנו היחידים בעולם כולו, כאילו אנו העולם ומלואו ודבר לא נחוץ עוד…
והגוף בזמנים האלו באמת מדבר יותר טוב ממלים.
איזה יופי… 🙂
קסם. ויפה כתבת. ומה לא הייתי נותנת כדי לחוות עוד פעם אחת את הקסם הזה שמנמנץ כמו כוכב ממרחק של עשרים ואחת שנים
אורם של הכוכבים מגיע כעבור זמן. אשתדל לשים לב כמה שיותר כבר עכשיו. תודה איריס 🙂
ועל זה יגיד קובי אוז: "השיר שלי הוצא מהקשרו".
🙂
את בטח עייפה, לי, אבל אנחנו הרווחנו פוסט יפה ומלא רגש.
תודה שחר-מריו היקר. אני בסדר דווקא. בצהריים אני אהיה עייפה ואז אני עלולה לכתוב שירים על סיאסטות…
איזה טקסט יפה!
ואני נזכרת לטובה (מאד) באחיזות של הקופיפים החמימים, ידיים ורגליים 🙂
תודה עדה 🙂
האחזי בקופיפה המתוקה ,לי, לפני שתגדל ותקפץ לה מעץ לעץ
כמה כיף כשהם עדין קטנים ונימוחים ומשתרגים גוף על גוף עור על עור. טקסט מכמיר לב
תודה, וכמה מקסים תיארת – משתרגים…
לילוש מתוקה העברת לי את החיבוק-גוף הזה ואת הזכרונות . עכשיו אני יודעת . זה היה זה היה ואי אפשר להכחיש. בגוף אני זוכרת. ושיר היקינטון- ליד חלון קיצי פתוח,על כיסא הנדנדה שליד מיטת שלומית שלי,אני שרה לה ובחוץ,כך מספרים לי יושב ליד החלון הכלב שפיץ, מרים ראש בערגה וקצת רחוק משם אבישי על כסא נוח בחושך בגינה , רואה את שפיץ ומקשיב לצמיחת היקינטון הקטנה במיטתה.
עכשיו היא אמא וזורחת מבפנים מחובקת ושרה .
מירי היקרה, בגוף את זוכרת ובמילים את ממחישה… "זורחת מבפנים", איזה יופי!
קסום כמו אמא ותינוקת שזה הכי.
תודה איציק, ממני ומילדת הכי שבחיקי. 🙂
לי תארת נהדר את רגע האשר החמים הזה המנוחם
תודה חני'לה, גם התגובות יפות…
מקסים, לי.
זכית.
תודה רוניתי
היי לי, העברת את הקרבה הזו של שני גופים חמים ונשימת חתלתול, ויצרת לך בבלוג אחד תור של בייביסיטרים בפוטנציה. הרוך שבו את מתארת את הקימה הזו כל כך משמח, כל כך שונה מהלאות הקשה שמתארת סילביה פלאת בשיריה על הקימה הבהולה לתינוק שבוכה (שכחתי את שם השיר). ואולי גם את מנקרת עכשיו מעייפות. לילה טוב,נעם
היי נעם. כן, שונה מאוד מסילביה פלאת… ודווקא עכשיו בלי קימות בליל אמש אני גמורה ורצוצה. איך אתה? 🙂
כמה ענוג.
גם זה מזכיר לי שיר (כמה ענוג הוא, כמה ענוג…)
וכרגע אני מתה מעייפות, בלי קשר.
סיפור מקסים, שלא נדבר על הקטעים שצחקתי בהם. הספרות והעברית – הנאה לעיניים.
תודה לי.
יעל המקסימה! תודה רבה.
את גם יודעת לגעת ברגש, במרגש והעדינות והרכות שבה תיארת את החיבוק עם התינוקת, המיסו את ליבי.