אני בת חמש-עשרה בפאבים הירושלמיים, קרובה מאוד לעולמם של תופסי הזיונים ורחוקה מאוד. אני חושבת שאני לא יודעת איך עושים את זה. והרי אני יודעת: לסטודנט-לקולנוע ולסטודנט-למתמטיקה שהציעו לי ולאפרת לעבור מהפאב לדירתם, אומרים כן במקום לא. לאיתמר שבמסיבה במבשרת לחצתי על כף ידו בין האגודל לאצבע והוא על שלי כדי לראות אם נכון שאפשר לגמור מזה, מסכימים לעלות לחדר בקומה השנייה במקום לסרב. ובכל זאת לא מבינה, לא מבינה איך פורמים את הפקעת שאני לחוט דק-דק. אני רוצה להיות חוט דק כמו טל שעומדת בשמלת שפופרת בכניסה לקפה טעמון וגופה הרזה אך חטוב נראה לי כהתגלמות החופש, גוף של ילדה שאין לה אם. אני רוצה לעבור במיטתו של אסף, היחיד בבני כיתתי שאני לא נראית לידו כמו שודדת עריסות, טקס חניכה שיעשה אותי רגילה וממשית ושייכת. הסצינה במיטתו של אסף פותחת סיפור שאני כותבת ושמו "הנסיכה אוויר". הנסיכה אוויר זו אני, מיוחסת ועטופה בצמר גפן מתוק עד בחילה של אהבה, ודווקא מתוך כך בלתי קיימת ובלתי נראית. הזיון עם אסף אמור להיות כמו טפיחה על הכתף שאומרת "את בסדר", ניגודה של אותה אהבה רכה מדי וטובענית.
אני חושבת שטל ואחרות, גם חברות טובות וקרובות שלי, לא נהנות מהמין חסר ההבחנה. שאני בהיותי שמורה יותר גם שומרת את עצמי ולעצמי משהו טוב. אבל אני לא באמת יודעת. אולי טל הרוקדת על השולחן בפאב ומפליאה בחמוקיה באמת מבטאת את חושניותה ולא רק מחקה דמות מסרט. אולי הקנאה שלי למראה ריקודה גם היא בחלקה תחרותיות חיצונית ובחלקה כאב אמיתי של משהו בפנים שרוצה להתבטא.
וגם היום, אני לא יודעת. על פאבים. על סטוצים. על חושניותן של נשים אחרות. כל שאוכל לדעת ולחקור, הוא את החושניות שלי עצמי.
עצם המחשבה על הדברים היא ה"יהיה בסדר" העמוק ביותר, השלמה עם מה שאת ומילוי כל החללים באמפתיה. כתבת יפה.
נעם ר', תודה! שמחתי בדבריך המדויקים לי.
כמה חזק ובכנות הצלחת לתפוס את רגשות האלה, לי. מדהים.
תודה אומי, שימחת אותי כל כך.
משהו בפוסט הזה מאד ציורי, אפילו חלומי כזה. אבל אני חייבת להודות שלא ממש הבנתי אותו.
אולי שני הדברים מעידים שזה דיבור-נפש פרטי כזה… תודה שקראת. 🙂
נסיכה. נקודה.
שחר-מריו, אתה מקבל חיבוקים מנסיכות?
"הנסיכה אוויר", את סוג הכתיבה המעולה הזה רוצה לראות בספר.
יעלה! תודה, אמן כן יהי רצון!!
אולי הדמות הזו מרגישה כמו "הנסיכה אוויר" בדיוק בגלל שהיא בדיאטה חמורה מעצמה, בתואנה שהיא "שומרת את עצמה ולעצמה משהו טוב". קשה להכליל, אבל במידות הסבירות, ההימנעות מחיים מנוונת את 'שרירי החיים'. איכשהו במבט לאחור היא תמיד האפשרות הגרועה יותר, ולו רק מפני שלא למדנו ממנה כלום.
אמיר היקר, תודה. "דיאטה חמורה מעצמה" הוא ביטוי יפה… לגבי הימנעות, בהכללה, אני מסכימה אתך. לגבי המתואר בקטע ולגבי ההקשר האוטוביוגרפי הרחב יותר שלו אין זה סיפור של הימנעות בעיניי משום שחייתי בתוך עולם של קצוות (קרי לשכב עם כולם או עם אף אחד). העובדה שחיכיתי עוד כמה חודשים ושכבתי עם בחור שכן הכרתי, ושהיינו יחד אחר כך כמה זמן, לא נראית לי באמת הפסד. אבל יש גם עולם הקצוות והמיתוס של הפאבים והסטוצים ומהדיאלוג שלי איתו נכתב הקטע.
כל כך נכון מבחינתי . בלי פוזות . אמיתי ולא מוותר על כלום. כי יש את החושניות של עצמך. יש לי אחת כזו . הקטנה שלי , שהיא כבר גדולה,ואני מה זה גאה בה.את מזכירה לי אותה. אמנית אמיתית!
הו, תודה! ואני בטוחה שיש לך במה להתגאות. ובפיסול שלך את מזכירה לי גם שיש מקום לנשיות כפי שהיא, אמיתית ובלי פוזות.
פוזות זה העיניים של אחרים.
כשהקול הפנימי חזק , קול המון כקול…חלש
בעצם גם אני כזו אבל לא היתה שם אמא שתאמר לי , מה שאת זה פשוט נפלא! ויצאתי -הולכת בדרכי אבל לא מרגישה בטחון בקיום. משהו מבולבל כזה. מקווה שאתם הדור הבא,אחרות. ה"עצמיות" האלה.
לכן בעצם הכתוב מדבר על נסיכה אויר שצריך להשתדל לראות אותה אבל…מי שיש לו עיניים רואה, זו רק היא שגם צריכה.
ומשפט הסיום הוא התשובה הנפלאה.
כן, מירי, אני מבינה כל מילה שלך. כמו שאת מבינה את שלי. {}
(הסוגריים המסולסלים זה חיבוק)
לי, עמוק ואמיתי וחושני בחיפוש אחרי החושני ומהו אותו החושני שאצל אחרים נראה קל וזורם, או לא. תענוג לקרוא אותך נסיכת מילים
חני, תענוג להיות מוכתרת על ידך בקריאתך החכמה והנדיבה…
הזדהתי אתך ועם איתמר. אבל אסור לשכוח שאני מדור אחר ומסביבה שמרנית מאד. מה שעשו בתל אביב (או בירושלים) בשנות השישים והשבעים הגיע אל המושבים רק בשנות התשעים.
אני לא בטוח שהפסדנו מזה.
היום, כבר מדביקים את הפער.
אני לא בטוח שיש בזה רק רווח
גם אני לא בטוחה בכלל! וזה לא רק תל אביב וירושלים, זו סביבה של בית ספר לאמנויות.
איתמר רמז שהוא אוהב להכאיב, ייתכן שאחרת הייתי נענית יותר.
אם הנסיכה לא הייתה בת חמש עשרה הייתי שולח אותה דחוף לדפוק על הדלת של אסף. בגילה הנוכחי מוטב לה שתסתפק בלחיצות כך-יד עם איתמר.
או שזקנתי כבר ואינני יודע (או זוכר) מה עושות בנות חמש עשרה…
לא חושבת שזקנת, גם אני חושבת שחמש עשרה זה צעיר.
ובכל מקרה, לא אסף… במהרה היא מצאה מישהו שמצא חן בעיניה יותר :).
לי היקרה,
קטע חזק מאד, גם סיפור גם שיר. עכשיו אני מבין קצת יותר מה שפעם כתבת: "בא לי לרקוד ריקודי בטן". הקטע ריתק אותי.
עקיבא היקר, תודה! אני לא זוכרת באיזה הקשר כתבתי על ריקודי הבטן אבל ודאי זה היה דווקא בהקשר של השנים האחרונות, שבהן אני אכן רוקדת (גם אם לא על שולחנות…:)).
לי יקרה,
הזדהיתי עד עמקי הפקעת הסבוכה שבי ..
מאד אהבתי את הרעיון וגם "איך פורמים את הפקעת שאני לחוט דק-דק",
את הידיעה החכמה שכל שיש לך לחקור הוא החושניות של עצמך,
ויש כמעט קנאה על כך שבסוף לא נאלצת לחקור את הרשעויות של כל הסתמיים.
וואו, רונית, המשפט האחרון טעון והייתי רוצה שתספרי, ומצד שני רשעויות של סתמיים, נשמע כמו משהו שלא נעים לדוש בו.
אז נסתפק בחיבוק ובשמחה שגדלנו יפה, כי ברור לי ששתינו גדלנו יפה :).
אהבתי את הכנות. בנות חמש עשרה היום עדיין מתלבטות. אבל מפריע לי מה שלא משתנה עם הזמן, שיש בקיום הצורך הזה מין ההזדקקות לאישור שאת בסדר.
טוב שגם היום את לא יודעת, מה רע? מה רע החיפוש. טוב לחקור. כשתמצאי תדעי. זו לא חידה הזקוקה לפתרון.
היי לוסי, אני מסכימה עם כל דברייך. ומעניין איך היית מציירת את הנסיכה אוויר… אני מחייכת לעצם המחשבה על ציור שלך.
נראה לי שבסוף כולן גומרות בשיכון עם 3 כיווני אויר.
או שכיום הן מתעקשות על חדר הורים.
לפעמים האישה הכי לא חושנית, היא הכי חושנית.
כלומר כולנו חיות קצת בסרט לגבי זה.
כך נראה לי.
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=820&wrkid=2982
🙁
אביטל – 🙂
ושלושה כיווני אוויר זה הרבה! זאת אני אומרת מדירתי הירושלמית שבקיץ אנחנו מתבשלים בה כבתנור קטן.